ידועה ומפורסמת שיטת כ"ק אדמו"ר זי"ע בביאור הרבה פלוגתות בין ב"ש וב"ה, שהצד השוה שבהם הוא - שב"ש סברי שאזלינן בתר בכח, וב"ה סברי שאזלינן בתר בפועל. (הדברים מבוארים בכ"מ בלקו"ש, ורובם נלקטו (עם הוספות) ב"הדרן על ששה סדרי משנה" שיצא לאור לקראת השלשים של הרבנית חי' מושקא ע"ה, ומשם הודפס בספר "הדרנים על הרמב"ם וש"ס" ובספר "הדרנים על הש"ס", וגם בקונטרס בפ"ע שי"ל ע"י ועד להפצת שיחות, בקשר עם סיום ה"שלשים" לכ"ק אדמו"ר זי"ע).

אמנם יש להעיר, שמצינו פלוגתא בין ב"ש וב"ה שבמושכל ראשון נראה שהיא בדיוק להיפך - שב"ש אזלי בתר בפועל וב"ה בתר בכח: דהנה איתא בפסחים (ג, א מכריתות ז, ב): "המפלת אור לשמונים ואחד [שכבר עברו ימי מלאות מהלידה הראשונה, שהם פ' יום, אבל עדיין לא נכנסה לזמן שאפשר להקריב הקרבן על הלידה הא', כי אין מביאין קרבן בלילה], ב"ש פוטרים מקרבן [שני על הלידה הב', לפי שהפילה בזמן שעדיין אא"פ להקריב הקרבן על לידה הא'] וב"ה מחייבים [קרבן אחר על לידה הב', לפי שהפילה בזמן שכבר נגמרו ימי מלאות של לידה הא', וכבר נתחייבה בקרבנה על לידה הא']. אמרו (להן) ב"ה לב"ש, מאי שנא אור שמנים וא' מיום שמנים וא', אם שיוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן".

ולכאו' כאן נתחלפו להם השיטות: דב"ש סברי שהיות ובפועל א"א להביא קרבן באור לשמונים וא', ה"ז כאילו עדיין לא נשלמו ימי מלאות לידה הא', ופטורה מקרבן ב'. וב"ה סברי, שהיות והוא אותו היום שלמחרת בבקר תוכל להביא קרבנה, הרי בכח זהו כבר הזמן של הקרבן הא', ולכן אינה נפטרת בקרבן הראשון, כי הלידה השני' היתה לאחר שכבר נכנסה בכח לזמן הקרבת הקרבן. ולפי"ז נמצא ששיטתם היא להיפך מבכ"מ [ואף שאי"ז קושיא, כי בודאי יש יוצא מן הכלל (כמו שפלוגתא זו גופא ה"ה יוצאת מן הכלל הידוע שתמיד ב"ש לחומרא וב"ה לקולא, כמפורש במס' עדיות פ"ד), מ"מ כדאי להשתדל להסביר באופן שיהי' מתאים עם כללות שיטתם].

והנה כד דייקת (שפיר), נראה שלא רק שאי"ז היפך שיטתם בכ"מ, כ"א שאכן גם פלוגתא זו מיוסדת על כללות שיטתם. ובהקדים דהנה כו"ע מודי שאם הפילה ביום פ"א, חייבת בקרבן אחר, אף שכשהפילה עדיין לא הביאה קרבנה. וטעם הדבר י"ל בב' אופנים (כדלהלן). ומב' אופנים אלו מסתעפות ב' השיטות במפלת אור לפ"א, וב' אופנים אלו מיוסדים הם על ב' השיטות האם אזלינן בתר בכח או בתר בפועל - אשר לכן נחלקו בזה ב"ש וב"ה, ואזלי בזה לשיטתם:

ובהקדים דבגמ' על המשנה שם בכריתות (ח, א) מבואר שטעם שיטת ב"ה ה"ז לפי שנלמד מן הכתוב (תזריע יב, ו) "או לבת לרבות אור לשמונים ואחד" (ראה תוס' כאן ד"ה "אם"), אבל זהו רק אם ס"ל ד"לילה מחוסר זמן", אבל אם ס"ל ד"לילה לאו מחוסר זמן", אי"ז מטעם הפסוק, כ"א לפי ש"לילה לאו מחוסר זמן", וה"ז כאילו כבר בא זמן הקרבן.

והנה לפי הצד שלב"ה זהו גזה"כ הנלמדת מן הפסוק "או לבת", הקושיא דלעיל מעיקרא אינה על שיטת ב"ה (שכאן לא אזלי בתר "בפועל"), כי אדרבה, זה שצריכים פסוק מיוחד ע"ז, ה"ז ראי' שבעצם הי' צ"ל הדין (לשיטתם) שתהי' פטורה מקרבן, כי עדיין אין ה"בפועל", וע"ז מחדש הפסוק שאעפ"כ חייבת, והקושיא היא רק על ב"ש, שלדעתם היתה צ"ל חייבת. אמנם, ע"פ הצד שסברת ב"ה ה"ז לפי שלילה לאו מחוסר זמן, קשה גם על ב"ה, שהרי סו"ס עדיין לא הקריבה הקרבן בפועל, וגם אינה יכולה להקריבה בפועל, וצ"ל שתהי' פטורה מקרבן ב'.

וי"ל בזה, דהנה כו"ע מודי שאם הפילה ביום פ"א חייבת בקרבן ב', אף שבשעה שהפילה עדיין לא הביאה קרבנה, כנ"ל, ולכאו' הטעם ע"ז הוא לפי שהיות שכבר היתה יכולה להביא קרבנה, ה"ז כאילו הביאה כבר קרבנה, וזהו שיטת ב"ש, כי ב"ש לשיטתם שאזלינן בתר בכח, סברי שהיות ובא כבר זמן שיכולה להקריב הקרבן, הרי שבכח ישנו כבר הקרבן, וכיון שאזלינן בתר בכח, ה"ז כאילו כבר הביאה הקרבן, ולכן כשהפילה אז חייבת בקרבן ב'. והיינו כשיטת ב"ש בכל הש"ס שאזלינן בתר בכח. ומטעם זה, סברי ב"ש, שאם הפילה בליל פ"א, היות ועדיין אא"פ להביא הקרבן, הרי שאין כאן הקרבן אפילו בכח. ופשוט שפטורה מקרבן ב', כי הפילה לפני הבאת קרבן הא' אפילו בכח.

אמנם ב"ה לשיטתם סברי שאזלינן בתר בפועל, וממילא אין לומר שהטעם במפלת ביום פ"א שפטורה מקרבן ב' (אם הפילה לפני הבאת הקרבן) הוא מפני שכבר יש הקרבן בכח, שהרי לא אזלינן בתר בכח, כ"א בתר בפועל, והרי אין כאן הקרבן בפועל. לכן מוכרחים לומר שאין הבאת הקרבן (ללידה הא') גורמת החיוב (לקרבן חדש על לידה נוספת) כ"א אך ורק זמן הקרבת הקרבן הוא הוא גורם החיוב, וזה כבר יש בפועל תיכף בבוקר יום פ"א, ולכן כשהפילה ביום פ"א אפי' לפני הבאת הקרבן, חייבת בקרבן נוסף, כי הפילה בזמן כזה שכבר ישנו בפועל זמן הקרבת הקרבן ללידה הא'.

ומטעם זה סברי ב"ה שגם כשהפילה באור לפ"א חייבת בקרבן, כי היות וזמן הקרבן גורם החיוב, הרי זה ישנו בפועל כבר בליל פ"א, שהרי "לילה לאו מחוסר זמן", וכמפורש בזבחים (יב, א) "לילה אין מחוסר זמן . . לילה לקדושה ויום להרצאה". [וראה מ"ש רש"י (סוכה לג, ב) דמתחלת היו"ט, גם בלילה, נק' זמן נטילת ד' מינים, אף שבפועל אא"פ לקיים המצוה עד למחרת - ביום]. ולכן המפלת אור פ"א ג"כ חייבת, כי יש כאן בפועל דבר הגורם החיוב - זמן הקרבן, כי לילה לאו מחוסר זמן לגבי קרבן.

וזהו תוכן קושיית ב"ה לב"ש: "מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד", ותשובת ב"ש (כמובא ברש"י כאן ד"ה "אם") "לא אם אמרתם ביום שמונים ואחד שכן יצתה לשעה הראוי' להביא בה קרבן, לפיכך נתחייבה בקרבן הראשון, ושוב אין לידה השני' נפטרת בו, תאמרו במפלת אור לשמונים ואחד, שלא יצתה מידי וולד הראשון לשעה הראוי' לקרבן" - היינו שלב"ש החיוב ביום פ"א הוא מפני "שכן יצתה לשעה הראוי' להביא בה קרבן", וכבר ישנו ה"בכח" של הקרבן, ולכן פטורה כשהפילה אור לפ"א. משא"כ לב"ה לא שנא אור פ"א מיום פ"א, כי אזלי בתר בפועל של זמן הקרבן, כנ"ל. וזה ישנו בליל פ"א כמו ביום פ"א.

ויש להוסיף, שפלוגתא זו בין ב"ש וב"ה קשורה גם עם ביאור אחר שכ"ק אדמו"ר זי"ע מבאר בנוגע לכמה פלוגתות בין ב"ש וב"ה: והוא בלקו"ש (חט"ז שיחה ד' לפ' תרומה), שמבאר וז"ל (באות ה' שם): ב"ש סברי שע"פ תורה נקבעים ענינים בעיקר על יסוד תוכנם הכללי, כפי שנתפסים ע"י הגדר (מבט) הכללי הראשון (ע"ד הכלל "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"). ושיטת ב"ה היא, שבעיקר מתחשבים כפי שהענינים מתחלקים לפרטיהם ואופניהם, אף שאין הפרטים ניכרים תיכף וצריכים דרישה וכו' - ורק זה מכריע בדיני התורה, עכ"ל (בתרגום ללה"ק). ועפ"ז מבאר כו"כ פלוגתות בש"ס בין ב"ש וב"ה, עיי"ש.

והנה כאן הביאו ב"ה ראי' לשיטתם "אם שיוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן". שהכוונה בזה, כפי שפרש"י (ד"ה "אם") וז"ל: "דהואיל ושוה לו לטומאה שעד שקיעת החמה של שמונים דמי' טהורים, ואם תראה לאחר שקיעת החמה דמי' טמאין, כאילו היא רואה למחר, ולמה לא ישוה לו אף לקרבן, שכשם שאם תפיל למחר תתחייב, כך תתחייב על הוולד של לילו", וע"ז השיבו ב"ש: "והדמים שאתם אומרים אינן מוכיחים, שהרי הפילה תוך מלאות דמי' של לידה טמאין, ופטורה מן הקרבן". היינו, שאין להביא ראי' מזה שאם היא רואה דם בליל פ"א שטמאה היא (ולא כפי שהי' עד אז שדמי' טהורים) ולומר שכ"ה גם בנוגע קרבן, כי רואים שטומאתה אינה קשורה עם חיוב קרבנה, כי הרי שכשהפילה תוך מלאות דמי' של לידה טמאין, ואעפ"כ פטורה מן הקרבן.

ולכאו' ראי' אלמיתא היא, ומה יענו ב"ה לזה [ואף שלדעת התוס' (ד"ה "אם") "חזרו ב"ה מזה הטעם מתשובתם של ב"ש, וטעמייהו וכו'", מ"מ צלה"ב מה הי' הקס"ד שלהם, שהרי תשובת ב"ש פשוטה היא] -

אלא שב"ה סברי, שאף שבכללות טומאת נדה הבאה מראיית דם סתם וטומאת לידה הם ענין א', וכמפורש בכתוב (תזריע יב, ב) "כימי נדת דותה תטמא", מ"מ בפרטיות הם ב' גדרים. ולכן מה ש"אם הפילה תוך מלאת דמי' של לידה טמאין, ופטורה מן הקרבן", אי"ז נוגע כלל לזה ש"אם תראה (דם נדה) לאחר שקה"ח דמי' טמאין כאילו היא רואה למחר . . אף לקרבן . . תתחייב על הולד של לילו", כי מה שדמים של לידה טמאין בליל פ"א, ה"ז מדין לידה, והיות וילדה עוה"פ ה"ה טמאה עוה"פ, ואי"ז נוגע להקרבן. משא"כ מה שטמאה היא ע"י ראיית דם סתם באור לפ"א, ה"ז אכן ראי' שהלידה הא' נגמרה, ומזה ראי' גם לקרבן שחייבת עוד קרבן, כי הלידה נגמרה.

הרי שפלוגתתם זו היא תוצאה משיטתם הכללית, שב"ש אזלי בתר הכלל, ולשיטתם טומאת דמים של לידה היא ענין א' עם טומאת ראיית דם סתם. ולכן אם טומאת דם נדה היא ראי' שצריכה עוד קרבן, הי' צ"ל כן גם בנוגע טומאת דמים של לידה, והיות ושם כו"ע מודי שאף שטמאה היא, אעפ"כ פטורה מן הקרבן, ה"ז הוכחה שאין טומאה ראי' לקרבן. משא"כ ב"ה אזלי בתר הפרטים, והרי אפשר לחלק ביניהם, ולכן אין כאן שום הוכחה מדין טומאת דמים של לידה לגבי טומאת דם נדה סתם.

ולפ"כ נמצא שב' השאלות ששאלו ב"ה את ב"ש [א) "מ"ש אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד". ב) "אם שיוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן"] הם בעצם ההסברה שלהם איך ששיטתם בדין זה היא לשיטתייהו בכ"מ בש"ס מטעם ב' האופנים שהרבי מסביר. וכנ"ל.

ועפ"ז מתורץ גם קושיית הפנ"י - שהקשה למה הביא רש"י כאן תשובת ב"ש לשאלת ב"ה, והרי אי"ז דרכו של רש"י. - ועפהנ"ל י"ל שאי"ז סתם להביא מה השיבו ב"ש, כ"א שעי"ז יש לנו עומק ההבנה בשיטת ב"ה, וכנ"ל שע"י שרואים מה השיבו ב"ש [א) "שכן יצתה לשעה הראוי' להביא בה קרבן". ב) "שהרי הפילה תוך מלאות, דמי' של לידה טמאין. ופטורה מן הקרבן"] מבינים ששיטת ב"ה היא תוצאה משיטתם הכללית שאזלינן בתר בפועל, ושאזלינן בתר הפרטים.

[ואף שזה גופא אין נוגע להסוגיא דילן, שרק רוצה להוכיח פי' תיבת "אור", - מ"מ היות והגמ' הביאה שאלת ב"ה לב"ש (להוכיח ש"אור" היינו לילה, "מ"ש אור שמונים ואחת מיום שמונים ואחת"), הרי כבר צריכים להבין אמיתית כוונתם בשאלות אלו, וע"י תשובת ב"ש רואים כוונת שאלות ב"ה, ע"פ ביאור הנ"ל. (משא"כ בלי ביאור הנ"ל, נראה לכאו' שאין תשובות ב"ש נוגעים להבנת שאלות ב"ה, כ"א הם דבר נוסף. וא"כ קשה קושיית הפנ"י - למה הוסיף רש"י להביא תשובות ב"ש, דבר שאין נוגע כלל להבנת הענינים המובאים בגמ', כ"א דבר נוסף על מ"ש בגמ'].