במכתב כ"ק אדמו"ר שנדפס בהוספות ללקו"ש חלק טו ע' 492: "על דרך בכל פעם שקם משיח שקר והסית ומשך את מישהו אחריו - נסתיים הדבר בקרבנות ר"ל. על דרך זה הוא בנוגע להרעיון שהגאולה כבר התחילה .. ועונש המר הוא - דנפל עוד חלל בישראל ועוד קרבן באה"ק ת"ו ועוד. הי"ד".

ויש לעיין מהי הכוונה במ"ש "שקם משיח שקר והסית ומשך את מישהו אחריו", דפשוט שאין הכוונה לבר-כוכבא, שהרי הוא לא הי' משיח שקר ח"ו אלא משיח שהעיד עליו ר' עקיבא וכו', אלא שלבסוף נתברר שלא זהו שהעידה עליו תורה (ולא שייך לומר שמגיע ע"ז עונש ח"ו). ואילו במשיחי "שקר" כגון ש"צ וכיו"ב הרי עיקר הטעות בהם הי' לא בזה שהיו משיחי שקר אלא בזה שהסיתו את ישראל לעשות דברים היפך התורה והיפך ההלכה, ואם כן מנא לן שכאשר יש אמונה של טעות "שהגאולה כבר התחילה" הרי דבר זה עצמו יכול להביא לעונש גדול כל כך מן השמים.

ועל כרחך צ"ל שהכוונה בזה היא לא לעצם האמונה שמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה, אלא משום שברעיון המדינה יש גם התנגדות להכרח קיום התורה. אבל בכל זאת משמע מדברי רבינו, שהאמונה בגאולה שאינה אמיתית היא הגוררת את העונש (אלא שזהו תנאי צדדי שכרוך בזה ענין של היפך התורה). ויש לעיין כיצד ניתן ללמוד זאת ממה שהי' במשך תולדות עם ישראל. ועצ"ע.

בנוגע למה ששקו"ט בגליונות תתא-תתב במה שכ' כ"ק אדמו"ר (אגרות קודש חי"ד ע' כט) שאין יוצאין לחם משנה בברכת המוציא אלא כ"א מברך לעצמו, עיי"ש. והקשו דבשו"ע אדה"ז סתע"ג סכ"ד מפורש "צריך לבצוע על לח"מ ... שהם יוצאין בברכת המוציא של בעה"ב הם יוצאים ג"כ בלח"מ של בעה"ב", ולכ' כן משמע גם ממ"ש אדה"ז בסי' רד"ע ס"ד "והם יוצאים י"ח במה ששומעין ממנו ברכת המוציא שמברך על לחם משנה".

ובגליון תתב תי' הרב שטיינמעץ דלא קשה ממ"ש אדה"ז בסי' רד"ע, אבל נשאר בצ"ע ממש"כ בסי' תעג, עיי"ש.

ואולי אפשר לומר בזה (בקיצור עכ"פ):

בלקו"ש חל"ו ע' 78 ואילך חקר בגדרו של חיוב לח"מ: אם הוא דין בסעודת שבת שקביעות הסעודה צ"ל על לח"מ, או שהוא דין בבציעת הפת, דמהל' בציעת הפת שבשבת צריך לבצוע על לח"מ, ועיי"ש שמיסד הדברים על זה שההלכה דלח"מ הובא בש"ס ב' פעמים - ברכות לט, ב ושבת קיז, ב; וברמב"ם בהל' ברכות (פ"ז ה"ב) ובהל' שבת (פ"ל ה"ט).

ועפ"ז י"ל, דבזה תלוי שאלה הנ"ל, דאם לח"מ הוא דין בקביעות הסעודה סגי במה שאוכל בהסעודה ממנה, ואי"צ לצאת בברכת המוציא;

אבל א"נ דהוא דין בבציעת הפת, דזהו דין בהברכה שצ"ל אשלימה, צריך לצאת בברכת המוציא שמברך עליהם.

ולכ' יש להוכיח דאדה"ז ס"ל דלח"מ הוא דין בקביעות הסעודה, דבסי' רד"ע שכ' שם הל' לח"מ הקדים בס"א (דלא כבטור והמחבר) הדין דסעודות שבת "שלש סעודת חייב כל אדם לאכול בשבת וכו'" ורק אח"כ בס"ד כתב הל' לח"מ, עיי"ש.

ועפ"ז י"ל דס"ל אדה"ז דבכל שויו"ט אי"ז לצאת בברכת המוציא, וכמ"ש כ"ק אדמו"ר, מכיון שהוא דין בקביעות הסעודה וכנ"ל;

אבל פסח שאני דהיות דמחויב לאכול מצה, וצריך לאכול מצה פרוסה כדרכו של עני (וכמ"ש אדה"ז בריש סתע"ה), לכן ס"ל דקביעת הסעודה בליל פסח (אינו על לח"מ אלא) הוא על מצה פרוסה, והלח"מ בליל פסח הוא דין בבציעת הפת. ולכן כתב אדה"ז דיוצאין מעל"ד בברכת המוציא דוקא בסתע"ג בהל' פסח.

אמנם עי' בקובץ מגדל אור ח"ח (אור אלחנן חב"ד ל.א.) ע' שכא שמבאר דברי כ"ק אדמו"ר באופן אחר, עיי"ש בארוכה שמ"ש כ"ק אדמו"ר מיוסד על מ"ש בסידורו.