בגיטין (ז,ב) אי': תנא חדא המביא גט בספינה כמביא בא"י [ואין צ"ל בפ"נ ובפ"נ]. ותניא אידך כמביא בחו"ל [וצ"ל בפ"נ ובפ"נ]. א"ר ירמי' לא קשיא הא ר"י הא רבנן, דתנן עפר חו"ל הבא בספינה לארץ חייב במעשר ובשביעית. א"ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת, אבל אין הספינה גוששת פטור. אביי אמר הא והא ר"י היא, ול"ק, כאן בזמן שאין הספינה גוששת, כאן בזמן שהספינה גוששת.

ובתוס' שם (ד"ה אמר ר"י) כ' וז"ל: משמע דאימתי דר"י בא לחלוק, וא"ת בפרק חלון (עירובין פא,ב) ובזה בורר (סנה' כד,ב) אמר ריב"ל כ"מ שאמר ר"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש, ור' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק, אלמא לכו"ע אימתי לפרש. וי"ל דר' ירמי' דהכא סבר כרמי בר חמא ואית לי' בפ' זה בורר (שם כה,א) דאפי' אימתי לחלוק וכו'. ועוד י"ל דנראה כספרים דגרסי' בס"פ חלון (שם) כ"מ שאמר ר"י במשנתינו אימתי ובמה וכו', דדוקא במשנה אימתי לפרש, אבל בברייתא לא וכו'. והכא ברייתא היא, דהא במשנה במסכת חלה (פ"ב מ"ב) לא מסיים בה אבל אין הספינה גוששת פטורה כדמסיים הכא, ונהי דבמתני' דחלה בא לפרש, בברייתא בא לחלוק. עכ"ל.

ולכאו' צ"ע, לתירוץ הראשון בתוס', שאין מחלקין בין משנה לברייתא (ובשניהם ס"ל לריב"ל ור"י שאימתי דר"י לפרש, אלא שר' ירמי' כאן ס"ל כרמי בר חמא שאימתי לחלוק), למה באמת הביאה הגמרא כאן את הברייתא ולא המשנה, והרי מובן בפשטות שאם אפשר להביא ראי' (וכיו"ב) מהמשנה מביאה הגמ' מהמשנה ולא הברייתא.

וצ"ל בפשטות שתי' הא' של התוס' ס"ל כהרמב"ן והריטב"א שס"ל שבאמת מובא כאן המשנה ולא הברייתא, ומה שמסיים "אבל אין הספינה גוששת פטור" [שלא נמצא בהמשנה, כ"א בהברייתא], אי"ז אלא הוספת הגמ' על המשנה.

ועפ"ז י"ל שזהו א' מסיבות המחלוקת בין ב' התירוצים: תי' הא' ס"ל שאכן אפ"ל כן, שהגמ' מביאה מהמשנה, ומוסיפה אח"כ ביאור (מהברייתא) על המשנה, מבלי להדגיש שזוהי הוספה [והוא ע"ד מ"ש המפרשים (לעיל ו,ב) על הא דאי' "מעשה באדם א' שהביא גט לפני רבי ישמעאל, א"ל צריך אני לומר בפ"נ ובפ"נ או איני צריך וכו' לאחר שיצא נכנס לפניו ר' אלעאי, א"ל רבי והלא כפר סיסאי וכו' ותנן ר"מ אומר וכו' ואפי' רבנן לא פליגי עלי' דר"מ וכו'". והקשו, דאיך הקשה ר"א לר' ישמעאל מהא דתנן במשנה, הרי ר"י הי' לפני סידור המשניות, וגם ר"י עצמו תנא הוא, וגברא אגברא קא רמית, ותירצו דמהתיבות "ותנן רמ"א וכו'" ה"ז הוספת הגמ' על דברי ר' אלעאי, וכמצוין על הגליון ד"מכאן עד כפר סיסאי דמקרבא ליתא בתוספתא"]; ותי' הב' ס"ל שאין זה דרך הגמ', וא"כ קשה למה שבקה הגמ' את המשנה והביאה הברייתא, ומוכרח לומר שיש חילוק בין המשנה והברייתא, ובהברייתא הוה אימתי לחלק, ולכן הוכרחה הגמ' להביא הברייתא (משא"כ לתי' הא' שאין הכרח זה ניחא לי' לומר "דר' ירמי' דהכא סבר כרמי בר חמא דאית לי' דאפי' אימתי לחלוק").

[ולהעיר - שאין לומר שיסוד מחלוקתם הוא הגירסא בגמ', דהתי' הראשון אזיל להגירסא "דתנן עפר וכו'", וא"כ ה"ז משנה, ולכן מוכרח שאין לחלק בין משנה וברייתא, שהרי כאן ה"ז משנה, משא"כ התי' הב' אזלא להגירסא "דתניא עפר וכו'" - אין לומר כן, כי א"כ למה הכריחו התוס' שכאן ה"ז ברייתא ממה דמסיים "אבל אין הספינה גוששת פטור", ולא ממ"ש "דתניא", ומוכרח לומר שהסדר הוא להיפך: לאחר שהכריחו התוס' שכאן ה"ז ברייתא מדמסיים "אבל אין הספינה גוששת פטור", הוכרחו לשנות הגירסא ל"דתניא", ולא שגירסא זו הכריחם לפרש כפי שפירשו].

אבל באמת י"ל שיש עוד סיבה להמחלוקת בין תי' הא' והב', ובהקדים מ"ש המפרשים לתרץ קושיא הנ"ל, למה באמת הביאה הגמ' הברייתא ולא המשנה, לפי תי' הא', וזהו תוכן דבריהם: היות ובהמשנה לא נזכר "אבל אין הספינה גוששת פטור", הרי י"ל דגם ר' יהודה אינו חולק אלא לגבי חיוב דאורייתא, אבל מדרבנן מודה הוא שחייב במעשר ובשביעית, ולפיכך כבר אין שייך לומר שלר"י יצטרכו לומר שם בפ"נ ובפ"נ, כי כל סיבת חיוב אמירת בפ"נ ובפ"נ בספינה שבנהרות א"י לר"י (כשאינה גוששת) ה"ז מטעם "שלא תחלוק במדה"י" (כי בלא"ה אין שום סיבה להתחייב בזה, שהרי שכיחי וגמירי שם), וכמ"ש התוס' לקמן (בד"ה עציץ בסופו), אבל באם גם לר"י חייבים בספינה זו במעשר ושביעית מדרבנן, כבר יש לחלק בין מקום זה לשאר מדה"י, דהרי עכ"פ חייב מדרבנן, ולכן הביאה הגמ' הברייתא, שבה מפורש "אבל אין הספינה גוששת פטור", דמשמע דאפי' מדרבנן פטור, ובמילא מתאים לומר על מקום זה "שלא תחלוק במדה"י".

ועפ"ז י"ל שבזה הוא דנחלקו תי' הא' והב': תי' הא' ס"ל שאפ"ל כן, משא"כ תי' הב' ס"ל שגם אם הי' מחויב במעשר ושביעית מדרבנן, מ"מ, היות שפטור מה"ת, אפ"ל בזה "שלא תחלוק במדה"י", ובמילא הדרא קושיא לדוכתא, למה הביאה הגמ' הברייתא ולא המשנה, ומוכרח לומר שיש חילוק בין המשנה להברייתא.

ולבאר הא גופא, מהו סברת המחלוקת האם אפ"ל "שלא תחלוק במדה"י" בנדון שפטור מה"ת ממעשר ושביעית וחייב מדרבנן, י"ל בהקדם מה שכתבנו בגליון ז [תשסה] שיש לבאר הגדר של "שלא תחלוק" ("לא פלוג") בב' אופנים:

א) ה"ז מטעם גזירה, שהחכמים חששו שאם התקנה לא תהי' בכל האופנים אנשים או מצבים וכו' (שבסוג אחד), לא תתקיים התקנה גם במקום שאכן הותקנה. ז.א. שבאם יתקנו תקנה רק לאופנים אנשים או מצבים וכו' מסוימים (כי רק באופנים אלו ישנו הטעם לתקן התקנה), ועל אופנים אחרים לא תחול התקנה, הנה חוששים שבנ"א יאמרו שבאם באופנים אלו אין תקנה זו, גם באופנים אחרים (שאכן ישנו הטעם להתקנה) אין כאן התקנה.

ב) אי"ז מטעם גזירה, כ"א זהו גדר וכלל באופן תקנת חכמים - החכמים לא רצו (או שלא יכלו ?) לעשות תקנה באופן שתחול רק על אופנים - מצבים או אנשים וכו' מסוימים, ועל שאר אופנים או מצבים וכו' (שבאותו סוג) לא תחול התקנה.

וע"י ב' אופנים אלו יש לבאר המחלוקת הנ"ל: לאופן הא' מובן שבספינה, אף שפטור ממעשר ומשביעית מה"ת, מ"מ היות וחייבים מדרבנן, כבר אין מקום זה דומה לשאר מקומות במדה"י, ובמילא אין לחשוש שבנ"א לא יבינו שיש הפרש בין ב' המקומות, ולא יקיימו התקנה גם במדה"י, כי ההפרש בולט - במדה"י פטורים ממעשר ושביעית לגמרי, ובהספינה חייבים מדרבנן. וזהו סברת תי' הראשון בתוס' (ולכן הוכרחה הגמ' להביא הברייתא, ששם ברור שגם מדרבנן פטור ממעשר ושביעית, ושייך בזה "שלא תחלוק במדה"י").

אבל לאופן הב', לא איכפת לן מה שחייבים מדרבנן, סוכ"ס היות ופטורים מה"ת, ה"ז בעצם מדה"י. וכבר אין החכמים מחלקים בין מקום למקום במדה"י, (אף בנדון שאין מקום לחשוש שבנ"א לא ידעו לחלק ביניהם). וזהו סברת תי' הב', ולכן לשיטה זו היתה הגמ' יכולה להביא המשנה, (אף שלא מסיים בה "אבל אין הספינה גוששת פטור"), ומוכרח לומר שהטעם שלא הביאה הגמ' המשנה, ה"ז לפי שבמשנה הוה אימתי לפרש ובברייתא הוה אימתי לחלוק.