א.

נאמר בפרשת בראשית (א, כט-ל): "ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע גו' לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה". ופירש רש"י: "השוה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם".

והנה ממה שרש"י כותב שהקב"ה "השוה להם בהמות וחיות למאכל", משמע שהשוה (לא רק את אדם וחוה לבהמות וחיות לענין אכילת עשב, אלא) גם את הבהמות וחיות לאדם וחוה לענין אכילת בשר, כלומר שכשם שאדם וחוה נאסרו "להמית בריה ולאכול בשר", כך הבהמות וחיות לא אכלו בשר, שהרי "השוה" אותם הקב"ה לאדם וחוה לענין "מאכל".

וכן משמע גם מסיום דברי רש"י: "אך ירק עשב יאכלו יחד כולם". מלשונו משמע שכולם היו שוים ממש ואכלו אך ורק ירק עשב – לא רק אדם וחוה אלא אף הבהמות והחיות.

וכך משמע גם מלשון הגור אריה (שם): "מה בהמה וחיה אינם אוכלים רק עשב, הכי נמי אדם אכילתו עשב וירק ולא מידי אחריתי". כלומר, גם הבהמות והחיות אכלו בתחילת הבריאה רק עשב.

אבל הרא"ם לא פירש כן, וזו לשונו: "כמו שלא הותר לחיה לאכול רק העשבים ואילנות ולא את האדם כו' כך לא הותר לאדם לאכול רק העשבים והאילנות ולא להמית בריה לאכול בשרה". מדבריו עולה שהבהמות והחיות נאסרו לאכול רק בני אדם, משמע ששאר בעלי חיים היו אוכלים.

בפירוש רש"י לסנהדרין (נט, ב ד"ה לא הותר) משמע קצת כדברי הרא"ם, וז"ל: "לכם ולחיות נתתי העשבים והאילנות ואת כל ירק עשב לאכלה, אבל לא חית הארץ נתונה לכם". מכך שבתחילת דבריו כותב "לכם ולחיות נתתי העשבים" ובסיום דבריו כותב "אבל לא חית הארץ נתונה לכם", משמע שהשוויון בין האדם לחיות היה רק לענין אכילת עשב, אבל לענין אכילת בעלי חיים לא הושוו כי איסור זה היה רק "לכם" – לאדם ולא לחיות.

הרבי בלקוטי שיחות (ח"כ בראשית ב) נוקט בפשטות כמשמעות פירוש רש"י בסנהדרין וכמשמעות הרא"ם, שהחיות תמיד אכלו בשר בעלי חיים, וזו לשונו (שם אות א, בתרגום חפשי): "איך אפשר ללמוד מ'השוה להם בהמות וחיות' שהאדם אסור לאכול בשר, בשעה שרואים במוחש שכמה וכמה מה'חיות' הן חיות טורפות שאוכלות בשר בהמה וכו'".

ב.

והנה על הפסוק "והשבתי חיה רעה" (בחוקותי כו, ו) מפרש הרמב"ן: "בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה כו', כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד, ואח"כ למדו הטרף מפני החטא הממית". מבואר בדבריו שבתחילת תולדתם של הבהמות וחיות היה זה נגד טבעם לטרוף ולאכול בשר.

מדברי הרמב"ן הללו יש לכאורה ראיה למשמעות פירוש רש"י על התורה ולמשמעות לשון הגור אריה הנ"ל, שכשם שאדם וחוה נאסרו באכילת בשר, כך גם החיות לא אכלו בעלי חיים בתחילת הבריאה (אלא שלדבריו לא היתה מניעתם מכך מחמת איסור אלא משום שזה היה נגד טבעם).

אבל הרבי (שם) כותב שדוחק גדול לפרש ברש"י כדעת הרמב"ן: "כי כזה חידוש גדול היה לרש"י לומר במקום כלשהו בפירושו על התורה, או על כל פנים לרמז על כך".

מבואר שהרבי נוטה לפרש בדעת רש"י על התורה כמשמעות דבריו בפירושו לסנהדרין וכדברי הרא"ם, שהחיות מעולם לא נמנעו מדריסת ואכילת בעלי חיים ורק אדם וחוה נאסרו בזה בתחילה, ודלא כהרמב"ן.

ג.

והנה במאמרי אדמו"ר הזקן (ענינים ח"א עמ' צו) מדבר על הייעוד שנאמר אודות אחרית הימים "אריה כבקר יאכל תבן", ומפרש שכבר היה לעולמים בתיבת נוח, וזו לשונו: "דעוד יתרון מעלה היה בהיותם בתיבה מלבד הדעת, והוא בחינת ביטול במציאות כו' עד שגם היו אוכלים מה שנגד טבעם, והוא מאכל התבן לאריה, שהיה בו בחינת הביטול עד שנשתווה לבקר, ומכ"ש שלא ירעו ולא ישחיתו זה את זה כי אין בהן קנאה כו' אלא תכלית האחדות".

ממה שכותב אדה"ז שזה שהחיות בתיבה נמנעו מלטרוף בעלי חיים ואכלו תבן היה זה "נגד טבעם", משמע שטבעם היסודי מתחילת בריאתם היה לטרוף בעלי חיים ולאכלם. דבריו אלו מתאימים עם משמעות לשון רש"י בסנהדרין ומשמעות דברי הרא"ם ופירוש הרבי ברש"י על התורה כנ"ל, ודלא כהרמב"ן.

אמנם הצמח צדק באור התורה (בראשית ח"ג עמ' תרלה) מביא את דברי אדמו"ר הזקן הללו, ומקשה: "קשה לי, דהא בפרשת בראשית (א, כט) שנאמר נתתי לכם את כל עשב זורע זרע כו' לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ופירש"י השוה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בהמה ולאכול בשר אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם עכ"ל, א"כ כמו שלא הורשה לאדם הראשון לאכול בשר והשוה להן כל חית השדה אם כן מסתמא שם בטבעם שלא יהיו דורסים ואוכלים הבעלי חיים כו', ואם כן איך מפרש כאן שמחמת כניסתם בתיבה נמשך זה שיהיה וארי כבקר יאכל תבן, הלא מתחילת הבריאה היה כן".

כלומר, הצמח צדק מניח בפשטות שפירוש רש"י על החומש הנ"ל ש"השוה להם בהמות וחיות למאכל", מתאים עם דברי הרמב"ן הנ"ל שבתחילת הבריאה היה טבע החיות לא לטרוף ולא לאכול בשר בעלי חיים. ולכן מתקשה הצמח צדק בדברי אדה"ז שמדבריו עולה שמתחילת הבריאה קודם שנכנסו לתיבה היה טבע החיות לטרוף ולדרוס.

ומתרץ הצמח צדק שני תירוצים: "ואפשר לומר דפסוק ולכל חית הארץ קאי לבד חיות הדורסים. או יש לומר שאף אם מתחלה היה כן מכל מקום אחר חטא עץ הדעת נתקלקלו הבעלי חיים ונעשו דורסים כו', ולכן דוקא מצד כניסתם בתיבה נמשך שיהיה ואריה כבקר יאכל תבן".

כלומר, תירוץ א': באמת כבר מתחילת הבריאה היה טבע החיות הדורסות לטרוף ולאכול בשר. ואין זה סותר למשמעות רש"י על התורה שהחיות והבהמות מתחילה הושוו לאדם וחוה ולא אכלו בשר, כי כוונת רש"י היא רק לאותן חיות שאין דרכן לדרוס (וכן כל הבהמות שאין דרכן כלל לדרוס ולטרוף), וכוונת הפסוק לומר שכשם שהבהמות וכן אותן חיות שאין דרכן לדרוס אוכלים רק "ירק עשב", כך אדם וחוה יאכלו רק "ירק עשב" ולא ימיתו בעלי חיים כדי לאכלם.

תירוץ ב': אכן דברי רש"י על התורה הם כדעת הרמב"ן שמתחילת הבריאה היה טבע כל הבהמות והחיות (כולל החיות שכיום דורסות וטורפות) לא לטרוף, ורק על ידי חטא עץ הדעת השתנה טבעם לטרוף, ובתיבת נוח שהיה בה ענין "ביטול במציאות" השתנה שוב טבעם ולא טרפו. נמצא שדברי הרבי בלקוטי שיחות הנ"ל – שרש"י על התורה סובר שהחיות בוודאי היו טורפות מתחילת הבריאה ודלא כהרמב"ן – הם כתירוצו הראשון של הצמח צדק במאמרי אדמו"ר הזקן (ולא כתירוצו השני).