נחלת הר חב"ד אה"ק ת"ו
באגרות קודש חלק ד' (ע' קפג-ד) כתב כ"ק אדמו"ר: "בזהר (ח"ב קנו,א), דמשה אסתלק במנחה דשבת, וקשה ממרז"ל דביום הסתלקותו כתב י"ג ספרי תורה.
מענה:
"כבר דשו בה רבים.. והמורם מכל הנ"ל י"ל בשלשה .. ג) דכתיבת הס"ת הי' ע"י שינוי: בדמעות (עש"מ שם [עשרה מאמרות להרמ"ע מפאנו חלק חקו"ד ח"ב פי"ג] או ע"י השבעת הקולמוס (חתם סופר שם [חלק ו סי' כט] בשם השל"ה).
"ולכאורה חידוש גדול הוא לומר דכתיבה זו כשירה היא, ואת"ל דכך הי' הציווי: לקוח את סה"ת וגו' - א"כ נילף מינה גם לכל מקום". עכ"ל. וכ"ה בלקו"ש חלק ו (ע' 361).
והנראה בזה לומר, ע"ד דאיתא בספ"ג דיומא, דבן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב, שהיה נוטל ד' קולמוסין בין ד' אצבעותיו וכותב ד' אותיות השם בב"א. - וע"ש בתויו"ט דמעליותא הוא גבי השם לכתוב באופן זה, ובודאי אם הי' אפשר לן לכתוב באופן זה גם אנו היינו כותבים כן.
ועי' מ"ש בזה אאזמו"ר הגאון הי"ד בשו"ת משנת שכיר חלק א' (סי' ד), ובקו"א שם (אות טו): "וודאי דגם התורה שכתבה משה היה כתוב כן, וא"כ מעשה דבן קמצר היה בהווייתן האמת ממש כהוי' של תורה הקדומה שנתנה משמים, ורק מפאת שלאו כל אדם זוכה למעשה נפלאה כזו, הקילה התורה גם ע"ד שאנו כותבים" וכו' עכ"ל. וע"ש מה שהביא מס' עבודת הקודש, ומה שהשיג בזה על הגאון ר' יוסף ענגיל זצ"ל. ועי' שו"ת משנה שכיר חלק יו"ד (סי' רו).
ונראה דאם בן קמצר היה כותב את השם כנ"ל בשבת, לא היה עובר על איסור כתיבה בשבת, כיון דהוי שלכ"ד, ועפי"ד התוס' בשבת (צב,ב) ד"ה ואת"ל: "אבל בית מנשיא דחד גברא בטלה דעתו, אע"ג דלכל העולם אם הי' להם רמונים הרבה היו סוחטין" עכ"ל.
ועי' שבת (עד, ב) גבי טווה על גבי העזים, ע"ש ברש"י.
ולפי"ז א"ש מאוד, די"ל דמשה רבינו כתב כך את כל הס"ת (ולא רק את השם), וכתיבה כזו כשירה, ואעפ"כ לא עבר על איסור דשבת.
ברוקלין, נ.י.
בלקו"ש ח"ט הוספות לפ' תצא (ע' 331) נדפסה אגרת אודות נישואי שני אחים לשתי אחיות, ואיתא התם דמה שהקשה הנודע ביהודה [אבן העזר סע"ט] על צוואת ר"י החסיד בענין שלא ישאו שני אחים שתי אחיות מהש"ס [ברכות מד, א - שהיו שמונים זוגים כהנים אחים נשואים לאחיות, וכן רמי בר חמא ועוקבא בר חמא נשאו ב' אחיות (בנותיו של רב חסדא)] הרי כבר תירץ במקור חסד (לצוואת רי"ח הנדפסת בריש ס' חסידים, הערה לז) דאדרבה פוק חזי מה הי' בסופן, דבירושלמי תענית פ"ד ה"ה איתא שכל הכהנים הללו נהרגו, ובגמרא ב"ב דף יב איתא שבת רב חסדא היתה נשואה לרמי בר חמא ולא האריך עמה ימים ונישאה לרבא.
ויש להעיר בזה:
א) לכאורה יש טעות הדפוס בלקו"ש שם (וכ"ה גם באגרות קודש ח"ג סימן תקכב ע' קפב), שנדפס שם הציון לבבא בתרא דף יב ע"א, ובאמת הוא בעמוד ב' (וכן צויין במקור חסד שם).
ב) יש לעיין מדוע לא הביא כ"ק אדמו"ר מהמקור חסד גם את ביאורו הארוך כיצד אין ראי' מהגמרא ברכות שם, משום שאדרבה, בתקופת רבא ורמי בר חמא לא מצאו בכל בבל שני אחים נשואים לשתי אחיות, דמזה משמע שזהו דבר חידוש שאינו רגיל, וכן עוד שקו"ט שם.
ג) לכאורה בגוף סברת המקור חסד יש לעיין טובא, דהרי למעשה רואים בש"ס שנהגו בנישואי ב' אחים לב' אחיות. וזה שלבסוף לא עלה הדבר יפה, הרי בענין שמונים זוגי כהנים הי' זה חלק מכללות הצרות שבשעת החורבן, ומה זה קשור עם זה שהיו נשואים באופן כזה, דלכאורה מפשטות הגמרא משמע להיפך, שהי' זה דבר מיוחד ונעלה, ואעפ"כ בשעת החורבן כולם נהרגו. וכיו"ב לענין רמי בר חמא ועוקבא בר חמא, והרי בת רב חסדא לכתחילה רצתה להיות נשואה לרבא ולרמי בר חמא (כמפורש בגמרא בבא בתרא שם), ומנא לן דזה שרמב"ח לא האריך עמה ימים הוא משום שנא אחות אשת אחיו.
והנה הרב מרגליות במקור חסד שם הביא מדברי הגמרא ביומא דף לח ע"ב לענין שם רשעים ירקב, שאין נותנין שם על הרשעים ומתיב רבינא מהברייתא "מעשה בדואג בן יוסף כו'", דמשמע שנתנו שם אחר דואג האדומי שהי' רשע, ועל זה מתרץ בגמ' "חזי מאי סליק בי'", ופירש רש"י ראה מה עלתה בו שנשחט (בזמן החורבן). ומזה רוצה להביא ראי' במקור חסד שם, דגם בעניננו כן הוא, דחזי מאי סליק בשמונים זוגות כהנים אחים שסופן שנשחטו. אך לכאורה אין הנידון דומה לראי', דהתם יש איסור נתינת שם אחרי רשע, ולכן כשארע מאורע בלתי רצוי תולים אותו גם בשם רשע שנתנו לו, אבל הא דפ' אחים כהנים הובא בירושלמי שם יחד עם עוד דברים נפלאים אודות ששים ריבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך וכו', וכי נימא שגם כל שאר הדברים שהובאו שם כולם לגריעותא משום שלבסוף נחרבו בזמן החורבן.
אך להעיר שבמכתב רבינו לא הביא את דברי הגמרא יומא שם ורק כתב "פוק חזי מה הי' בסופן", ללא הציון לגמ' יומא שם. וכנראה לדעת רבינו זה גופא שנסתיים הדבר במצב בלתי רצוי מורה על כך שהדבר מלכתחילה לא הי' כדבעי*.
וגם בענין זה גופא, הרי אם למדים מסיפור בנות רב חיסדא, אם כן למה מקילים כשאין דרים בעיר אחת (כמובא באותה אגרת שהרלו"י ואחיו נשאו שתי אחיות ובציווי אדמו"ר הרש"ב שלא יגורו בעיר אחת), וכי מצינו שרמי בר חמא ועוקבא בר חמא גרו בעיר אחת. נמצא, שדברי הגמרא עצמם אין די בהם.
ולאידך גיסא יש לומר, דבנידון דידן סברא זו רק מספיקה שלא להקשות מהגמרא על צוואת ריה"ח. ועוד יש לחלק, דאין למדים מכל דבר שבמציאות אלא רק ממה שהובא בדברי חז"ל. וק"ל.
[ובאגרת תקלד (אגרות קודש שם ע' קצה) בהמשך לאותה אגרת, כותב רבינו, שהראי' מהירושלמי היא לא מעצם הענין שהכהנים נהרגו אלא מהגירסא הישנה "ותלונהו בחדא גופנא", היינו שהריגתם היתה קשורה באיזה אופן שהוא עם היותם נשואים אחים לאחיות].
*) הערת המערכת: לכאו' הענין הוא פשוט דהכוונה היא רק דליכא קושיא משם על צוואת רי"ח כי משם ליכא שום ראי' לא כרי"ח כיוון דסו"ס לא עלה הדבר בטוב אבל אין הכוונה להביא ראי' משם לאיסור.
ברוקלין, נ.י.
במכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע (מב' סיון תשכ"ד) שנדפס כעת לראשונה בגליון כפר חב"ד לי"ד כסלו (גליון 834) ע' 69:
"שמע אשר תורת החסידות מבוססת על תורת הקבלה וספרי', ולכל לראש ספר הזהר, וכיון שישנם ראיות אשר לדעתו משכנעות בנוגע למחבר הזהר וסמכותו, הרי זה מפריע בעדו לכאורה להתמסר כדרוש ללימוד תורת החסידות.
מענה: אף שאינו נוגע כ"כ לעניננו, הנה כיון שנגע בזה, המענה, הנה תורת החסידות היא חלק תורתנו כמו תורת הקבלה ולא מיוסדת על תורת הקבלה, סמכות הזהר הרי. .אין זה ענין שמובלט ע"י תורת החסידות, כי אם בעיני שלומי אמוני ישראל, הן השייכים לחסידות והן הנקראים בשם מתנגדים, נתקבל הזהר כחלק מתורה שבעל פה, ומאמינים אשר גם עליו נאמר מאמר רז"ל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמרה למשה מסיני".
[כן נדפס בכפר חב"ד שם, ולכאורה בשורות הראשונות יש כאן טעות הבחור הזעצער וצ"ל: "אף שאינו נוגע כ"כ לעניננו, כי תורת החסידות היא חלק תורתנו כמו תורת הקבלה ולא שמיוסדת על תורת הקבלה, הנה כיון שנגע בזה, סמכות ספר הזהר וכו'". ובכלל יש לברר אם מכתבים אלו שמקורם בארכיון ר' מאיר הרליג שליט"א, האם זהו העתק המזכירות לפני ההגהה האחרונה של המכתב כפי שנשלח (ואפשר שלבסוף לא נשלח כלל), או שזו מהדורא אחרונה].
בנוגע לשאלה מי הוא מחבר ספר הזהר, הרי כנ"ל הן רבנו הזקן בעל התניא והן הגאון מוילנא שלמדו ספר הזהר בהעמקה ובאופן להבין ולהשיג, בודאי ובודאי שלא נעלם מהם זה שכתב הר"י יעב"ץ וכו' בנוגע לקדמות ספר הזהר וכו' ובאו למסקנא מוחלטת שניהם גם יחד, אשר כנ"ל מחברו הוא רשב"י, וכהאריכות בזה בספרים הדנים בבעי' האמורה.
לכתבו הראיות המשכנעות להיפך, בודאי ידוע גם לו אשר ישנם משכנעים מסוג זה, והובא לכל ולראשונה במדינת אשכנז הידועה לשימצה בדברי ימי עמנו, בנוגע לבעל המחבר של חמשה חומשי תורה, כ"ד ספרי תנ"ך וכו' וכו', ואלו שלמדו באוניברסיטה באשכנז מקור דיעות וראיות משכנעות האמורות, זכו לשמוע בעצמם ובהתלהבות מפי בעלי ראיות משכנעות איך שמוחלט הדבר ואין בזה כל ספק מנקודה מדעית וכו' וכו', והוכיח סופם על תחילתם בנוגע למדעי[ו]ת הראיות ועאכו"כ למשכנעות אשר בהם, ולפלא עליו כיון שמתחיל במכתבו שלומד מדעי יהדות באוניברסיטה, ע"פ השמועה ידועה באוניברסיטה כל דיעות בקורת המקרא וכו' וכו' שמסקנתם האחרונה מצדיקה פס"ד התורה הובא ברמב"ם, שהכופר באיזה חלק מתורה שבע"פ סו"ס כופר בכל התורה כולל גם תורה שבכתב, אלא שקבע הרמב"ם דין זה בהלכות תשובה ואין לך דבר שעומד בפני התשובה.
דרך אגב אינו מובן כלל ממכתבו, מאי נפק"מ לעצם הענין אפילו לשיטה שמביאה, באם מחבר ספר הזהר הוא רשב"י או כמה דורות לאחרי זה, שהרי המאמין שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתנה למשה מסיני, הרי זה גם בנוגע לכמה דורות שלאחרי הרשב"י, ומי שבכלל אינו מאמין בזה הרי גם רשב"י בכלל זה".
ויש להעיר בזה:
א) לכאורה צריך ביאור למאי נפק"מ אם החסידות מיוסדת על הקבלה או לאו, הרי זה גופא שבחסידות הובאו הרבה מדברי הזוהר ונחשבו למוסמכים יש בו כדי להקשות בעיני מי שמסופק (רח"ל) בסמכות הזוהר. [ואף שגם כמה הלכות בנגלה (בשולחן ערוך) מקורם בזוהר, מ"מ לכאורה רוב יסודות החסידות יסודתם בקבלה ובזוהר].
ב) תוכן מענה כ"ק אדמו"ר הוא לכאורה: (א) מכיון שנתקבל בכל תפוצות ישראל (הן אצל חסידים והן אצל מתנגדים) שמחבר הזוהר הוא רשב"י הרי סומכים אנו על אדה"ז והגר"א שבודאי היו באמתחותיהם מענות לשאלות היעב"ץ (בספרו "מטפחת ספרים" שנדפס לראשונה בשנת תקכ"ח). (ב) כשם שלאנשי ביקורת המקרא הכופרים בתורה מן השמים יש שאלות "מדעיות" ואין זה ממעט ח"ו באמונה בתורה מן השמים (וגם נתברר שהשאלות אינן מדעיות ואינן משכנעות) כך גם בנוגע לביקורת הזוהר. (ג) גם מי שספק אצלו אם מחבר הזוהר הוא רשב"י מ"מ מי שחיברו בודאי הי' איש קדוש ודבריו נאמרו למשה מסיני.
ולכאורה יש לעיין בזה: א) הרי האמונה בתורה מן השמים היא מעיקרי האמונה ושום שאלה לא תזיז את האמונה, משא"כ האמונה בקדמות ומחבר הזוהר הי' דבר שהי' מוטל בספק עכ"פ אצל גדול בישראל כמו היעב"ץ, ואם כן מהי ההשוואה דביקורת הזוהר לביקורת המקרא. ב) הנקודה השלישית הנ"ל צ"ב, דהרי פשוט שיש חילוק אם הזוהר נכתב ע"י רשב"י שהוא תנא או ע"י הר"מ די ליאון שהי' מהראשונים, דגם אם דבריו ניתנו למשה מסיני אין בהם התוקף דדברי תנאים.
ואולי יש לומר, דזה גופא בא רבינו לחדש כאן, דלאחר שנקבעה ההלכה ברוב תפוצות ישראל אודות קדמות הזוהר וזהות מחברו, שוב אי אפשר לתלות בגדולי ישראל בדורות הקודמים שהיו להם שיטות אחרות בדבר. וכמו בכמה ענינים באמונה שלפני שנקבעה ההלכה הי' אפשר להאמין באופן מסוים (כגון זה שהוא ית' אינו גוף וכיו"ב), אבל לאחרי שנקבעה ההלכה כן שוב אי אפשר שלא להאמין בזה, והוי ממש ככופר בתורה מן השמים. ובמילא מובן גם מה שכותב שבאמת אין נפק"מ אם מחבר הזוהר הוא רשב"י או הר"מ די ליאון, דמכיון דהוי חלק מתורה שבע"פ אי אפשר לכפור בזה (וכנראה כותב המכתב ההוא הנה אצלו אם רשב"י אינו המחבר הרי הוא מטיל ספיקות גם בסמכות הזוהר ח"ו).
Download PDF