בגליון תתרג (ע' 91) שקו"ט הרב י.ש.ג. במאמר יהושע בן פרחי' בפרקי אבות (פ"א, מ"ו) "והוי דן את כל האדם לכף זכות" - דהיות שלדברי התוס' (ב"ק לח, א ד"ה אלא, ובכ"מ) "האדם" כולל גם אומות העולם, צריך להבין האם (ולמה) יש לדון גם גויים לכף זכות? - ע"ש. בהמשך, מביא מהשדי חמד[1] שישנו דיון אם דברי התוס' הנ"ל [וכל הכלל ד"אדם" ממעט גויים] אמורים גם בל' חז"ל, או רק בלשון מקרא. ומסיק, אשר מזה שבאג"ק ח"ב [ע' קטו – אשר מהדו"ת מזה נדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1212 ואילך] הביא כ"ק אדמו"ר את דברי התוס' הנ"ל בנוגע למארז"ל "והוי שפל רוח בפני כל האדם" המובא בתניא ריש פ"ל – הנה מזה מוכח שלדעת כ"ק אדמו"ר דברי התוס' אכן אמורים גם בל' חז"ל.

ולכאו' אפ"ל באופן אחר:

א. מקור הכלל ד"אתם קרויין אדם ואין העכו"ם קרויין אדם" הוא מאמר רשב"י ביבמות דף ס, סוע"א ואילך (וש"נ). ובסנהדרין דף נט, ע"א מפרש רש"י (ד"ה האדם), דר' מאיר לית לי' האי כללא דרשב"י. אולם התוס' (גם ביבמות וגם בסנהדרין) הביאו דברי רש"י אלו, והקשו דיש משמעות דר"מ אכן ס"ל ככלל זה דרשב"י, וביארו בכמה אופנים שהגמ' דסנהדרין אינו מוכיח שר"מ לא ס"ל כרשב"י (כהבנת רש"י), וגם הציעו הסבר ליישב שיטת רש"י דר"מ לא ס"ל כרשב"י, ע"ש.

החילוק הנ"ל ש"האדם" כולל גם הגויים, ורק "אדם" הוא השייך לישראל בלבד, הוא תירוצו של ר"ת בו הוא מבאר - דלא כרש"י - דר"מ אכן ס"ל כהכלל דרשב"י, מפני שמעולם לא נאמר הכלל בנוגע ל"האדם" - המובא בדברי ר"מ.

והנה המארז"ל "והוי שפל רוח בפני כל [ה]אדם" הנ"ל, אודותו דן בשיחה (ומכתב) הנ"ל, הוא מאמרו של ר' מאיר. וא"כ ממה שמבואר בהשיחה איך שבריבוי מקומות מדייק אדה"ז בלשון משנה זו בהתאם לפי' של ר"ת, לכאו' נראה מזה, שלפי שיחה זו ס"ל לאדה"ז (גם) כר"ת: א) בפי' כללא דרשב"י. ב) ובדעת ר"מ - שהוא מסכים להכלל, ודלא כשיטת רש"י.

ויל"ע למה נבחר פי' ר"ת[2] במקום פירש"י?

ב. ואולי יש לקשר זה למה שר' מאיר הוה מדייק בשמא (יומא פג, ע"ב). דכיון שהשם "אדם" הוא ע"ש אדמה לעליון - מסתבר לומר שר' מאיר הי' משתמש בו רק כשכוונתו לישראל (שרק הם דומים ל"עליון" באמת) - ולא רק מפני שיש לימוד (דרשב"י) ע"ז מן הכתוב, אלא גם מצד שיטתו הוא לדייק תמיד בשמות.

[ויל"ע אם אפשר לפרש עד"ז גם בדעת רש"י, היינו דס"ל לרש"י שר' מאיר לית לי' כלל זה בנוגע ללשון תורה, אבל לאידך בנוגע ללשון חכמים, ר"מ ס"ל דתמיד יש לדייק לדבר כן (אבל כמובן קשה לפרש שהי' מדקדק כן בלימוד לשונם של כל החכמים, שהרי לכאו' חידוש גדול הוא לדייק בזה בלשונם של אלו שבעצמם לא ס"ל ליזהר בזה).

ואולי יתירה מזו, ד(גם[3]) מצד הנ"ל לא ניחא לי' לר"מ דרשתו של רשב"י. שהרי למי שס"ל דתמיד יש לדייק בשמא, לכאו' כל סגנון הדרשה לא מתאים. דהל' "אדם אתם - אתם קרויין אדם ואין העכו"ם קרויין אדם" משמע, שבלי הכתוב ובלי הדרשה יש קס"ד לקרוא הגויים בשם אדם. ולר"מ, קס"ד כזו מופרכת היא מלכתחילה, שהרי הקורא שמות בדיוק א"א לו לקרוא לגוי בשם אדם, בה בשעה שבהגוי לא נמצא תוכנה האמיתי של השם - אדמה לעליון[4].

ויל"ע אם אפשר לפרש כן גם בל' רש"י בסנהדרין הנ"ל: "ר"מ דלית לי' אתם קרוין אדם ולא עובדי כוכבים קרוין אדם, ור"ש היא דדרש לה". והיינו שהמושג בכלל אית לי' לר"מ בפשטות, אלא דהדרשה ע"ז לית לי', דרק ר"ש הוא זה שדרש אותה מן הכתוב.

כן יל"ע אם גם אפשר לתווך בין רש"י ור"ת, בשיטת ר"מ. דבאמת ס"ל לרש"י דגם לר"מ התורה מדייק שלא לקרוא את הגויים בשם "אדם". אלא דלרש"י דעת רשב"י[5] הוא שלא לחלק בין אדם להאדם, ושהתורה נמנעת גם מלומר "האדם" בנוגע לגויים, ור"מ שאינו דורש את דרשת רשב"י פליג עלי' וס"ל (בלי איזה דרשה) דהתורה כן מחלקת ביניהם (כר"ת) ונמנעת מלומר "אדם" על הגויים - לפי שהוא שם פרטי ואינו מתאים להם, אבל אינה נמנעת ב"האדם" היות שאין זה שם אלא תואר כללי לכל המין[6].]

סוף דבר: לכאו' יוצא לפ"ז, דמה שאדה"ז - כשכוונתו הוא רק לישראל - בוחר בנוסחו של מארז"ל את הגירסא ד"אדם", הרי זה לאו דוקא משום דס"ל דחז"ל דייקו בזה בכל מקום, אלא ייתכן שהוא רק מפני שהמארז"ל ד"והוי שפל רוח" הוא דבריו של ר' מאיר, המדייק בשמא.