בהדין ד'כל דאלים גבר' ידוע חקירת האחרונים האם פירושו שהב"ד אינם מתערבים בזה, וממילא נשאר דכל דאלים גבר; או שזהו גופא פס"ד של ב"ד, והיינו דמי שתגבר ידו הוא שלו. וביארו בזה מח' תוס' והרא"ש:

דבתוד"ה 'והא' (ב"מ ו, א) מבואר, דאף לאחרי שתפס האחד - יכול עדיין השני לתפוס ממנו. והיינו, דאף לאחר התפיסה - עדיין נשאר ספק אצלנו אם זהו שלו, ומשו"ה אם השני תופס ממנו מהני תפיסתו. [וזהו לכאורה רק להשיטה דמהני תפיסה ממוחזק - עם טענת ברי - בממון המוטל בספק (תוד"ה 'אבל' - ב"ב קה, א); אמנם להשיטה דלא מהני תפיסה בממון המוטל בספק, ואף אם היא ע"י טענת ברי (ראה גם תוד"ה 'פוטר' ב"מ ו, ב), לכאורה פשוט דלא מהני תפיסה מהמוחזק הראשון, כיון דהוא עכשיו מוחזק. וצ"ב];

אבל הרא"ש (ב"ב פ"ג סכ"ב) ס"ל "דכל מי שגבר ידו בפעם ראשונה הוא שלו עד שיביא חבירו ראי', וכל זמן שלא יביא ראי' כו' לא שבקינן לי' לאפוקי מיני', - דלא מיסתבר שיתקנו חכמים שיהיו כל ימיהם במריבה כו'", עיי"ש. והיינו דהרא"ש ס"ל שהחכמים תקנו דזה שאלם וגבר בפעם הראשונה - הוא יהא נקרא הבעלים, והמוציא ממנו עליו הראי', [-דהא הרא"ש ס"ל דמהני תפיסה בטענת ברי (ב"מ פ"א ס"ז), וא"כ לולא תקנת חכמים הי' מהני תפיסה - כנ"ל].

ב. וכבר הקשו על הרא"ש מהא דמבואר בגמ' (ב"ב לה, א), שהחילוק בין הדין ד"זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי" - דאר"נ 'כל דאלים גבר', לבין הדין ד"ב' שטרות היוצאים ביום א'" - דרב אמר 'יחלוקו' ושמואל אמר 'שודא דדייני', הוא בזה, ד"התם [בדינא דב' שטרות] ליכא למיקם עלה דמילתא, הכא [בדינא דרב נחמן] איכא למיקם עלה דמילתא".

ובפשטות הפי' בזה הוא - כמו שפירש הרשב"ם: דבב' שטרות, כיון דליכא למיקם עלה דמילתא - "משתדלין ב"ד בדינן ודנין אותו"; משא"כ בדינא דרב נחמן, דאיכא למיקם עלה דמילתא - "אין ב"ד נזקקין להם לדון דין שסופו בא לידי עיוות".

ומבואר מדברי הגמ', דהא דפסקינן 'כדא"ג' - הוא משום ד'איכא למיקם עלה דמילתא', ומשו"ה אין ב"ד מתערבין בהדין, - וא"כ איך זה מתאים עם שיטת הרא"ש דכדא"ג גופא הוא 'דין'. (עי' בקו"ש).

ג. ואולי י"ל בזה, ובהקדים, דהנה בגמ' שם - לאחרי שכבר מבאר החילוק בין דינו דר' נחמן, ד'כל דאלים גבר', לבין הדין דב' שטרות - דהתם ליכא למיקם עלה דמילתא והכא איכא למיקם עלה דמילתא - ממשיך להקשות על דינו דר' נחמן: "ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה ... זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה - יחלוקו".

והיינו, כדמפרש ברשב"ם, דב'מחליף פרה בחמור' הרי כבר 'איכא למיקם עלה דמילתא' - ואעפ"כ רואים דאמרינן 'יחלוקו' דוקא.

וע"ז תירץ בגמ', דב'מחליף פרה בחמור' איכא 'דררא דממונא' - "להאי אית ליה דררא דממונא ולההוא אית ליה דררא דממונא" -, ומשו"ה אמרינן 'יחלוקו'; משא"כ ב'זה אומר של אבותי כו', ד"אי דמר - לא דמר, ואי דמר - לא דמר", לכן פסקינן ביה ד'כל דאלים גבר'.

והנה בביאור תי' הגמ' יש ללמוד בב' אופנים. דהנה לפי התי' הראשון של הגמ', דהא דלא אמרינן 'יחלוקו' או 'שודא' ב"זה אומר של אבותי כו'" הוא משום ד'איכא למיקם עלה דמילתא', נמצא דבעצם הי' צ"ל 'יחלוקו', והיינו דאם ב"ד היו נזקקין להם לדון היו אומרים 'יחלוקו', ורק דכיון ד'איכא למיקם עלה דמילתא' - אין ב"ד נכנסים בזה. והיינו דגדר של 'כל דאלים גבר' היינו - שאין ב"ד נזקקין לזה.

אמנם אחרי שהגמ' הוכיח דאפילו היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא אמרינן 'יחלוקו', כמו ב'מחליף פרה בחמור', י"ל דהגמ' חזר מתירוצו הראשון, דיש הבדל בין 'איכא למיקם עלה דמילתא' ל'ליכא למיקם עלה דמילתא', והתירוץ למסקנא הוא - דהיכא דאיכא 'דררא דממונא' אמרינן 'יחלוקו', והיכא דליכא 'דררא' אמרינן 'כל דאלים גבר', ו'שני שטרות היוצאים ביום א' - ג"כ נק' 'דררא דממונא', כיון דלכ"א יש שטר.

או י"ל דגם למסקנת הגמ' נשאר הסברא בההבדל בין 'איכא למיקם עלה דמילתא' ל'ליכא למיקם עלה דמילתא', והתי' של הגמ' הוא, דאף דבדאיכא למיקם עלה דמילתא - הנה אם יש 'דררא דממונא' אמרינן 'יחלוקו'.

בקיצור: האם הפי' למסקנת הגמ' דרק 'דררא דממונא' הוא יסוד של 'יחלוקו', והיכא דליכא 'דררא דממונא' אין מלכתחילה יסוד של 'יחלוקו'; או שבעצם כל ספק צ"ל 'יחלוקו', ורק דהיכא ד'איכא למיקם עלה דמילתא' לא אמרינן 'יחלוקו', והיכא דאיכא 'דררא דממונא' אמרינן 'יחלוקו' אפילו בכה"ג.

ואולי י"ל דבזה פליגי הרא"ש והתוס' - האם כדא"ג הוי דין או סילוק -:

דהרא"ש נקט כאופן הא' הנ"ל, דלמסקנת הגמ' חזר הגמ' לגמרי מהתי' הראשון, וממילא אין הכרח לומר ש'כדא"ג' הוא רק משום ד'איכא למיקם עלה דמילתא', אלא י"ל שהוא משום שאין כלל יסוד לומר 'יחלוקו'. וממילא אפשר לומר דהוי דינא, וכמו שכתב הרא"ש דלא מסתבר שיתקנו חכמים באופן כזה שיהי' כל הזמן מריבה;

אבל התוס' ס"ל דלמסקנא ג"כ סמכינן אתירוץ ראשון, וממילא מוכרחים לומר ד'כדא"ג' הוא רק משום ד'איכא למיקם עלה דמילתא', וממילא ג"כ צריכים לומר שהוא סילוק.

ד. והנה בתוד"ה 'ההוא' (לד, ב) הקשה התוס' למה אמרינן ב'ארבא' - 'כדא"ג', ומאי שנא מ'שנים אוחזין בטלית' דהדין 'יחלוקו'. ומתרץ ר"ת: "דאוחזין שאני, דכיון ששניהם מוחזקים אין לנו להניח שיגזול האחד לחבירו וכו'". והריב"א תי', דבעצם אמרינן 'יחלוקו' אפילו כשאין אוחזין, והוכחתו מהא דמדמה הגמ' בב"מ 'מנה שלישי' ל'שנים אוחזין', והא דלא אמרינן 'יחלוקו' ב'ארבא', הוא משום ד"ודאי איכא רמאי".

והנה נוסף להנפ"מ להלכה בין ב' תירוצים הנ"ל - דלר"ת היכא דאין אוחזין אף אם אין 'ודאי רמאי' לא אמרינן 'יחלוקו'; משא"כ לריב"א - יש ג"כ לכאורה חילוק בהבנה:

דלר"ת בכל ספק בעצם יש מקום לפסוק 'כדא"ג', ורק ב'אוחזין' א"א לומר 'כדא"ג' כיון ד"אין לנו להניח שיגזול האחד חברו".

אבל לריב"א לכאורה הוא ההיפך, דבעצם צ"ל בספק 'יחלוקו', ורק היכא ד"איכא ודאי רמאי" לא אמרינן 'יחלוקו', ואומרים 'כדא"ג'.

ה. והנה לכאורה חילוק הזה בין הר"ת והריב"א - האם בעצם אמרינן 'יחלוקו' בספק, ורק היכא דלא אפשר אמרינן 'כדא"ג'; או שבעצם אמרינן 'כדא"ג', ורק היכא דלא אפשר אמרינן 'יחלוקו' - הוי כעין מח' הנ"ל בהשייכות ד'דררא דממונא' לדין 'יחלוקו'.

והיינו, דשיטת הרא"ש, דהא דאמרינן 'כדא"ג' הוא לא משום ד'איכא למיקם עלה דמילתא' - דלכן "אין ב"ד נזקקין להם לדון דין", אלא רק משום דהיכא דאין 'דררא דממונא' הוי ההלכה שיהי' הדין 'כדא"ג',

- זה מתאים עם שיטת ר"ת דבעצם 'כדא"ג' הוא הפתרון לספק ממון, ורק דהיכא ד'אוחזין' א"א לומר 'כדא"ג' - ד"אין להניח שיגזול האחד לחברו", [וכן מבואר ברא"ש בביאור ההבדל בין 'ארבא' ל'שנים אוחזין בטלית', כביאור הר"ת - ד"אוחזין שאני"].

והיינו די"ל, דהא דב'דררא דממונא' אמרינן 'יחלוקו' ולא 'כדא"ג' לשי' הרא"ש, הוא ע"ד שיטת ר"ת - דהיכא ד'אוחזין' א"א לומר 'כדא"ג', וממילא מוכרחין לומר 'יחלוקו', - ועד"ז י"ל לשיטת הרא"ש, דב'דררא דממונא' א"א לומר 'כדא"ג', דהרי הוי כמו 'אוחזין' - כיון דלכ"א יש 'דררא', ומשו"ה מוכרחים לומר 'יחלוקו'.

[וזהו לא כמו שלומדים בפשטות, דדוקא ב'דררא' יש יסוד ל'יחלוקו' וכשאין 'דררא' אין יסוד לעשות 'יחלוקו', דהא כיון דלהרא"ש הוי 'כדא"ג' ג"כ אופן לפתור ספק, א"כ יש מקום לומר דהיו אומרים 'כדא"ג' גם ב'דררא דממונא', ורק, דכיון דיש 'דררא' - "אין להניח שיתפוס האחד לחבירו שיש עליו דררא"].

אבל לשיטת התוס' ד'כדא"ג' הוא רק משום ד'איכא למיקם עלה דמילתא', והיינו דבעצם אין מקום לומר 'כדא"ג', ורק כיון ד'איכא למיקם עלה דמילתא' - "לא מזדקקינן לדינא",

- זה מתאים עם שיטת הריב"א, דבעצם בספק צריכים לומר 'יחלוקו', והא דאמרינן 'כדא"ג' הוא רק דכיון ד"יש ודאי רמאי" - משו"ה אין אומרים 'יחלוקו' אלא 'כדא"ג'.

ו. אמנם כל הנ"ל בביאור שיטת הרא"ש - אינו, דהא בתשו' הרא"ש כלל עז מביא הסברא דמי שיגבר ידו מסתמא הוא שלו, ומ"מ מבאר שמה שהענין ד'כדא"ג' הוא סילוק של ב"ד, - ומביא מהגמ' הנ"ל דלא אמרינן 'כדא"ג' "אלא היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא", להוכיח, ש"נסתלקו חכמים מן הדין ואמרו כל דאלים גבר, אולי יתברר הדבר לאחר זמן של מי הוא, וסמכו קצת על הסברא שכתבתי לעיל". והיינו דגם למסקנא ס"ל להרא"ש דקאי תירוץ הא', ודלא כהנ"ל.

[והנה בתשו' הרא"ש קאי לבאר, דאף ב'כדא"ג' וגבר האחד - חייב לישבע שבועת היסת, ד"לאו דינא הוא דמצי למימר: "בי"ד פסקו לי כדא"ג וגברה ידי וזכיתי מכח בי"ד ואין לי לישבע", אלא מחמת שאין ב"ד יכולין לברר של מי הוא כו' אמרו חז"ל 'כל דאלים גבר', וסמכו חכמים ע"ז, כי אותו שהממון שלו ישים נפשו בכפו כו'".

והנה בתשו' הנ"ל אינו מביא הדין דלא מהני תפיסה לאחר שתפס הא', ומפשטות הל' משמע שבאמת הב"ד נסתלקו, ורק, דהסיבה דהיו יכולין להסתלק הוא משום דסמכו דסו"ס האמת יגבר.

- וזהו לכאורה לא ממש כל' הרא"ש בב"ב הנ"ל - דאמרינן ע"י סברא הנ"ל דזה שתפס הוי מוחזק וא"א לתפוס ממנו. וצ"ב האם קאי התשו' הנ"ל ופסקי הרא"ש בחד שיטתי'.

(ובכלל צ"ב מהו ההו"א דב'כדא"ג' לא יצטרך לישבע שבועת היסת, הא אפילו בטוען מ'מוחזק' - צריך הנטען לישבע שבועת היסת, ומהו ההו"א דע"י דזכה מדין 'כדא"ג' - יהא בעלותו אלים ממי שהי' מוחזק בתחלה)].