ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.
בגליון העבר הביא הת' ש.ר. (בעמ' 27) ב' מכתבים מאג"ק כ"ק אדמו"ר חי"ח, ומבארם ומקשה (ומעתיק בטעות (כנראה עפ"י זכרונו) שהרבי מבאר דמוכח מלשון הזהר שמבעה אינו אדם אלא שן) וכו'.
הנה מהעיון בב' מכתבים הנ"ל ובמש"כ האוה"ח בדף קיח א ושם דמציין הרבי שם, נראה ברור ש[האוה"ח למד ב]דעת הזהר שהמשנה בריש פ"ק דב"ק אומרת בכללות שיש ארבעה אבות נזיקין, ובפ"ק מבאר ומאריך רק בשלשה מאותן האבות דהיינו שור [שכולל נגיפה1, שן, רגל וקרן], בור ומבעה והבער דהם אב א' דהיינו אש וכפירכת הגמ' דף ד' ע"ב ואימא מבעה זה האש דלדעת הזהר הוא כן למסקנא, ואח"כ בסוף פ"ב דב"ק מבאר האב הרביעי דהיינו אדם [שאינו מוזכר בריש ב"ק אלא בסוף פרק שני במשנה דאדם מועד לעולם] והוא סיומא דלהון אחרי שור בור מבעה והבער [ומכיון דלדעת הזהר המשנה אינו מונה כאן כל הארבעה אבות, לכן לא חש לפירכת הגמ' אי הכי ארבעה שלשה הוו, וכן שור יכול לכלול בתוכו קרן שן רגל ונגיפה].
וז"ל האוה"ח [בדף קיח ע"א] "פי' סדר נזיקין מתחיל ד' אבות נזיקין השור וגומר ואחר שאמר כל דיני השור ובור וגומר הן ותולדותיהן בסוף פ' שני מסיים אדם מועד לעולם וגומר וכן כל עסקו כאן הוא לפרש אלו הד' אבות נזיקין עד אדם מועד לעולם דהיינו אדם בליעל איש און כדמפרש ואזיל". עכ"ל.
ולקמן שם בע"ב כתב וז"ל "ולא עוד אלא זונה דאיהי מבעה כמ"ש ויצת אש בציון היינו אב השלישי שבד' אבות נזיקין שהיא אש שורף והיא מלשון מים תבעה אש והיא מחלוקת בבבא קמא מאי המבעה ומאי ההבער והתם קא פריך ואימא מבעה זה האש וגומר ואע"ג דהתם לא קאי האי פירכא הכי מ"מ הכא דריש לה הכי והדרשה תדרש. לבתר קם אדם רביעי ושלח את בעירו, אמר בי' לבתר לפי שהוא בא בס"פ שני דבבא קמא שאחר שביאר הג' אבות נזיקין אמר אדם מועד וגומר וזהו אדם בליעל". עכ"ל.
וזוהי כוונת הרבי במכתב השני דהמשנה אדם מועד לעולם שמונה האב הרביעי הוא סיומא דלהון של המשנה הראשונה דשם אכן מקדים דיש ד' אבות אך מפרט רק ג' וא"כ ברור שמבעה אינו אדם [והא דהרבי אינו מפרש להדיא שהוא אש, דאז הי' צריך לפרש דאינו כהגמ' דילן בדף ד', ולא רצה להאריך וקיצר דבריו במה שמציין להאוה"ח דף קיח א' ושם [היינו ואילך] וסמך על המעיין].
ומה שהרבי מסיים במכתב הב' "דא"ג כהנ"ל אינו שייך לענין כותב ס' הזהר כאן שהוא מדברי רע"מ". אולי הכוונה שהשואל רצה להביא ראי' שהוא רשב"י דהא רב חבירו ס"ל כוותי' בענין מבעה דהיינו אדם, דהא רב חבירו דרשב"י הוה בנסתר וכמ"ש הרמ"ע בכנפי יונה ח"ג סי' כב' דרב היינו רב אבא הנז' בזהר שהי' חבירו דרשב"י ורבו של ר' חייא בחכמת הנסתר ותלמידו של ר"ח בנגלה, וע"ז כתב הרבי דאינו דכאן הוא מדברי רע"מ. אמנם זה דוחק גדול בלא"ה, כי ידוע שרב אבא הנז' בזהר אינו רב חבירו דשמואל הנז' בגמ' שהוא תלמידו של רבי ור"ח, וכן ר"ח הנז' בזהר אינו ר"ח שהי' אצל רבי וכמבואר בארוכה בשו"ת תורה לשמה שאלה תנה.
ברכות השחר ב"פ אי הוה ברכה לבטלה
ומדי עברי בין מכתבי חי"ח יש להעיר ממש"כ כ"ק אדמו"ר שם בע' רע"ח [במענה אל הרר"נ טלושקין שרצה להנהיג שיאמרו בביהכנ"ס שלו ברכות השחר לפני העמוד, וא' מהטעמים לשלילה כתב לו הרבי שיהיו אותם שיאמרו ברה"ש פעמיים] וזל"ק "אמירת ברכות השחר פעמים, נכנס זה בגדר דשם שמים לבטלה, אשר לכמה דיעות, מדאורייתא הוא, אפילו בכגון דא שיש מקום לומר שאין זה לבטלה לגמרי כיון שבפעם השני אומרן ביחד עם הצבור ובהשתתפות עמהם, ועכ"פ לכ"ע עיקר מדאורייתא" עכל"ק.
ולא הבנתי מה הסברא לומר שאין הוא ברכה לבטלה לגמרי אם אומרו פעמיים ובפרט שעיקר התקנה הי' לומר בבית וכמפורש במכ' שם ורק נהגו לסדרן בביהכנ"ס, ומה הכפל לשון "עם הצבור ובהשתתפות עמהם". וצ"ע.
1) מה שהזהר כולל נגיפה בשור יש להעיר מהירושלמי דס"ל דחשיב נגיפה לאב, ולהעיר מלשון האוה"ח שם "והם ד' כוחות שבשור . . גוף רבץ על הכלים".
מכון לסמיכה - תות"ל מאריסטאון, ניו דזשערזי
בגליון תתכח (עמ' 18) העיר הת' ש.ל. שי' על מכתב שנדפס באגרות קודש אדה"ז, אדהאמ"צ ואדהצ"צ, במדור 'ספק למי' (עמ' שעד). דכתוב שם בזה"ל "תשובה כללית לידידי נפשי בעסק העבודה שרבים צועקים על המח"ז, והתהוות הסיבה הגדלות היא שבהם, שאין שמחים בעבודתם ולא די להם כ"א גדולות ונפלאות מהן, כי הנה כלל גדול בתורה להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה והעבודה אם מעט ואם הרבה, ויהנה ממנה, משא"כ אם אינו נהנה ממנו ושמח, והנפש רוצה להיות מתאוה תאוה, וכן המח"ז, מפני שאינו שמח בחלקו ועבודתו ורוצה בגדולות ונפלאות ממנו, דוחין אותו למחשבות חוץ..." עכ"ל המכתב שציטט הת' הנ"ל. וע"ז הקשה "דלכאו' יש לעיין דהרי כלל הנ"ל להיות שמח בחלקו בעבודתו בעסק התורה והעבודה, הוא היפך שיטת רבותינו נשיאנו, דהרי בכו"כ מאמרי וכתבי רבותינו נשיאנו, מדגישים אשר מ"ש שצריך להיות "שמח בחלקו" מדובר בגשמיות דוקא ולא ברוחניות", ומביא שם דוגמא מאג"ק כ"ק אדמו"ר הריי"ץ, ואכה"מ ובפרט דהמפורסמות אינן צריכין ראי'.
וכבקשתו של הת' הנ"ל (בסוף דבריו), אעיר בזה: דלענ"ד לא כיוון יפה באגרת הנ"ל והחטיא בשתיים, וכדלקמן, דהנה המעיין באגרת הנ"ל בשלימותה ולא רק כפי שצוטטה ע"י הת' הנ"ל, יווכח דהכוונה ב"שמח בחלקו" באגרת הנ"ל אינה כהמובן הפשוט בכ"מ, אלא במובן אחר (שמובן כזה כבר מובא בדא"ח במק"א). וכדי לבאר זאת אצטט קודם המשך לשון האגרת, וז"ל "הנה אהוביי אחיי הלא ידע אינש בנפשו למה יחפצו בגדולות במה זכה בהם, וודאי מהראוי לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי ואפ"ה יהי' שמח בחלקו של עכשיו, ובשמחה של מצוה זו יזכה לגדולה ממנה, ואם יאמרו אי' תורה ואי' מצות שאין לו כלום, זה אינו, שאפי' פושעי ישראל מלאים מצות כו', אבל אינו שמח ונהנה בהם, משא"כ כשישמח במעשיו יהי' כבוד ה' לעולם..." עכלה"ק.
והנראה מזה ברור הוא, דהמכוון בלהיות "שמח בחלקו", הוא בענין זה שישמח בעבודתו ודרגתו אשר נמצא ו"ישמח במעשיו". וההדגשה היא על ה"שמח בחלקו" שישמח ויהנה ממעמדו ומצבו העכשווי בעבודת ה' [וכדמוכח ג"כ כך, בהתחלת האגרת "כי הנה כלל גדול בתורה להיות שמח בחלקו . . ויהנה ממנה, משא"כ אם אינו נהנה ממנו ושמח"]. ולא כהמובן בכ"מ ש"שמח בחלקו" הכוונה היא שיסתפק ויורווח לו ממעמדו. ובפרט דהרי באגרת זו גופא מוזכר ד"וודאי מהראוי לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי", אלא התביעה באגרת זו היא כההמשך "ואפ"ה יהי' שמח בחלקו של עכשיו, ובשמחה של מצוה זו..." ששאיפה זו תהיה ביחד עם השמחה ממעמדו ומצבו העכשווי.
והאמת היא, דכבר הובא "שמח בחלקו" במובן זה, בתורה שבכתב של חסידות בסש"ב פכ"ז, דפרק זה הוא המשך של פרק כ"ו, בו מבאר רבינו הזקן איך שצ"ל עבוה"ש מתוך שמחה דוקא, וכמ"ש בהמשך הפרק שם דאא"פ לנצח היצר "כ"א בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם". ומייעץ שם, איך לא ליפול לעצבות, הן ממילי דעלמא והן ממילי דשמיא ע"ש. וכהמשך לזה בפכ"ז מייעץ למי שעצבותו היא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו, וע"ז כותב שם קרוב להתחלת הפרק, וז"ל: "הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא, אדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן . . ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצוות עשה ממש", ע"כ. הרי לנו דוגמא מפורשת לזה, שבדא"ח משתמשים לפעמים ב"שמח בחלקו" למובן ופי' אחר לגמרי, היינו שצריך לשמוח ממעמדו ומצבו הוא, ומאי גרע הא מהא, וכשם שלא הוקשה לו בתניא, כך אי"ז קשה באגרת הנ"ל.
נוסף ע"ז, הנה גם המשמעות שיש באגרת הנ"ל לא לשאוף לדרגות נעלות יותר, כדאיתא שם "שאין שמחים בעבודתם, ולא די להם כ"א גדולות ונפלאות מהן", וכן בהמשך "אינו נהנה ממנו ושמח, והנפש רוצה להיות מתאוה תאוה", ועוד. (שכנראה דג"ז גרם להת' הנ"ל לפרש כפשוטו את ה"שמח בחלקו") הנה, בזה י"ל (כמו שבאמת כבר העירה המערכת, אלא שאצטט דוגמאות לזה מדא"ח), דהכוונה היא כמפורש באגרת לא לשאוף לנפלאות וגדולות ממנו דווקא, היינו לדרגות שאינו שייך להם עכשיו במעמדו ומצבו כלל, וע"ז דוקא היא ההתלוננות שבאגרת הנ"ל, והאמת היא דבפכ"ז מובא ענין זה שאל לו לאדם לשאוף לגדולות ונפלאות ממנו דהרי "ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק . . כי אילו היה מכיר מקומו שהוא רחוק מאוד ממדרגת צדיק". ע"כ.
והרי דוגמא זו מתאימה להפליא לאגרת הנ"ל, דהרי בפכ"ז מדובר ע"ז שהוא בעצבות מזה שאינו במדריגה שאינו שייך אליה כלל ואילו היה מכיר את מקומו היה בשמחה, א"כ מתאים הוא במאוד לתוכן האגרת הנ"ל, כמדובר בה ש"אינו שמח בחלקו ועבודתו ורוצה בגדולות ונפלאות ממנו" שכנראה דהא בהא תליא, דמכיון שרוצה ומתאוה למדריגה שבאי"ע אליו (גדולות ונפלאות ממנו), לכן אינו שמח בעבודתו ואינו נהנה מהם כהלשון שם.
ועוד דוגמא לזה מלקו"ת לרבינו הזקן פרשת תבא מג ע"א, דגם שם מדבר דצ"ל השמחה בעסק התורה והמצוות ע"ש באריכות, ואח"ז מסביר הסיבה לעצבות והעצה ליפטר ממנה, ואצטט קצת, וע"ש בשלימות "ואדרבה כל מה שיתבונן היטב איך הוא רחוק מה' ע"י שיכיר מקומו וידע ערכו שאפילו הוא יושב אוהל כו' שהרי יכול לדבר דברים בטלים . . וכל מה שיאריך ויעמיק . . אזי תהיה שמחת נפשו בעסק התורה כפולה ומכופלת ביתר שאת והעצבות הוא כשמבקש גדולות דוקא להגיע למדריגת רשב"י שתורתו אומנתו". הרי לנו עוד דוגמא דאי"צ לשאוף לגדולות ממנו, וגם פה הוזכר דמזה מגיע העצבות כבפכ"ז, וא"כ הרי דכנ"ל גם באגרת הנ"ל מסתבר לומר כך, דמכיון שמתאוה לגדולות ממנו, לכן הוא בעצבות ואינו שמח בחלקו - ובמובן שהסברנו לעיל - שאינו שמח בעבודתו. והכל על מקומו בא בשלום.
Download PDF