באגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"א ע' רלט (בהערה ח) מגדיר כ"ק אדמו"ר את פעולת המחשבה בהלכה לד' סוגים: א) ענין שהפעולה נעשית ע"י מחשבה, אף שאין שם דבור ומעשה כלל. ב) ענין שהפעולה נעשית ע"י מחשבה, אבל אין המחשבה פועלת אא"כ באה בשעת עשי'. ג) ענין שהפעולה נעשית ע"י מחשבה וע"י מעשה, שניהם יחד דוקא. ד) ענין שהפעולה נעשית ע"י מעשה לבד, אבל אין העשי' מועלת ופועלת אא"כ ישנה למחשבה.

ומסביר שבהענינים השייכים לג' סוגים הראשונים אא"פ לפעול בשל חבירו, כהדין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והטעם ע"ז (עדמ"ש בכס"מ רפי"ב מהל' טומאת אוכלין), כי מחשבה שלו הרי אין לה כל קשר עם דבר השייך לחבירו, משא"כ בענינים שבסוג הד' שאין המחשבה חלק מהפעולה אפשר לפעול בשל חבירו.

והנה כדוגמא לסוג הג' מביא הדין דכלאים בכרם, והוא מ"ש בכלאים (פ"ה מ"ו) "הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר, כשאחזור אלקטנו עם הוסיף במאתים אסור", והטעם ע"ז כי כלאים אינו אוסר רק כשיש בזה רצון (מחשבת) הבעלים, ולכן אם כוונתו ללקוט הכלאים - היינו שאינו רוצה הכלאים - לא נאסר. ומטעם זה אי' (שם פ"ז מ"ד-ה) "המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו כו' ר"י ור"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו", כי היות וכלאים הוה בסוג הג', שגם המחשבה (ביחד עם המעשה) פועלת, אא"פ לפעול על של חבירו.

והנה להלן שם מתרץ כ"ק אדמו"ר קושית הר"ש בכלאים (שם) דמאי שנא כלאים, שהיות וזה תלוי במחשבה אינו אוסר של חבירו, מעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת, שכן אוסר של חבירו, והרי גם שם ה"ז תלוי במחשבה (כדאי' בב"מ (ל,א) הכניסה לרבקה ודשה כשירה משום דלא ניחא לי'). ועפהנ"ל ה"ז מתורץ, כי כלאים הוה בסוג הג'. ולכן אין מחשבתו אוסרת של חבירו, משא"כ עשוה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת, ה"ז מסוג הד', ולכן אפשר לפעול בשל חבירו (כן נראה כוונתו הק').

לפי"ז נמצא דהר"ש עצמו שהק' הקושיא הנ"ל, אינו מחלק בין כלאים לשאר הדברים. וס"ל שגם כלאים ה"ה בסוג הד', שהפעולה נעשית ע"י המעשה לבד, אבל אין העשי' פועלת אא"כ ישנה למחשבה, ולכן הוצרך לבאר באופן אחר, למה המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו לא קידש. עיי"ש בר"ש.

והנה י"ל שב' שיטות אלו תלויות במקור הדין שצ"ל מחשבה בכלאים. דהנה בב"ב (ב,ב) כתבו התוס' (ד"ה נתייאש) הטעם ע"ז "משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים, דומיא דזריעה דניחא לי'". אמנם בנמוק"י שם כ' "וטעמא דמילתא משום דכתיב המלאה הזרע אשר תזרע וכו' מה זורע דניחא לי' אף מליאה דניחא לי' וכו'". ז.א. שאף ששניהם מקרא אחד דרשו, מ"מ התוס' למדו מתחלת הכתוב, והנמוק"י מסופו. (וראה עוד ראשונים שם).

וי"ל שבזה תלוי הנ"ל, ובהקדים דאם כלאים הוה מסוג הג', שהפעולה - הכלאים נעשית ע"י מחשבה וע"י מעשה שניהם יחד, הרי שהמחשבה הוה ג"כ דין בהחפצא דכלאים, כי הרי גם המחשבה השפיעה על החפץ להעשות כלאים. משא"כ אם זה מסוג הד', שהפעולה - הכלאים - נעשית ע"י מעשה לבד, אבל אין העשי' מועלת ופועלת אא"כ ישנה למחשבה, הרי אין המחשבה דין בהחפצא דכלאים, כ"א בהגברא, שהרי אין המחשבה פועלת כלום על החפץ, כ"א זהו דין בהגברא. וכדמוכח מזה גופא שהובא לעיל שאם כלאים הוה מסוג הד' אפשר לפעול בשל חבירו (ורק מטעם אחר אינו פועל, כמבואר בהר"ש), אף שאין למחשבה שלו שום קישור עם דבר השייך לחבירו, הרי מוכח שאם זה מסוג הד', אין המחשבה דין בהחפץ, כ"א בהגברא, כנ"ל.

והנה החילוק בין חלק הראשון של הכתוב, "לא תזרע כרמך כלאים" לגבי החלק השני "המלאה הזרע אשר תזרע" הוא שהחלק הראשון מדבר אודות הגברא, והחלק הב' אודות החפצא, הכלאים עצמם.

ולכן באם למדין הדין (שצ"ל מחשבה) מהחלק הראשון של הפסוק, כשיטת התוס', מסתבר שזהו דין בהגברא, וא"כ ה"ז מסוג הד'. ואם למדין דין זה מהחלק הב' של הכתוב, מסתבר שזהו דין בהחפצא. וא"כ ה"ז מסוג הג'.

ועפהנ"ל נמצא ששיטת התוס' הוא שהווה מסוג הד'.

והנה עפ"ז יש לתרץ קו' האחרונים (חת"ס ועוד) על התוס' בב"ב (שם ד,ה וחייב), דהנה התוס' הקשו דלמה במחיצת הכרם שנפרצה ונתייאש מלגודרה ה"ז קידש וחייב באחריות, והא היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק. ותירצו "דהאי חשיב היזק ניכר, שהרי ניכר הוא שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה". ואח"כ הקשו דמ"ש ממטמא שנ' היזק שאינו ניכר "אע"פ שרואין השרץ על הטהרות", ותירצו דזה "לא חשיב היזק ניכר דמי יודע אם הוכשרו".

והקשו האחרונים דגם בכלאים, אף שרואה הגפנים בשדה, מ"מ מי יודע אם הי' ניחא לי'.

ועפהנ"ל י"ל שהיות ותוס' ס"ל שכלאים הוה בסוג הד', אין נוגע מה שאין מחשבתו ניכר, כי אין מחשבתו פועלת וגורמת הכלאים כלל, ובמילא אין מחשבתו חלק מההיזק, משא"כ בהכשר, שאכן ההכשר (ג"כ) פועלת הטומאה, ולכן אם אין ההכשר ניכר, ה"ז בבחי' היזק שאינו ניכר.

'אגרות קודש' כ"ק אדמו"ר זי"ע חכ"ב סוף עמ' תסט, באגרת מ"י' תמוז תשכ"ג" כותב הרבי: "...לימוד ימים אלו - שאין להתפעל מפני כל קושי ועיכוב. צא ולמד שאם איש אחד, אף כי מורם מעם, התיצב מלוא קומתו נגד ממשלה רודנית ועויינת, נצח בכל השטחים עליהם לחם, ועד באופן אשר בכמה פרטים לא רק בעל כרחם ענו אמן, אלא גם סייעו בידו, עאכו"כ אנו...".

ובשוה"ג לא נתפרש למי הכוונה. ונראה שלגודל פשיטותו אין צורך לבאר זהותו של אדם זה, שהרי האיגרת נכתבה "לקראת ימי הסגולה יב-יג תמוז הממשמשים ובאים" כנאמר בפתיחת האיגרת, הרי עפ"ז פשוט שהכוונה לכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ שלחם נגד רדיפת הדת בברית המועצות, ונצח וכו' וכו', כמבואר גם בריבוי שיחות ומכתבים.

והנה אגרת הנ"ל נדפסה גם בספר 'נשיא וחסיד' עמ' 471. ותמוה ביותר הביאור שכותב המלקט לזהות ה"איש אחד" הנ"ל, וכך הוא כותב בעמ' 472: "באותה תקופה הצליח הנשיא האמריקני קנדי לשכנע את הנשיא הרוסי כרושצ'וב להוציא את הטילים הסובייטים מקובה, ובכך נמנעה מלחמת עולם גרעינית". והוא פלא.

ב'אגרות קודש' חכ"ב שם עמ' תמט באגרת מ"כ"ה אייר תשכ"ג" לשז"ר כותב הרבי: "המברק של כ' נתקבל ביום הבהיר ל"ג בעומר... ויהי רצון שכל הענין יתנהל באופן הכי טוב". ובשוה"ג יש פענוח: "כל הענין: הבחירות לנשיאות בארץ ישראל".

ולא נתפרש מה כתב שז"ר במברקו אל הרבי.

ובס' 'נשיא וחסיד' עמ' 190 הוא מקשר את זה להתלבטויות שהיה לו לשז"ר באם לקבל על עצמו את התפקיד. ומצטט שכשהוצע לשז"ר להיות המועמד לתפקיד הנשיאותי הוא ביקש "שהות של שבועיים, אני חייב לחשוב על דבר כזה, אני מוכרח להימלך בדעתי". ומוסיף המלקט: "מדוע ביקש שז"ר להרהר בהצעה זו? ניתן לשער שהוא רצה לדווח על-כך קודם לרבי, שכאמור, צפה מראש את הארועים וניבא לו שהתפקיד יוצע לו. בי"ח באייר, ל"ג בעומר, קיבל הרבי את מברקו, ובכ"ה אייר השיב לו באיגרת" [הנ"ל].

ולמרות שהתיאוריה נשמע טוב וחסידי, הרי אינו עומד בפני הביקורת, ועיון קל במקורות שלוקטו לתוך הספר הזה, מוכיח מיד שאינו. ועיקר הסיבה שבשבילו הוא היסס לקבל את התפקיד היה כיון שחשש שלא יוכל למלא את התפקיד כראוי.

הרי נוסח (חלק מ)המברק הועתק לקמן שם עמ' 194 ובו כתב שז"ר להרבי: "עשיתי כהוראתו ותקותי שתקויים ברכתו". הרי שבמברק לרבי אין שום דבר המעיד על תקופה של "לחשוב על דבר כזה... להימלך בדעתי", ואדרבה הוא כותב את זה כעובדה קיימת שרק מחכה לקיומו של הברכה, היינו ההצבעה על הבחירה. וגם הרבי לא מיהר לענות לו במברק וכדומה, ורק בכ"ה באייר, כלומר רק יומיים לפני ההצבעה הרבי ענה לו במכתב ברכה לתפקידו. ואין צריך לומר ששז"ר לא חיכה בהחלטתו למענה מהרבי, ואפילו לכפר חב"ד הוא הגיע לביקור כמועמד לנשיאות כבר בכ"ג אייר (שם עמ' 191). [ובאמת נזהר המלקט בלשונו וכתב ששז"ר ביקש להרהר בהצעה כדי שיוכל "לדווח על-כך קודם לרבי", ואינו כותב שרצה לשאול את הרבי. אבל באם ככה אין זה קשור כלל לימים שבהם הוא רצה "לחשוב על דבר כזה, אני מוכרח להימלך בדעתי"!]

ונראה פשוט שהיסוסיו מפני הנשיאות היו מפני כמה סיבות: מצוטט בעמ' 193 שחשש שלא יוכל לבקר אצל אחיו ברוסיה, ו"היו לו גם חששות לקבל על עצמו מישרה רמה כזו". ואפילו בנאום הראשון שלו לאחרי ההשבעה הוא אמר: "אין כל טינה בלבי לאלה שבחרו לא בי. אודה, ספק רב בידי אם אני עצמי הייתי בוחר דווקא בי" (שם עמ' 196. ולמרות שלא צוין למקור שממנו הועתק ניתן לקוות שמקורו ב'דברי הכנסת'. והפלא שבעמ' 292 הערה 3 הוא מצטט ממקור משני ולא מ'דברי הכנסת'!).

[ובזה נבין את מה שהרבי הדגיש באגרת אליו לאחרי הבחירה (אג"ק שם עמ' תנב): "נהוג בכגון זה לומר גם מזל-טוב, אף שלכאורה תוספת אחריות רבה בזה, וגם אחריויות חדשות...".]

ואפילו אחרי שנבחר לתפקיד בפעם השניה הוא אמר ('נשיא וחסיד' שם עמ' 291): "כאשר שמעתי את דברי הביקורת שלהם עלי, אמרתי בלבי כי אני יכול למתוח על עצמי ביקורת חמורה פי כמה!".

בקשר לתיאור סדר קרבן פסח וסדר עבודת יוהכ"פ מפי חייל רומי שמצוטט בכמה ספרים, שבט מיהודה, סידור יעב"ץ ועוד, ציטטתי ב'הערות וביאורים' גליון תשנ ע' 71-72 פרופסור היסטוריון מכאן שלדעתו כל התיאור אינו אלא המצאה, כיון שלא מצא את מקורו בספרות הכללית, וכל התיאור מופיע רק בספרים יהודיים מתחיל מה'שבט מיהודה'. והבאתי מש"כ באג"ק אדמו"ר זי"ע ח"ב ע' רסא, שמשם משמע שגם הרבי לא ייחס חשיבות לתיאורו של החייל.

שוב מצאתי ב'לקוטי שיחות' חכ"ו עמ' 203: "ווי האט מען געקאנט אפנארען די רומיים דורך א ציץ וואס קיינמאל איז ניט געווען דוגמתו במקדש - ובפרט לויט הידוע די באשרייבונג אויך בספריהם פון פרטי ביהמ"ק והעבודות בו...", וכנראה הכוונה לתיאורים הנ"ל מפי החייל רומי.

ועצ"ע, ואבקש ממי שיודע פרטים בזה שיעיר בגליונות הבאים.

בגליון תשפ עמ' 22 הערה 8 כתבתי לבאר למה היו מחסידי חב"ד שהידרו דוקא אחרי קורפו. ולצערי נשמט החלק העיקרי בציטוט וכצ"ל: הרי גם אדמו"ר מוהרש"ב באגרות קודש שלו ח"א עמ' קיב מעיד: "ועתה רוב אנ"ש לוקחים אתרוגי קורפי תמורת אתרוגי יענאווע מפני יפיים". והועתק ב'אוצר מנהגי חב"ד, תשרי, סוף עמ' רעז סמ"ב והערה 3 שם: "ולא ליתן עיניו בנוי החיצוני ובהידור המדומה".