בפסחים (ה, א) אי': "רנב"י אמר (כתירוץ על הקושיא - מנ"ל שמ"ש "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" הכוונה לערב פסח, ולא ליום ראשון של פסח - כפשטות משמעות הכתוב) ראשון דמעיקרא משמע, דאמר קרא הראשון אדם תולד, (ומקשה) אלא מעתה ולקחתם לכם ביום הראשון, הכי נמי ראשון דמעיקרא משמע, (ומתרץ) שאני התם דכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, מה שביעי שביעי לחג אף ראשון ראשון לחג, (ומקשה) ה"נ כתיב אך ביום הראשון תשביתו שבעת ימים מצות תאכלו, (ומתרץ) א"כ נכתוב קרא ראשון, הראשון למ"ל ש"מ לכדאמרן". עכ"ל.

וצע"ק לשון הגמ' "שאני התם דכתיב ושמחתם לפני ה"א שבעת ימים, מה שביעי שביעי לחג, אף ראשון ראשון לחג", לכאורה הול"ל "מה שבעת ימים לחג אף וכו'", שהרי קאי על לשון הפסוק "ושמחתם וגו' שבעת ימים", ולמה ייחד בקושייתו יום השביעי דוקא?

וי"ל בהקדים, דבמס' סוכה (מג, א) אי' דמהכתוב "ושמחתם לפני ה"א שבעת ימים", למדים שבמקדש ("לפני ה' אלקיכם") חייבים בנטילת לולב ז' ימים. ולכאו' לפי"ז מנ"ל באמת שהכוונה לשבעת ימי החג, אולי כוונת הכתוב כך היא "ולקחתם לכם ביום הראשון - יום לפני חג הסוכות - פרי עץ הדר וגו', ושמחתם לפני ה"א שבעת ימים", שבביהמ"ק צ"ל נטילת לולב, לא רק יום א' - היום לפני חה"ס, כ"א שבעת ימים, היינו עוד ו' ימים נוסף על יום הראשון שלפני חה"ס.

אמנם פשוט שאאפ"ל כן, כי סו"ס אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ופשטות כוונת הכתוב היא שצריכים לשמוח ז' ימי החג (וראה לקו"ש חי"ז ע' 270), שבזה פשוט שה"שבעת ימים" הם לא עחה"ס ועוד ששה ימים, כ"א שבעת ימי חג הסוכות עצמם.

ולפי"ז הראי' היא רק מיום השביעי, כי רק מטעם יום זה אאפ"ל שה"ולקחתם לכם ביום הראשון" הכוונה לערב יו"ט, כי אם פירושו עיו"ט, לא יתחייב בנטילת לולב בביהמ"ק ביום שביעי של חג הסוכות, ונמצא שכוונת "ושמחתם לכם שבעת ימים" - הכולל הן נטילת לולב בביהמ"ק ז' ימים והן מצות שמחת החג ז' ימים - יסתרו א"ע: השבעת ימים דשמחה הם מט"ו תשרי עד כ"א תשרי, והשבעת ימים דנטילת לולב הם מי"ד תשרי עד כ' תשרי, ונמצא שכל הראי' היא מיום השביעי. ולכן אי' בגמ' "מה שביעי שביעי לחג (מטעם ששמחת יו"ט צ"ל גם ביום שביעי דחג), אף ראשון ראשון לחג".