בקידושין (ג, ב) מבואר שהדין שכסף קידושין של נערה שייך לאבי' נלמד ממ"ש (משפטים כא, יא) "ויצאה חנם אין כסף", ודרשינן "אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר".

ואח"כ מבואר שזה שמעשה ידיה של נערה שייך להאב ילפינן ממ"ש (שם כא, ז) "וכי ימכור איש את בתו לאמה", ודרשינן "מה אמה מעשה ידי' לרבה אף בת מעשה ידי' לאבי'" [ופרש"י (ד"ה לאמה) וז"ל: לאמה קרא יתירה הוא, ודריש לי' בתו הרי היא לו כאמה, ובבתו נערה אשמעי', דאי בקטנה לא איצטריך, השתא זבוני מזבין לה מעשה ידי מבעיא. עכ"ל.

ומבואר אח"כ בגמ' (ד, א): "ואיצטריך למכתב קידושי' לאבי' ואיצטריך למכתב מעשה ידי לאבי', דאי כתב רחמנא קידושי' לאבי' הוה אמינא . . ואי אשמעינן מעשה ידי', דקא מתזנא מיני', אבל קידושין דמעלמא קאתי לה, אימא דידה הוו, צריכא".

וכתב הריטב"א וז"ל: תמיהא מילתא, היכי אפשר לומר דמעשה ידי' תחת מזונות, והא אם לא רצה לזונה הרשות בידו, ואפ"ה העדפתו שלו [כלומר: איך אפ"ל שהתורה חייבה שמעשה ידי נערה לאבי' מטעם שהוא זן אותה, והרי זה גופא, לזון את בתו, אינו חיוב מה"ת]. ואיכא למימר דהכי קאמרינן, דרחמנא זכה לאבי' מעשה ידי', משום שירדה תורה לסוף דעתן של בריות, שדרך האב לזון את בתו מסתמא, אע"ג דלא חייב במזונות, מ"מ מפני שכן דרכו, זיכה לו מעשה ידי כולם, בין כשזן אותה, בין העדפתו עכ"ל. (וראה תוס' גיטין מז, ב ד"ה ולביתך).

וכ"ק אדמו"ר במכתביו להרה"ג הרב מנשה קליין ע"ה הקשה על סברא זו של הריטב"א.

אכן שלא הקשה על קטע זה ממש של הריטב"א בסוגיא דידן, אבל הקשה על מ"ש הריטב"א ממש כעין זה לקמן, והוא מ"ש לקמן (כב, א) "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו (משפטים כא, ג) א"ר שמעון אם הוא נמכר אשתו מי נמכרה מכאן שרבו חייב במזונות אשתו", וכתב ע"ז הריטב"א וז"ל: וכ"ת והא אמאי, כיון שהוא אינו חייב במזונותיהן מן התורה, לא מחייבא תורה לאדון מה שאין העבד מחייב ומשועבד. ואיכא למימר דכיון דסתמא דמילתא כל אדם זן ומפרנס אשתו ובניו, רצתה תורה שלא יפסידו מפני מכירתו, שיהא הרב זן ומפרנס אותן, דקים לה רחמנא שאילו לא נמכר הי' מפרנס אותה, הילכך חייב במזונותיהן וכסות . . עכ"ל. [ועד"ז כתב הרמב"ן עה"פ בפירושו על החומש]. וזהו ממש כסברא בסוגייתנו שמעשה ידי' לאבי' לפי שמנהג העולם הוא שאב מזין את בתו, אף שאינו מחוייב.

ובמכתב כ"ק אדמו"ר להרב הנ"ל (נדפס בלקו"ש ח"ו ע' 322, וכן באג"ק חי"ג ע' תצב וחי"ד ע' עב וע' קכד) מקשה ע"ז וז"ל (במכתב א'): מעולם נתקשתי בסברת הרמב"ן והריטב"א, כי עפ"ז בטלי כמה ילפותא בדרז"ל. ולדוגמא מנ"ל כל הני הלכתא גברוותא (ברכות לא, א), מנ"ל דאבל חייב בעטיפת הראש וכו' (מו"ק טו, א. שם כז, ב) ועוד. עכ"ל.

[כלומר: במס' ברכות שם אי': "אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למישמע מהני קראי דחנה (שמואל א א, יג) וחנה היא מדברת על לבה, מכאן למתפלל שצריך שיכוין לבו, רק שפתותי' נעות, מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, וקולה לא ישמע. מכאן שאסור להגבי' קולו בתפלתו, ויחשבי' עלי לשכורה, מכאן ששכור אסור להתפלל".

ואם מנהג האמור בפסוק אפ"ל רק מנהג ורשות, אולי נהגה כן חנה, אבל אי"ז חיוב.

וכן מ"ש במו"ק (טו, א) "אבל חייב בעטיפת הראש, מדקאמר לי' רחמנא ליחזקאל ולא תעטה על שפם (יחזקאל כד, יז) מכלל דכו"ע מיחייבי וכו'", וכן מה שמביא ממו"ק כז, ב לכאו' כוונתו למ"ש שם "יום ראשון אסור לאכול לחם משלו, מדאמר לי' רחמנא ליחזקאל (שם) ולחם אנשים לא תאכל", ואם מנהג האמור בפסוק אפ"ל רק מנהג ונשאר רשות, מנ"ל שיש חיוב לאבל להתנהג כן, אולי זהו רק מנהג].

ובמכתב ב' ממשיך כ"ק אדמו"ר וז"ל: הנקודה היא: מנהג המובא בתנ"ך, ה"ז הוראה שמחוייבים בו או שיכול להיות רק בדרך סיפור ונשאר רשות. ואת"ל כסברא האחרונה, הרי מובן, שכשם שא"א ללמוד חיוב דאורייתא במנהגים המובאים בתורה, כמו"כ א"א ללמוד חיוב מדברי קבלה ומדרבנן במנהגים המובאים בדברי קבלה, ופשוט אשר לכן הוקשה לי כנ"ל. עכ"ל.

ובמכתב ג' כותב וז"ל: כמ"ש אני דאת"ל דהנהגה המובאה בתנ"ך אין הנהגה תמיד פסק דין, כי אפשר שאינה אלא דרך סיפור, כמובן אין בזה נפק"מ בין סיפור אשר בחמשה חומשי תורה ובין סיפור אשר בנ"ך, ומקשה ע"ז [הרב הנ"ל] שמצינו כמה תקנות חכמים אשר אסמכוה אקרא, ואינו מובן איך מפריך זה סברתו שהיא בנוגע לאופן לימודי התורה, כמו הענין שבו אנו דנין, והוא - מנהג שאין בו חיוב מן התורה, שהבעל זן את האשה שע"ז אמרתי שאין כל מקום בשכל לחלק ולומר אחרת בהדינים המובאים בנ"ך בקשר לסיפור והנהגה, וגם בהם י"ל שההנהגה אינה חיוב אלא רשות בעלמא . . עכ"ל.

ובדא"ג יש להעיר שחבל שכשהוציאו לאור את האג"ק לא השוו מכתב זה לגבי כפי שנדפס בלקו"ש, כי בעת שהכנסנו מכתב זה לכ"ק אדמו"ר טרם שנדפס בלקו"ש, הוסיף כ"ק אדמו"ר בכתי"ק המילים: (אבל עיין ריטב"א ר"ה טז, א) ע"כ ההוספה, ובהמכתב כפי שנדפס באג"ק אין מילים אלו, כי הדפיסו המכתב מהמקור, ולא ידעו אודות הוספה זו].

והנה בנוגע מה שמביא ממו"ק כז, ב אינו מובן כ"כ, כי שם לא מיירי אודות מנהג, כ"א שה' אמר ליחזקאל מה שצריך לעשות, שלא יאכל לחם משלו, ואי"ז בגדר מנהג, ואולי כוונתו לענין אחר המבואר בגמ' שם. והנני מבקש מלומדי הגליון לעיין בזה.

אבל דבר אחר צע"ק, כי אולי יש לתרץ הקושיא ולחלק בין מנהג המובא בפסוק במפורש, לגבי מנהג שאין מפורש בקרא, ורק מובן מענין אחר המובא בקרא, ובנדו"ד: הני הלכתא גברוותא שלמדין מחנה כתובים בהפסוק במפורש, דהיינו שמפורש שכן עשתה, י"ל שבזה אמרו רז"ל דשלמדין שכ"ה הדין, ואי"ז רק מנהג. וכן בנוגע עטיפת הראש של יחזקאל, שגם זה כאילו כתוב מפורש בהפסוק, שהמנהג הי' לאבל לעטוף את הראש, כי מכלל הן אתה שומע לאו, וכשאומרים למישהו שלא תעשה כפי ששאר אבלים עושים, ה"ז כאילו אומרים בפירוש ששאר אבלים עושים כך וכך, ולכן כשאמר ה' ליחזקאל לא לעטוף הראש כשאר אבלים, ה"ז כאילו מפורש בפסוק שכן עושים אבלים.

אבל בנוגע מזון האשה, וכן מזון הבת, לא כתוב בקרא כלל שכן הי' המנהג, כ"א כתוב דין אחר - שהרב חייב במזונות אשת העבד, ושהאב מקבל מעשה ידי בתו - אלא שאנו מבינים מזה שכן הי' המנהג (כי בלא"ה מדוע ציוותה התורה דינים אלו). הנה בזה מסתבר שאין המנהג נעשה חיוב, כי התורה בכלל לא הזכירה מנהג זה.

אבל כנראה הרבי אינו מקבל חילוק זה, וצ"ע למה?

וי"ל שס"ל להרבי שהסברא היא להיפך - שכשהותרה חייבה איזה דין על יסוד מנהג, מסתבר שהמנהג נעשה דין, שהרי חייבים לעשות משהו מטעם מנהג זה, יותר מאם נכתב בתורה סתם שנהגו לעשות באופן מסויים, ולכן: באם במקום שיש חיוב כתוצאה מהמנהג, עדיין נשאר מנהג ורשות, כשיטת הריטב"א, כ"ש שכן צ"ל בנדון שהתורה רק מספרת מנהג בלי איזה חיוב הבא כתוצאה מהמנהג.

ולכן מקשה הרבי שלפי הריטב"א אינו מובן איך למדים כל הני הלכתא גברוותא, וכן מה שאבל חייב בעטיפת הראש, מזה שהתורה הביאה מנהגים אלו, הרי אפשר שנשארו רק מנהגים, בכ"ש מזה שחיוב הבעל לזון אשתו, והאב לזון את בתו, לא נעשו חיובים, אף שהתורה חייבה חיובים אחרים על יסוד מנהגים אלו.