באגרות קודש כרך ב[1] (אגרת שמו - מכתב מיום י"ג אדר שני תש"ח) כותב רבינו:

"ובמה שהקשה בסי' שער הסוכות סד"ה להבין מאמר הזוהר פ' אמור [רנט, ד] שכתוב שם "אבל המתכות והאבן פשוטיהם טמאים כו', ופשוטי כלי עץ טהורים כו'", והרי מפורש בגמרא (שבת נח, א) דכלי אבנים אין מקבלין טומאה.

וי"ל בכמה אופנים, וקצתם דוחק, והבוחר יבחר:

א) בסידור שם מביא כל החלוקות: שאינם מקבלים טומאה כלל; שיש חילוק בין פשוטים לכלים; שאין חילוק בקבלת טומאה בין פשוט לכלי - ואבן נכנס בחלוקה האחרונה, כי במקום שמקבלים טומאה אין חילוק בין פשוט לכלי והוא, בטומאת גולל ודופק (ראה תוד"ה עד כתובות ד, ב).

ב) לכאורה נ"ל דטומאת גולל ודופק מעשה עץ שימש (חולין קכט, א), שלכן מסככין בדברים שמטמאין בגולל ודופק, וכמו נסרים שעשאם כסוי לארון. ולפי"ז י"ל, דבסידור מבאר בתחילה דין הצומח, דכל זמן שהוא צומח אין מק"ט כלל, ואח"כ מבאר ב' סוגים שבדומם, שיש חילוק בין כלי ל[פ]שוט ושאין חילוק ביניהם, כי מיסודי דרוש זה היא השייכות דעניני כלי וטומאה, ומסוג השני הם מתכות ואבן, דבשניהם אין הטומאה תלוי' בגדר הכלי (במתכות גם פשוט מק"ט, [ו]באבן גם כלי אמק"ט), ומסוג הא' הם כלי עץ, אלא שאטו כרוכלא ליזל וליחשוב, ולכן אינו מביא אלא התחלת המשנה בדינים אלו והשאר רומז בתיבת כו'. וכמו שתיבת כו' הבאה אחרי תיבות פשוטי כ"ע טהורים רומזת על הדין דמקבליהם טמאים, כמו"כ תיבת כו' הראשונה רומזת על הדינים, [פשוטי כלי מתכות טמאים] וכ"ש מקבליהם, כלי אבן טהורים וכ"ש פשוטיהם.

ג) כיון שבנמשל למעלה אינו מזכיר בסי' שם אלא מתכות ועץ קרוב ביותר לומר אשר גם במשל צ"ל רק מתכות ועץ ותיבת אבן טה"ד. או לגמרי, או שנשמטה ממקומה בשורה שלפ"ז וצ"ל שם "נמצא בעולם העשי' שבצומח כמו אילנות ותבואות (ובדומם) והאבן אינם כלים המק"ט כלל"", עכ"ל.

והעירני ח"א, דלכאורה יש כאן כמה דברים הדורשים ביאור, דהנה במאמר שם מפורש כך:

"למעלה אין חילוקי דיני הכלים, המקבלים טומאה ושאינם מקבלים, אלא לאחר שיצאו האורות מאימא עילאה כו', אבל בבינה עילאה בפנימיות' נק' עולם החירות, ולא נמשכו עדיין בכלים, ולא יש מקום לאחיזת חיצונים, ואז כתיב לא ירעו ולא ישחיתו כמו שהי' בתיבת נח . . ודוגמא לזה נמצא בעולם העשי', שהצומח כמו אילנות ותבואה, ואינם כלים המקבלים כלל, אבל המתכת והאבן פשוטיהם טמאים כו' ופשוטי כלע עץ טהורים כו', וכל פרטי הדינים החלוקים בענין קבלת טומאה בדצמ"ח הגשמיים, כמ"כ הוא למעלה בכלי מתכת ועץ שבאצי'".

האופן הראשון פירושו, שכוונת מ"ש במאמר שבאבן פשוטיהם טמאים, היא לכלי אבן שהם "גולל ודופק", שהם כיסוי המת ומה שהכיסוי נשען עליו, ששניהם טמאים גם בהיותם מאבנים. ועיקר החילוק במאמר הוא, שבעוד שבעץ יש חילוק בין פשוטי כלי עץ ומקבלים, הרי באבן כשנטמא (בגולל ודופק), נטמא גם בהיותו פשוט.

ולכאורה צ"ע כיצד זה מיישב את המשך הענין במאמר, דלכאורה עיקר כוונת המאמר היא לחלק בין צומח לדומם, שבצומח ליכא טומאה כמו בפנימי' הכלים שבאצי' שאין להם יניקה, והדומם ככלי מתכת ואבן שהם כמו חיצוניות הכלים שיש מהם יניקה, וא"כ מה מועיל כאן זה שבאבן בגולל ודופק מטמא גם בפשוטים.

ובאופן השני דוחה את האופן הראשון, כי טומאת גולל ודופק היא מחמת היותם שימוש למת ולא מקרי דבר המקבל טומאה, ומבאר שעיקר הכוונה היא שיש הבדל בין כלי עץ לכלי אבן ומתכת, שבכלי אבן ומתכת ליכא חילוק בין פשוטים וכלים ובכלי עץ יש חילוק.

ומ"ש "התחלת המשנה", כוונתו למשנה ריש פרק ב דכלים ("כלי עץ .. פשוטיהן טהורים ומקבליהן טמאים"), ורפי"א דכלים ("כלי מתכות, פשוטיהן ומקבליהן טמאין").

אך לכאורה עדיין צ"ע, דהרי אינו מבואר מדוע החילוק שבין כלים ופשוטים בעץ נוגע כאן במאמר.

ומ"ש באופן הג' שאפשר שיש כאן טה"ד, הנה אגרת זו נכתבה בשנת תש"ח, ולאחר זמן נדפס מאמר זה מתוך כתב יד בספר המאמרים תקס"ב ע' כ ואילך, וגם שם מפורש כבסידור עם דא"ח.

ועצ"ע בכ"ז.

מובא בכ"מ באגרות רבינו ש"מנהג חסידי חב"ד לקחת לד' מינים את האתרוגים הגדלים בדרום איטליא ונקראים בשם "קאלאברער" ע"ש מקום גידולם, או בשם "יאנובער" ע"ש העיר שמשם היו שולחים אותם מלפנים" (אג"ק ח"ג עמ' רפ). והוא גם מיוסד על "פתגם הידוע של רבינו הזקן אשר כשאמר הקב"ה ולקחתם לכם וגו' שלחו שליח לקלברה והביאו משם אתרוגים" (אג"ק חי"ג עמ' קי).

ומבאר הרבי "הטעם בדא"פ גם ע"פ נגלה: כי קלברה היא איטליה של יון שהיא משמני הארץ, וכדאי' במד"ר על פסוק זה, ולכן חל ע"ז הציווי כל חלב לה', וכרשת הרמב"ם על פסוק זה בסוף הל' איסורי מזבח [כל חלב להוי' וגו'], וע"ד אין מביאין ביכורים אלא וכו' [מפירות שבעמקים כו']" (אג"ק שם, ואג"ק ח"ג שם).

ובאגרת נוספת (אג"ק ח"י עמ' צד) מבאר ההכרח לפרש ש"משמני הארץ" פירושו איטליא של יון, "דהרי לכאורה קשה. לאחר שברך יצחק את יעקב מטל השמים ומשמני הארץ. איך יכול הי' לתת אח"כ לעשו ענין זה עצמו. ועיין במפרשי החומש ובתורה אור. וע"פ המבואר, אשר חצי אי זה לא הי' בעולם בזמן ברכת יצחק ובא רק לכשנשא שלמה את בת פרעה וכמבואר בשבת דף נו ע"ב. הרי מבואר הנ"ל" עכ"ל.

והנה בגמרא (שבת, שם) מבואר "בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי . . וזהו איטליאה של יון".

ולכאורה קשה, דמחד גיסא איתא שבזמן משה רבינו כבר לקחו אתרוגים מקאלבריה, ולאידך מצטטים לענין זה גופא, בכדי להסביר שמשמני הארץ היא איטליא של יון, את דברי הגמ' המבארת שמקום זה לא היה אז כלל בעולם עד שנשא שלמה את בת פרעה, והדברים לכאורה תמוהים.

וקושיא זו העיר גם בספר כשרות ארבעת המינים (שטרן, עמ' קעט) ונשאר בצ"ע. גם בספר שערי הלכה ומנהג (או"ח ח"ב סימן רע"א) הועתקו המכתבים הנ"ל, ובהערת המערכת על הגליון כתבו "ומה שכ' במכתב הבא שלא הי' בעולם עד לימי שלמה המלך- ע"כ מדרשות חלוקות בזה, וכדאשכחן ברש"י על הפסוק "אלוף מגדיאל" (בראשית לו, מג) שפירש "היא רומי", ודו"ק". הרי מחמת הקושיא הנ"ל ביארו המערכת שדברי אדמוה"ז הם רק ע"פ דעה אחת במדרש והדבר צ"ע, וגם דיוקם בזה מדברי רש"י צ"ע, שלפי"ז יוצא דרש"י סותר דבריו אם רומי היתה במציאות או לא.

וראיתי גם בספר על אבותינו ועל יחוסם (מרינובסקי, עמ' 343) שכתב מאמר בנושא ומבאר שדברי הגמ' הנ"ל "ירד גבריאל ונעץ קנה בים" "שייך כל כולו לחלק הדרוש והרמז שבתורה ועוסק ב"קליפת איטלי'" הרוחנית, אבל איטלי' הלזו הגשמית, היתה קיימת מאז ומעולם על עצי פרי הדר שבה" ועיי"ש הוכחותיו. אבל מובן וגם פשוט שכדאי למצוא פירוש בדברי רבותינו שיתאים גם ללומדי דברי הגמ' ע"פ פשט ולא רק בדרך דרוש וסוד, ובפרט שהרבי עצמו כותב "שחצי אי זה לא הי' בעולם בזמן ברכת יצחק", ואכמ"ל בזה.

ולענ"ד נראה שהרבי עצמו מתרץ הקושיא הנ"ל באגרת נוספת בנידון זה. והוא באג"ק (חי"ז עמ' קמח) שכותב "במנהג חב"ד המדקדקים ב דוקא. מה ששמעתי ונראה לפע"ד ע"פ נגלה כתבתי לא' ומסוג"פ העתקה", והוא לכאורה המכתב דלעיל מאג"ק ח"י, ומוסיף נ.ב [וחלק זה מהמכתב לא הועתק בשערי הלכה ומנהג]. "במה שהעיר בענין קלבריא של יון, וציין להירושלמי - כבר אמרתי מאז שבזה מבואר מקור דרז"ל על ומשמני הארץ זו איטליא של יון שקשיא כיון שבירך יצחק את יעקב מטל השמים ומשמני הארץ הרי הטענה ולך איפוא מה אעשה בני, ולא הי' ברירה אלא לתת קלבריא של יון, שלא בא עדיין לעולם בעת ההיא, שבמילא לא הי' דעתו עלי' בברכתו את יעקב. ששטח אדמה זו נשטף (ע"פ הירושלמי) ובשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה שרטון ועליו נבנה כרך כו' איטליא של יון (שבת נו, סע"ב)- ולאחרי זמן מצאתי שכ"כ בס' דמשק אליעזר בשם הר"ר העשל מקראקא. והנאני שכיוונתי" עכ"ל.

והנה דברי הירושלמי הם במס' שקלים (פ"ו ה"ב) שדורש הפסוק ביחזקאל "ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה וירדו אל הערבה ובאו הימה אל הימה המוצאים" ומפרש בירושלמי על איזה ימים הכוונה, "אל הימה היוצאים זה הים הגדול, ולמה נקרא שמו מוצאים כנגד שני פעמים שיצא, אחד בדור אנוש ואחד בדור הפלגה, רבי לעזר בשם רבי חנינה בראשונה יצא עד קלבריאה ובשניה יצא עד כיפי ברבריאה", הרי שהים הגדול יצא ושטף את היבשה שני פעמים, וכפירוש הקרבן העדה "בדור אנוש יצא עד מדינה ששמה קלבריאה והיא במדינת צרפת, ובדור הפלגה יצא עד הסלעים שבמדינת ברבריאה". וכן הוא במדרש רבה בראשית פכ"ג ז, ושם נדרש מפסוק אחר עיי"ש.

הרי מבואר מדברי הירושלמי שהמדינה ששמה קלבריאה היתה במציאות כבר מששת ימי בראשית, רק לאחרי זה בדור אנוש הרי – כדברי הרבי – "שטח אדמה זו נשטף".

ולפי"ז יש לומר ולחלק בין מציאות קלבריאה כמקום ישוב ובין קטיפת אתרוגים מעציו, דכל הזמן שהיה שטוף במים עד ש"ידר גבריאל ונעץ קנה וכו'" אכן לא היה המקום ראוי לישוב כיון ששטח האדמה היה שטוף במים, ובזמן ברכת יצחק ולגבי ברכותיו היה נחשב כמקום שלא בא לעולם [ולהעיר עד"ז מדברי התוס' בבא מציעא כט, ב ד"ה זכוכית לבנה שאף שמפורש בגמ' שבטלה זכוכית לבנה, אין פירושו דבטלה לגמרי אלא דלא שכיחא, והקש לנדו"ד] ולכן יכל להבטיחו לעשיו אחרי שמסר הכל ליעקב, אבל לאידך העצים שגדלו שם יכלו עדיין להתקיים מעל פני המים כפשוט. וכפי שרואים בשיטפונות הקורים בעולם שהאדמה שטופה במים ועצים בולטים מהמים, ולאותם עצים שלח משה שלוחים על ענן להביא משם האתרוגים.

והראוני שכביאור זה בדברי הרבי כתב ג"כ בקובץ שערי ישיבה (צפת ח"ד), ושם הביא סמוכין לרעיון שהצפה לאו דווקא מכסה על העצים, ממה שמצינו במבול אשר "וימח את כל היקום", ולאחר מכן באה היונה עם עלי זית טרף בפיה, הרי שההצפה של שטח מסוים אינה גורמת להשמדת כל הצמחים ובפרט העצים שבו, ובפרט שאין הכרח לומר שההצפה בדור אנוש היה באופן של המבול ש"ויכוסו ההרים הגבוהים", אולי רק הוצף השטח הנמוך, אבל העצים שבולטים מעל המים או שטחים גבוהים יותר אכן לא הוצפו, ואתי שפיר שעצי האתרוגים שהיו במקום זה נשאר, ומהם לקחו שלוחי משה את האתרוגים לקיים מצות נטילת ד' מינים במדבר.