בפסחים (כג, א) מקשה הגמ' [על מה שאמר ר' אבהו "כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה..."]: "והרי חדש דרחמנא אמר (אמור כג, יד) לחם קלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. (ומתרץ:) אמר רב שמעי': שאני התם דאמר קרא קצירכם קצירכם שלכם יהא".

אמנם בירושלמי (פסחים פ"ב ה"א) מתרץ קושיא זו ש"שניי' היא (שאני חדש) שקבע הכתוב זמן". היינו שאיסור כזה שהוא רק לזמן קבוע, מותר בהנאה. ובלשון קרבן העדה: "שקבע הכתוב זמן לאיסור חדש, ואח"כ מותר אפילו באכילה, הלכך קודם זמנו מותר בהנאה, ולא דמיא לנבילה שאסורה לעולם".

וכ' ע"ז ב'מראה הפנים', שלפי החילוק שבין איסור שקבע לו זמן, לבין איסור שלא קבע לו זמן, ניחא הא דלא פריך בירושלמי מנזיר כמו דפרכינן בבבלי - כיון דנזיר איסורו לזמן.

אמנם בגליון הש"ס בירושלמי מקשה, דא"כ למה שקו"ט בירושלמי להלן שם למה צריכים ליליף שחמץ אסור בהנאה, והרי קיי"ל כר"ש שלאחר הפסח החמץ מותר, א"כ ה"ה איסור שקבוע לו זמן, ובלי הלימוד הי' צריך להיות מותר בהנאה. ותירץ וז"ל: "דדוקא בחדש כיון דאפשר להשהותו עד לאחר זמן איסורו, ויהי' מותר אף באכילה, שפיר קאמר הירושלמי דשנייא הוא משאר איסורים, דהא גופא הנאה הוא, שיהנה ממנו לאחר זמן איסורו. משא"כ בחמץ דצריך לבערו, א"כ אא"פ לו לבוא לכלל היתר, א"כ לא מוכח היתר הנאה ממה שקבוע לו זמן לאיסורו". עכ"ל.

והנה יש לתרץ קושיית גליון הש"ס באופן אחר, בהקדים מה שהבאתי בגליון תתנ (עמ' 16 ואילך) בשם האבנ"ז, בביאור מחלוקת הרמב"ם ועוד ראשונים (הובאו ברמ"א יו"ד סק"ב ס"ד), בטעם איסור חמץ במשהו ואינו בטל בששים: שלהרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ט) ה"ז לפי שחמץ הוא דבר שיש לו מתירין, שהרי אחר הפסח נעשה היתר מה"ת, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. ולשא"ר ('מרדכי' פסחים פ"ב סתקע"ג וביצה פ"א סתר"מ, או"ז ח"ב סרנ"ו) החמירו חכמים באיסור חמץ לאסרו במשהו, מטעמים אחרים.

והטעם למה ס"ל לשא"ר שאי"ז מטעם דהוה דבר שיש לו מתירין, ה"ז לפי שזהו דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר, כי בפסח הבא ייאסר עוה"פ, הרי שאי"ז דבר שיהי' מותר באופן החלטי.

אבל האבנ"ז מבארו באופן אחר: בהקדים החקירה האם איסור חמץ בפסח הוא איסור "חמץ" [- ומתי אסור:] בפסח, שפסח הוא רק הזמן שבו נאסר חמץ; או שהאיסור הוא "חמץ-בפסח", שהזמן אינו רק זמן האיסור, כ"א חלק מגוף (חפצא) האיסור. ז.א. כשמצטרף חמץ עם הזמן דפסח, צירוף זה אסור. וה"ז כמו בשר בחלב שפשוט שלא אמרינן שהחפצא דהבשר אסור, ובלבד שנתערב עם חלב, כ"א אמרי' שהצירוף דשניהם, הבשר והחלב יחד, הוא חפצא האיסור. כמו"כ בחמץ, אין הפי' שחמץ אסור אלא שזהו רק בהזמן דפסח, כ"א הזמן דפסח הוא חלק מחפצא האיסור.

וזוהי מחלוקתם: אם חפצא האיסור הוא "חמץ", ופסח הוא רק זמן האיסור, ה"ז דבר שיש לו מתירין, כי חפצא זה עצמו יהי' מותר כשיעבוד הזמן. אבל אם חפצא האיסור הוא "חמץ-בפסח", הרי חפץ זה לעולם לא יהי' מותר, כי "חמץ-בפסח" לעולם אסור, ומה שיהי' מותר אחר הפסח, ה"ז לפי שהחפצא תשתנה, ולא יהי' עוד "חמץ-בפסח", כ"א יהי' חפצא ד"חמץ" סתם. ע"כ תוכן דברי האבנ"ז.

והנה ע"פ הצד דהאיסור הוא "חמץ-בפסח", מובן שאין איסור חמץ בפסח נקרא איסור שקבוע לו זמן, ומובן שפיר למה שקו"ט בירושלמי מה צריכים פסוק לאסור חמץ בהנאה, ולא אמרי' שהיות וקבוע לו זמן הי' צ"ל מותר בלי הפסוק - כי כנ"ל חמץ בפסח אינו איסור שקבוע לו זמן.