אי' בפסחים (י, א): "על ובדק ולא אשכח ["העכבר נכנס לבית לפנינו, ובדק בעה"ב אחריו ולא אשכח" - רש"י] פלוגתא דר"מ ורבנן, דתנן (נדה סא, א) הי' ר"מ אומר: כל דבר שבחזקת טומאה - לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך הטומאה היכן היא. וחכ"א: בודק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה". ע"כ. ופרש"י (סד"ה "כל") וז"ל: "וגבי בדיקת חמץ אפי' לר"מ אמרי' עכבר אכלה, דבדיקת חמץ דרבנן". עכ"ל.

אמנם התוס' (ד"ה "על") הקשו וז"ל: "תימה, אפי' לר"מ דאמר לעולם היא בחזקת טומאה וכו' . . הכא גבי בדיקה, כיון שבדק ולא מצא, מה יעשה אם יצריכוהו לבדוק פעם שני' נמי לא ימצא. ורש"י פי' דאפי' לר"מ אמר אימר עכבר אכלי', דבדק"ח אינו אלא דרבנן, וקשה, דהא בהדיא אמר פלוגתא דר"מ ורבנן. וי"ל דאיירי כשלא בטלה, וקאמר דלר"מ לא סגי בבדיקה [הכוונה: אפי' מדאורייתא], כיון שלא אשכח והוי בספק לאו דלא ימצא, וצריך לבטלו [ואח"כ הוסיפו התוס' שלמעשה גם מדרבנן לא יצטרך לבדוק עוה"פ וסגי בהביטול, אף שבד"כ מדרבנן אין מספיק ביטול וצריך גם בדיקה, כי:] וסגי אפי' לר"מ [- אפי' מדרבנן], דלא איירי אלא בספק טומאה דאורייתא, אבל הכא דבדק"ח דרבנן שרי". עכ"ל.

וידועה הקושיא על מ"ש התוס' בסיום דבריהם (לבאר למה הביטול מספיק אף מדרבנן) - לפי שלגבי דרבנן לא אמר ר"מ למילתי', קשה, דלכאו' גם בלי ביאור זה מוכרח הביטול להספיק בלא"ה, כי אין לו מה לעשות עוד, דהרי כתבו התוס' בתחלת דבריהם שאא"פ לבדוק פעם שני', כיון שכבר בדק ולא מצא. וכ' המהרש"ל וז"ל: "ר"ל, אפי' אם תרצה לומר דלא קשה הכא מה יעשה כו', אלא צריך לחזור ולבדוק יפה בזריזות, אפ"ה סגי הכא ודאי אפי' לר"מ כו', מאחר שבדק"ח מדרבנן". עכ"ל (וראה מהרש"א כאן).

אבל צע"ג בזה, כי מה נשתנה בסיום דבריהם שחזרו בהם ממ"ש בתחלת דבריהם, וסוברים שאולי כן יש לבדוק בזריזות עוה"פ?

וי"ל בזה בהקדים לבאר מה הן ב' צדדי הספק, האם יש מקום לבדוק עוה"פ, או לא, דלכאו' רואים במוחש דלפעמים מחפשים דבר בכל הבית ולא מוצאים, וכשמחפשים פעם ב' אכן מוצאים, ולמה לא נעשה כן גם כאן (וראה ב"ח סתל"ט מה שהביא מהמהרש"ל, שלפועל יש מקום לבדוק עד ג' פעמים).

והביאור: דהנה כ' אדמה"ז (סי' תלט ס"ו) וז"ל: "עכבר שנכנס לבית ונכנס אחריו ובדק יפה ככל הלכות בדיקה ולא מצא כלום, אפי' לא ביטל, אי"צ לחזור ולבדוק, כיון שלא מצאו, ודאי אכלו העכבר, או גררו למקום שאין יכול להתגלות משם, ולא יבא לאכלו בפסח". עכ"ל.

ולכאו' צלה"ב: הרי מקורו של אדמה"ז שאמרי' שכיון שבדק ולא מצא אמרי' שוודאי עכבר אכלה, הוא מרש"י בסוגייתנו. אבל רש"י רק כותב "אמרי' עכבר אכלה", ולמה מוסיף אדמוה"ז "או גררו למקום שאין יכול להתגלות משם".

וגם צלה"ב: הרי בגמ' מבואר שנדון זה תלוי בפלוגתא דר"מ ורבנן בדין דטומאה, שלר"מ אם בדק ולא אשכח הטומאה, נקטינן שהטומאה עדיין שם. ולרבנן "תולין ואומרים בא עורב ונטלה, בא עכבר ונטלה", שהיות ולא מצאו, ברור שאינו שם. ודומה לזה הוא בחמץ, שלר"מ אף שלא מצא הככר נקטינן שעדיין הוא שם, משא"כ לרבנן אמרי' שאינו שם (ותלינן שעכבר נטלו). - אלא שרש"י ס"ל שבנוגע לבדק"ח דרבנן, גם ר"מ מודה לחכמים שנקטינן שאינו שם (וגם התוס' כתבו "וסגי אפי' לר"מ . . דבבדק"ח דרבנן סגי"),

וא"כ, למה כותב אדה"ז "או גררו למקום שאין יכול להתגלות משם", שהפי' בזה שעדיין חיישינן שנשאר בבית, אלא שלא חיישינן שנמצא במקום שיש חשש שיבוא לאכלו, והרי לפי החכמים נקטינן שלא נמצא בבית (כמו בטומאה שלא חיישינן שעדיין נמצא שם הטומאה). ואדמוה"ז הרי פוסק כחכמים (שהרי כתב שדין הנ"ל הוא גם אם לא ביטל, ולפי ר"מ אם לא ביטל הוה הבדיקה דאורייתא, ובזה בפירוש חיישינן שעדיין נמצא שם, וכמפורש בב"י ובב"ח סי' תלט), וא"כ למה הוסיף "אם גררוהו למקום שאין יכול להתגלות משם".

וי"ל בזה, דהנה אף שפסקינן כרבנן, ולכן הדין הוא כן בלי ביטול, מ"מ באם אכן ביטל אי"צ לבדוק גם לר"מ (כמ"ש רש"י ותוס'). שבפשטות הטעם בזה הוא, כי לגבי דין דרבנן מודה ר"מ שנקטינן שלא נמצא כאן. אבל צע"ק בזה, כי סו"ס אם אמרי' שהיות ולא נמצא שם בבדיקתו ה"ז ראי' שבמציאות עדיין הוא שם לגבי דין דאורייתא, א"כ, מה הפי' שלגבי דין דרבנן אומרים שהמציאות היא שבאמת אינו שם. ואף שקושיא גמורה אינה, כי מצינו לפעמים מושג כזה לחלק בין דאו' לדרבנן, אבל ביאור צריך.

ולכן הוסיף אדה"ז לבאר איך שזה מתאים לר"מ, שאכן יש חשש שנמצא כאן, כפי שר"מ אומר, מ"מ אין חייב לבדוק - באם הבדיקה היא דרבנן - כי היות ולא מצא בבדיקתו, בודאי הוא נמצא במקום סתר, ואין כאן חשש שמא יבוא לאכלו, ולא חייבו חכמים לבדוק רק במקום שאפ"ל חשש שמא יבוא לאכלו.

בשלמא כשלא ביטל, ולר"מ נקטינן שעדיין נמצא החמץ כאן, לא איכפת לן מה שנמצא במקום סתר, כי אי"ז משנה כלום לאיסור ב"י וב"י (וה"ז בכלל איסור בל יטמין), ולכן לר"מ מוכרח לבטלו, אבל כשביטל, אז זה מספיק גם מדרבנן, ולא מפני שבדין דרבנן נשתנתה המציאות, כ"א שבמצב כזה לא חייבו חכמים לבדוק.

[ואף שהלכה כחכמים, ובמילא אמרי' שבכלל לא נמצא שם, מ"מ מוסיף אדמוה"ז תיבות אלו כדי להתאימם גם אליבא דר"מ].

וי"ל שבזה הוא דתלוי ב' הצדדים, האם מצריכים אותו לבדוק פעם שני' לר"מ: היות ולר"מ נקטינן שעדיין החמץ נמצא כאן, הרי פשוט שאם יבדוק עוד פעם יכול להיות שימצא החמץ, אף שלא מצאו בפעם הא', כנ"ל, שכן רואים במוחש, אך מ"מ אין חיוב לעשות כן, כי בודאי נמצא במקום שלא יתגלה בפסח, ולא יבוא לאכלו. וזוהי סברת צד הא'. אבל הצד הב' הוא שסו"ס הוא נמצא כאן, ויש חיוב על הגברא לבדוק חמץ שנמצא בביתו, ולכן חייב לבדוק עוה"פ.

ונקודת הצדדים היא: ידועה החקירה האם דין בדיקת חמץ דרבנן הוא חיוב בדיקה גרידא על הגברא; או איסור לדור בהבית. ז.א. האם החכמים חייבו להגברא לבדוק כדי להבטיח שאין חמץ בבית; או שהחכמים אסרו לדור בבית שיש בו חשש שמא יבוא לאכול חמץ בפסח, והאופן להיפטר מאיסור זה הוא ע"י בדיקה.

והנה פשוט שחקירה זו היא רק בבדיקת חמץ דרבנן, כי בבדק"ח מדאו' (אם לא ביטל) פשוט שזה חיוב על הגברא, שהוא עובר בב"י וב"י, וצריך לבדוק ולבער החמץ כדי שלא יעבור. ורק באופן שאינו עובר ב"י וב"י מה"ת, והחכמים קבעו חיוב בדיקה, יש לחקור אם זה חיוב בדיקה גרידא על הגברא, או איסור לדור בבית שיש בו חשש שמא יבוא לאכול חמץ בפסח.

והנה, אם זה חיוב גרידא על הגברא, הרי בכל אופן הוא חייב לבדוק כל זמן שיש חשש חמץ בהבית, ואף בנידון שבפשטות לא יבוא לאכלו, כי סו"ס יש חיוב בדיקה עליו. ורק בנדון של נפל עליו מפולת וכיו"ב, שאי"ז בגדר שיבוא לאכלו, מעיקרא לא חייבו חכמים שיבדוק, אבל בכלל, כ"ז שיש חשש חמץ בבית, חייב לבדוק.

משא"כ אם זהו חיוב מצד איסור לדור בהבית, הרי כשהוא במקום סתר בבית, אין הבית חייב בבדיקה. כי מצד הבית באמת אי"ז נק' שנמצא בבית במצב שיבוא לאכלו.

ובנדו"ד, לר"מ, החמץ נמצא בבית, אבל במצב שאינו יכול להתגלות, הנה אם חיוב הבדיקה הוא חיוב גרידא על הגברא, צריך לבדוק עוה"פ. אבל אם זהו חיוב מצד איסור לדור בהבית, אי"צ לבדוק עוה"פ [ובדוחק י"ל, שזוהי כוונת התוס' במ"ש "כיון שבדק ולא מצא מה יעשה, אם יצריכוהו לבדוק פעם שני' נמי לא ימצא", שהפי' הוא "נמי לא ימצא" את החמץ במקום גלוי, ובמילא מהי התועלת בבדיקתו השני'].

והנה בפשטות שיטת התוס' היא, שחיוב הבדיקה הוא מצד איסור לדור בהבית. [כדמוכח ממ"ש לעיל (ט, ב בד"ה "היינו") בנדון דט' צבורין של מצה וכו', דישנו חזקת בדוק על הבית (ומקשים על רש"י שמדמה זה לדין ט' חנויות דבשר שחוטה וכו'), ולרש"י לא אמרי' שיש כאן חזקת בדוק, שא' מהאופנים לבאר המחלוקת הוא שלרש"י חיוב בדיקה הוא חיוב גרידא על הגברא, ולא איכפת לן מה שהבית הוא בחזקת בדוק, משא"כ התוס' ס"ל שהוא חיוב מטעם האיסור לדור בהבית, והבית ה"ה בחזקת בדוק].

ולכן גם כאן כתבו שאין סיבה לבדוק פעם ב', כי אין שום חיוב בזה, כי היות והחיוב הוא מטעם הבית, הרי היות ואפי' לר"מ החמץ נמצא במקום שאינו יכול להתגלות, אין תועלת לבדוק עוה"פ.

עפ"ז יש לבאר מ"ש המהרש"ל בנוגע לסוף דברי התוס': "וסגי אפי' לר"מ, דלא איירי אלא בספק טמאה דאורייתא, אבל הכא דבדק"ח דרבנן שרי", שפי' כוונתו, שגם אם צריכים לבדוק עוה"פ בזריזות, מודה ר"מ שאי"צ, וסגי בביטול. וע"ז הקשנו שזה סותר למ"ש התוס' בתחלת הדבור - הנה עפהנ"ל י"ל:

התוס' בתחלת דבריהם איירי באופן שכבר ביטל, וכל חיוב הבדיקה הוי רק מדרבנן, וגם לר"מ, אין סיבה לבדוק עוד הפעם. משא"כ סיום דבריהם קאי ע"ז שתירצו שכאן "מיירי בשלא בטלה, וקאמר דלר"מ לא סגי בבדיקה, כיון דלא אשכח, והוי בספק לאו דלא ימצא, וצריך לבטלו", וע"ז הוסיפו "וסגי אפי' לר"מ וכו'", היינו, שהעכבר נכנס עם חמץ לבית אחר הבדיקה, קודם הביטול, וא"כ נתחייב תומ"י מה"ת לבדוק (או לבטל), הרי שבדיקתו היא חיוב מה"ת, שזה ודאי הוא מטעם הגברא, כנ"ל, ואם לא הי' מבטל, הי' חייב לבדוק גם פעם ב' (באם לא הי' מוצא בפעם הא'), וכנ"ל שאפשר למצוא ע"י בדיקה עוד פעם, ורק כשהבד"ח מדרבנן אי"צ, אבל אם זהו מדא', צריך לבדוק עוד פעם. א"כ קס"ד שגם אם ביטל אח"כ, נשאר חיוב זה עליו, קמ"ל תוס' שלא אמרי' כן, וסגי בביטולו, וגם בנדו"ז אי"צ לבדוק פעם ב'.

ואף שבנדון רגיל שמה"ת חייב לבדוק או לבטל, שאז הבדיקה היא חיוב על הגברא, פשוט שלא אמרי' שגם לאחר שמבטל נשאר חיוב הבדיקה על הגברא, (כי חיוב זה נתבטל ע"י שביטל, ומה שנשאר עליו הוא רק חיוב מדרבנן, שזה אפ"ל חיוב מטעם איסור לדור בהבית), וא"כ למה שיהי' כאן קס"ד שלאחר שביטל נשאר הבדיקה חיוב על הגברא - הנה החילוק פשוט: לשון התוס' הוא: "דמיירי בשלא בטלה, וקאמר דלר"מ לא סגי בבדיקה, כיון דלא אשכח . . וצריך לבטלו, וסגי אפי' לר"מ...". היינו שהקס"ד שמה שיבדוק עו"פ, אי"ז בדיקה חדשה, כ"א שהיות ולא מצא בהבדיקה, צריך להמשיך לבדוק. ז.א. שזהו המשך להבדיקה שעשה לאחר שנכנס העכבר ולא מצא, ובדיקה זו הרי עשה לפני הביטול, והיתה דין דאורייתא שהיא על הגברא, לכן קס"ד שחיוב זה נמשך, ולכן חייב לבדוק עוה"פ, קמ"ל התוס' שאי"צ וכנ"ל.

והנה בנוגע להחקירה המובאת לעיל בנוגע לחיוב בדיקה שמדרבנן, האם זהו חיוב בדיקה גרידא על הגברא, או מטעם האיסור לדור בבית שיש בו חשש שמא יבוא לאכול החמץ, הנני ללקט בקיצור נמרץ מכמה מקומות שיש בהם משמעות לכאן או לכאן, [ואין כוונתי בזה שכל המקומות יתאימו לשיטת כל פוסק ופוסק, כ"א להעיר למקומות אלו, ואח"כ יש לברר כל מקום ומקום לפי אופנו] - וכמה מהם כבר הובאו במקומות אחרים, ונלקטו כאן (בלי שום סדר):

א) כתב בר"ן (ז, ב ד"ה "ומר") וז"ל: "מי שיש לו הרבה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת, כדאמרינן לגבי שחיטה שאינו מברך אלא ברכה אחת בבהמות הרבה". עכ"ל. ולכאו' למה צריך הדמיון לבהמות הרבה, הרי אם זהו מצוה אחת, פשוט שצריכים רק ברכה א'. אלא משמע שזה גדר מצד הבית, ולכן מצד כל בית ובית יש חיוב אחר, והוה כמו הרבה בהמות. כי מובן שאם זה על הגברא ה"ז חיוב אחד לבדוק כל מקום שלו שמכניסין בו חמץ, ואם זה על הבית, הרי כל בית ה"ה חיוב מיוחד, כמו שכל בית יש בו חיוב מיוחד של מזוזה וכיו"ב.

ב) בשו"ע אדה"ז סתל"ב ס"ז כ' דאם הולך ובודק מחצר לחצר ומבית לבית, אין הליכה זו שבאמצע המצוה חשובה הפסק. וב'משנה ברורה' שם (סק"ז) מביא מה'חק יוסף' דהטעם ע"ז כי כולהו חדא מצוה היא, שמחויב לילך ולבדוק כל המקומות שיש בהם חמץ, ואין שייך לומר דהליכה הוה הפסק בזה. הרי שזה מצוה א' מטעם הגברא.

ואולי נחלקו בזה אדה"ז והפר"ח ורעק"א, כי רעק"א בהגהותיו לשו"ע (סתל"ב ס"ב) כ' שיל"ע מדוע הליכה מבית לבית לא הוה הפסק, וכ"כ הפר"ח שם וז"ל: "ודוקא כשהבתים אינם רחוקים, דאל"כ הוה הפסק וצריך לחזור ולברך מיד, דהוי כמי שלובש ט"ק ומברך עליו והולך לבית הכנסת ומתעטף בט"ג, דצריך לברך עליו, משום דהליכה מביתו לב"ה חשיבא הפסק".

ובפשטות נחלקו בהנ"ל: אם זהו חיוב גרידא על האדם - אז לא הוה הליכה הפסק. כי הוא חיוב א' כללי, ולכן גם ההליכה באמצע הוה חלק מהמצוה. אבל האם החיוב הוא מטעם איסור לדור בהבית, הרי כל בית ובית הוא מצוה בפ"ע, והוה הפסק.

ג) כ' המג"א בסי' תלב וז"ל: "משמע דאם השליח בודק, השליח מברך. וצ"ע איך מברך, והרי המצוה אין מוטלת עליו". ומת': דמ"מ מצוה קעביד דומיא דמילה, שהמצוה על אבי הבן, ומ"מ אם אחר מל אותו האחר מברך.

וצלה"ב, דמתחלה מאי קסבר? וכי הי' קס"ד דאין לברך אם עושה מצוה לאחר?

ועפהנ"ל י"ל: דאם החיוב הוא על הגברא, יש מקום לומר שהוא מצוה שבגופו, ויש מקום לומר שאין השליח מברך כלל, כי כשהשליח בודק אין הוא מקיים שום מצוה, כ"א שגורם שאין כאן חמץ, אבל לא שעושה מצוה. ומסיק שמ"מ ה"ז נק' מקיים מצוה. (וכ"פ אדה"ז שהשליח מברך).

ד) בשו"ע אדה"ז סתל"ו סכ"א מביא מחלוקת לגבי מי שדר בבית של גוי וז"ל: "אם לאחר שיוצא מבית זה דעתו לפרש לים . . קודם הפסח בענין שלא ידור בבית זה בפסח ולא יוכל לקיים מצות תשביתו . . י"א שהוא חייב לבדוק בית הגוי . . אע"פ שלאחר בדיקתו יכנס הגוי לתוכו ויכניס בו חמץ כל ימי הפסח, אין בכך כלום . . וי"א שאין צריך לבודקו כלל . . שאף שהגיעו ל' יום לא חלה עליו מצות תשביתו וגו', כיון שיהיה פטור ממנה כשיגיע הפסח ולא ידור בבית, שמצות תשביתו אינה חובת הגוף שיתחייב אדם להיות לו בית לבער החמץ בתוכו, אלא אם יש לו בית ובתוכו חמץ יש עליו מצות תשביתו, ואם אין לו בית אין עליו מצוה כלל". עכ"ל. ורואים דלדעה הא' בודאי יש חיוב על הגברא, ולדיעה הב' נראה שהחיוב הוא מטעם האיסור לדור בבית זה.

ה) וכן מעצם דין היוצא בשיירא ואין דעתו לחזור, חייב לבדוק (בתוך ל'), נראה שיש חיוב על הגברא.

ו) וכן לכמה הר"ז קשור עם הספק בנידון דשוכר ומשכיר לעיל (ד, א).

ז) ראה שו"ע אדה"ז סתל"ו ס"ג, שאותם החדרים שלא יכנסו בפסח וכו' צריכים לבדוק מטעם שכל ישראל ערבים זב"ז, משמע שהחדרים שכן יכנסו חייבים לבדוק מצ"ע, ולא מצד ערבות, כי יש איסור לדור בבית שאינו בדוק.

ח) וכן י"ל שבזה תלוי מחלוקת הצ"צ והדברי נחמי', שהצ"צ (שו"ת האו"ח סמ"ז) ס"ל שהמקומות שמוכר בערב פסח ביום, אין חייב לבדוק בלילה שלפנ"ז. והדברי נחמי' (סי' לה-לו, נדפס בהוספות לשו"ע אדה"ז ע' 1372) ס"ל שצריך לבדוק. ובפשטות תלוי בהנ"ל: להצ"צ ה"ז חיוב מצד הבית, ולהדברי נחמי' ה"ז חיוב על הגברא.

ט) ובפשטות זהו המחלוקת בשו"ע אדה"ז סי' תלג ס"ז, במי שבדק כל החדרים בליל י"ג, האם צריך לחזור ולבדוק בליל י"ד לקיים תקנת חכמים של בדיקה. דאם חייב, ה"ז מטעם חיוב על הגברא, ואם אינו חייב - ה"ז מצד הבית.

י) ועוד י"ל עפ"ז - דהנה כ' הרא"ש (פ"א ס"י) דאם הפסיק בשיחה באמצע הבדיקה אי"צ לחזור ולברך, מידי דהוי אישיבת סוכה וברכת המוציא, דאם שח באמצע אי"צ לחזור ולברך. ומביא ע"ז ה'קרבן נתנאל' (בס"ק א) מ"ש הט"ז, דאינו דומה, כי שם מותר להפסיק ולא לאכול עוד, משא"כ בבדק"ח דלא סגיא דלא גמר הבדיקה. ובמילא כ"ז שלא גמר, נק' עדיין התחלת אותו החלק שלא בדק עוד.

אמנם זה אמת רק אם החיוב על הבית, אז י"ל שנק' התחלה. אבל אם החיוב על הגברא, הרי יש מצוה א' לבדוק כל המקומות, וה"ז ממש באמצע אותו מצוה. וזהו סברת הרא"ש דלא ניחא לי' בתירוץ הט"ז.

יא) וכן מ"ש הרא"ש אח"ז, דאם בע"ה אינו יכול לטרוח לבדוק בכל המקומות שבבית - יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך, ויחזרו לבדוק איש איש למקומו על סמך ברכתו. אמנם בסידור אדה"ז כותב בפשטות ויעמיד מב"ב אצלו ויבדוק כאו"א במקומו.

ובהגש"פ (הוצאה האחרונה ע' תנד) כ' כ"ק אדמו"ר שהכוונה שלכתחלה יעשה כן, כדי לזכותן במצוה. ואשמעינן אדמוה"ז שאין כאן מצוה בו יותר מבשלוחו, כיון שעושה קצת בעצמו.

וזה מורה שהחיוב מצד הגברא, לכן אין בזה מצוה בו יותר מבשלוחו, דאם החיוב הוא מטעם שאסור לדור בהבית, למה על החדר הב' שזה מצוה בפ"ע אין ג"כ מצוה בו יותר מבשלוחו.

ואף שבכל מהמקומות בפני עצמם יש לדון, מ"מ באופן כללי יש להם קשר להחקירה הנ"ל.

בפסחים קג, א איתא: "רב יעקב בר אבא איקלע לבי רבא, חזי' דבריך בפה"ג אכסא קמא והדר בריך אכסא דברכתא ואישתי. א"ל: למה לך כולי האי, הא בריך לן מר חדא זימנא? א"ל: כי הוינן בי ריש גלותא הכי עבדינן. א"ל: תינח בי ריש גלותא דהכי עבדינן דספק מייתי לן ספק לא מייתי לן, הכא הא מנח כסא קמן ודעתן עלוי'".

ופירש רשב"ם: "לא הוה ידעיתו אי משקו לכו תו בתר כסא קמא אי לא, וכי ברכיתו אקמא לא הוה דעתייכו אכסא אחרינא, והוה לי' כל חד כתחילת סעודתו, ומשום הכי בעיתו למיהדר וברוכי".

ובתוס' ד"ה "לא הוה ידעיתו אי משקו", מביא פירש הרשב"ם ומקשה: "ולפירושו משמע שהיו מברכין נמי תוך הסעודה, וקשה דהא משמע שהיו עושין בי ריש גלותא כרבא דבריך אכסא קמא ואכסא דברכתא ולא על כל כסא. וזהו דוחק לומר שלא היו שותים בבי ריש גלותא יין באמצע הסעודה. לכך נראה לפרש שלא היו מברכין תוך הסעודה כי היו יודעים שיתנו להם יין כל צרכן, אבל בבהמ"ז לא הי' כוס כי אם למברך, והיו מסתפקים אם יגיע להם לשתות ממנו"1.

ונמצא מפירוש התוס', דבבי ריש גלותא הי' אחד המברך לכולם, ורק שהיו מסתפקים אם יגיע להם יין מכוסו (ולכן אינו נפטר בברכתא דכסא קמא), ואם אכן הגיע להם יין מכוסו - היו מברכים בפה"ג.

ולכאורה צ"ע: א) דבפשטות בבי ריש גלותא, הי' הריש גלותא המברך2, ואצלו לא הי' היסח הדעת מיין של ברהמ"ז, וא"כ לפירוש התוס' שהיו כולם שומעים ויוצאים ממנו ברהמ"ז, ממה נפשך אם שמע רבא איך שהריש גלותא בעצמו מברך בפה"ג על כוסו א"כ איך קיבל תשובת ר' יעקב בר אבא בשתיקה, הלוא הי' לו להשיב שהריש גלותא בעצמו הי' מברך בפה"ג, ואצלו אינו שייך הטעם דלא ידעיתו. ואם הריש גלותא לא בירך בפה"ג, ורק הם ברכו בפה"ג כשהי' מגיע להם לשתות מכוסו, הלוא הי' לו לרבא להבין מעצמו שבאמת אין צריכין לברך בפה"ג (דהריש גלותא בעצמו לא בירך בפה"ג), ורק הם היו צריכים לברך מטעם "דלא ידעיתו אי משקו", וא"כ מה הי' הקס"ד של רבא?

ואם נניח שמצד ריבוי האנשים שהיו מתקבצים בבי ריש גלותא לא הי' אפשר לשמוע מה הי' הריש גלותא אומר, א"כ א"א לצאת ידי חובתן מבהמ"ז דהריש גלותא, וא"כ היו צריכין לזמן לעצמם3, ואם כך הי' המנהג - שמצד רוב העם שהיו מתקבצים שמה, היו כמה קבוצות מזמנים, נמצא דיש סיכוי גדול שיקבל יין, ואע"ג דאינו בטוח שיקבל, מ"מ למה לי' להסיח דעתו מלשתות מכסא דברכתא?

ב) לכאורה יש גמרא מפורשת בברכות (נ, א), שרבא בעצמו מגיד שהסדר בבי ריש גלותא הוא שכל שלשה ושלשה היו מזמנין לעצמם, ודלא כמו שמשמע מתוס' שאחד הי' מברך לכולם.

דהנה בברכות (שם) איתא: "אמר רבא: כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא מברכינן (ברהמ"ז) שלשה שלשה, [ומק'] וליברכו עשרה עשרה? [ותר'] שמע ריש גלותא ואיקפיד ("אם היו מזמנין י' י' הי' צריך המברך להגביה קולו וישמע ריש גלותא, ויחרה לו שאנו עושין חבורה לעצמינו בפרהסיא" - רש"י), [ושוב מק'] וניפקו בברכתא דריש גלותא? [ותר'] איידי דאוושי כולי עלמא לא שמעי"4.

ולולי דברי התוס' הי' לכאורה אפשר לפרש ע"פ הגמרא בברכות בטוב טעם הס"ד דרבא ללמוד מריש גלותא ותשובת רב יעקב בר אבא:

דהס"ד של רבא הי' כיון שזוכר "דכי הוינן בי ריש גלותא הכי עבדינן" [דאע"ג שקיבלו יין באמצע הסעודה ולא היו מברכין עליו. מ"מ כשהגיע לברהמ"ז, המברך בהזימון שלהם הי' מברך בפה"ג אכסא דברכתא, ומזה רצה רבא ללמוד שצריכים לברך בפה"ג אכסא דברכתא]. וע"ז מתרץ לו ר' יעקב בר אבא, "תינח בי ריש גלותא דהכי עבדינן, דספק מייתי לן ספק לא מייתי לן" [דבבי ריש גלותא לאו דוקא שיספיקו יין לכל שלשה ושלשה המברכים לעצמם, ובפרט כדי שלא ירגיש בזה הריש גלותא ויקפיד. ולכן - אומר לו רב יעקב בר אבא - כשאכן הי' לך יין על ברהמ"ז בבי ריש גלותא צריכים לברך עליו, משום דכששתה כסא קמא לאו אדעתי' הי'] "אבל הכא הא מנח כסא קמן" [ולא הסיח דעתו ממנו, ולכן אין לו לברך עליו].

ומובנת שפיר הקס"ד של רבא, ומה משיב לו רב יעקב בר אבא.

ואפשר דגי' התוס' "לא ידעיתו אי משקו לכו" נוטה יותר להדרך שפירשו [ואע"ג דאפשר לפרשו ג"כ דהספק הוא אם יביאו לך כוס אחר (וכמו שאכן מפרשו הרשב"ם, אע"ג דגם גירסתו הי' "לא הוי ידעיתו אי משקו"), מ"מ פשטות הלשון הוא כמו שמפרשו התוס']. אבל בהגמ' הגי' היא ספק מייתי לן, והי' אפשר לפרשו בטו"ט כהנ"ל. ודברי התוס' צריכים עיון5.