במכתב כ"ו תשרי ה'תשכ"א (אג"ק ח"כ אגרת ז'תנו) כתב רבינו וז"ל: "ס'איז באוואוסט דער חסידות'שער טייטש און דיוק אין דעם מאמר רז"ל, חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה (ברכות ו' ע"א), וואס אין אזא פאל, איז נאך א מעלה, ווארום אז מ'טוט א מצוה קען זיך אמאל אריינמישען אין דעם א פני' און ענליכעס, ווען אבער מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, איז דאס געטאנענע פון הכתוב בשלימות ותכלית, וק"ל". עכ"ל האגרת.

והנה רבינו זי"ע לא ציין איפה נמצא הפירוש החסידי שהזכיר.

וחפשתי בספרים ומצאתי פירוש (כעין) זה בב' מקומות, ואלו הם: א. בספר בנין שלמה עמ"ס אבות (פ"ב מ"ב): "שמעתי בשם הה"ק ר"מ מרימנוב שהלך פעם למקוה ונתקלקל המקוה, והיה הכרח לחזור לביתו בלא מקוה. אמר אח"כ, היום היה לי מקוה בכל הכונות, כי תמיד שאני הולך, אין כח בשר ודם לכוין כל כונות המצוה, אבל היום היה [בבחי'] חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, והכתוב יודע כל הכונות". עכ"ל.

ב. בספר אבני זכרון (פא, א) בשם ספר טירת כסף: "פעם אחת כבדו את רבינו הקדוש מלובלין זצוק"ל להיות סנדק בברית מילה שהיה בסביבות עיר לובלין במרחק איזה פרסאות, ומאיזה סיבה נתעכב הרבי בדרך עד שהיה מוכרח הבעל ברית לכבד לאיש אחר בסנדקאות, כי היה ירא אולי יעבור הזמן ויפנה היום. ויהי תיכף עם גמר הברית הופיע הרבי למקום, ותוך התנצלות לפני רבינו הקדוש, הזמינוהו שיכבדם ולקחת חלק בראש הסעודה. מילא הרבי את בקשתם ללא שהות וישב עמהם בהסעודה כשארשת השמחה הורגשה על פניו עוד יותר מהרגיל בשאר סעודות ברית מילה בהם נתכבד הוא בסנדקאות. הדבר עורר את פליאת המסובים, עד שהרהיב אחד עוז בנפשו לשאול אותו על כך.

ענהו הרבי הקדוש, הנה באמת מצות סנדקאות היא גדולה עד למאוד, אולם אי אפשר שלא יהא מעורב בו גם כן איזה מחשבת חוץ הפוסלת, דהיינו נגיעה מכבוד, דהמנהג לכבד בסנדקאות לגדול בתורה או במעשים, אם כן קרוב לודאי שאיזה פניה קטנה או גדולה נוגעת בו, שיכול לחשוב בעצמו מאי גבר בגוברין. וגם האם יש לאל יד אנוש בשר ודם אשר הוא קרוץ מחומר לכוון בשום דבר מצוה בכל הכוונות הראויות לכוון בה. משא"כ בחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה דמעלה עליו הכתוב כאיו עשאה, אזי מצוה כזאת היא בודאי בלי שום פניה וכדומה, וגם היא נחשבת לפני השי"ת כאילו היא עשויה ע"פ אופן היותר מעולה ומשובח, ובכל הכוונות הראויות לכוון בה, אחרי שהשי"ת ב"ה וב"ש עושה זאת בעצמו בלי שום תיקון עשייתה מלמטה. והדברים עתיקים ומדבש מתוקים". עכ"ל.

אמנם יש להעיר ממ"ש בספר נועם אלימלך פרשת וירא (ח, ג-ד), וז"ל:

"אך הענין הוא דהנה הבורא ב"ה וב"ש יתעלה אשר קדשנו במצותיו וצונו לקיים מצותיו אין צורך לו יתברך עשיית מצותיו, רק שזה ריח ניחוח לפניו יתברך שאמר ונעשה רצונו, שעיקר רצון הבורא יתברך הוא שיהי' לאדם רצון מלא ושלם לעשות רצונו יתברך. ונמצא אחר כוונת הלב הן הן הדברים, אם כיון לבו לעשות איזה מצוה לשמו יתברך ברצון מלא ושלם חשוב לפניו יתברך מיד כאלו כבר עשאה מאחר שכוונתו שלימה, ואעפ"כ ההכרחי לאדם לעשות ולגמור המצוה במעשה כי זה בלתי אפשרי לאדם שיעבוד על כוונתו בבירור שיהא בכוונה שלימה ברצון מלא, גם אם ידמה לו לאדם שכוונתו כונה שלימה לעשות המצוה לשמו יתברך לא יאמין לעצמו עד שיגמור המצוה, כי כן טבע חומר גוף האדם למנעו מלחשוב מחשבות ברצון מלא ושלם.

ובאמת אמרו חז"ל חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, והטעם הוא כדברינו הנ"ל, שעיקר הוא כונת הלב, והבורא ב"ה הבוחן לבבות וחוקר כליות יודע מחשבות זה האדם שהיה כוונתו לשמו ברצון שלם, לכן חושב לו כאלו עשאה. בשלמה מלך בשר ודם הרוצה לבחון את עבדיו ומצוה להם איזה עבודה לעשות אם יעשה בשלימות לא יבחון את לבבם אם כוונתם שלימה לעבדו באמת וברצון, רק אחר שיעשו ויקיימו את מצות עבודתו אשר צוה עליהם יראה לפי המעשה אשר עשו ויבחון קצת כוונתם. אבל הבורא יתעלה החופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב יודע תוכן כוונתו, אם היא שלימה אזי חשוב לפניו יתברך כאלו עשאה". עכ"ל.

ולכאורה משמע מדבריו דבנאנס ולא עשאה מעה"כ כאילו עשאה רק בדרגת הכוונה וה"לשמה" שאכן הי' במחשבתו. וצ"ע.