בקידושין (ג, א) מקשה הגמ' "מנינא דרישא [- האשה נקנית בשלש דרכים] למעוטי מאי . . . למעוטי חופה". ופרש"י (ד"ה למעוטי) וז"ל: שאם מסרה לה אביה לחופה לשם קידושין, אינה מקודשת בכך, עכ"ל.

והקשו האחרונים, מדוע נקט רש"י דוקא שאביה מסרה לה לחופה לשם קידושין שאיירי בקטנה (או נערה) המתקדשת ע"י אביה, ולא פי' כפשוטו שנכנסה (היא עצמה) לחופה לשם קידושין, שאינה מקודשת בכך?

ותי' הפנ"י וז"ל: משום דקרא דילפינן מיניה חופה כתיב בנערה, את בתי נתתי לאיש הזה, כדאי' בכתובות (מז, א וברש"י שם ד"ה הא), עכ"ל.

אמנם המקנה תי' וז"ל: "ולענ"ד נראה דאפשר לומר דסבירא ליה לרש"י ז"ל כשיטת הפוסקים דחופה היינו יחוד גמור הראוי לביא דווקא, וכן משמע מדבריו בכתובות דף ד' כמ"ש בחידושינו שם, אם כן כשמתייחד עמה לפני עדים יחוד גמור, אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, כדאיתא באבן העזר ריש סימן ל"ג, ועמ"ש שם. ועכ"פ איכא למיחש שמא בא עליה כמ"ש תוס' בכתובות דף ט' ע"ב בד"ה מאי לאו וכו', דבארוסה כיון שמתייחד עמה ודאי בא עליה וכו'.

אם כן י"ל דהוא הדין כשמתייחד עמה לשם קידושין צריכה הימנו גט, כדאמרינן בגיטין דף פ' גבי מגרש אשתו ולנה עמו בפונדק, דסבירא להו לב"ה דצריכה גט משום דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובא עליה לשם קידושין. אם כך הכא נמי, אף שאמר לפני עדים שרוצה לקדשה בחופה, מ"מ איכא למיחש נמי שבא עליה, אם כן נהי דחופה לא קניה, מ"מ צריכה הימנו גט מטעם ספק קידושי ביאה, לכך פירש רש"י שהאב מוסרה לחופה, דבכהאי גוונא ליכא למיחש שמא קידשה בביאה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, כיון דהיא אינה יכולה לקדש בעצמה, והאב לא מסרה לו לקדושי ביאה אלא לקידושי חופה, אם כן אף אם היתה נתרצה לו אינה אלא בעילת זנות, ואין צריכה ממנו גט, וק"ל". עכ"ל.

אמנם יש להעיר על דבריו [נוסף ע"ז שקשה בדבריו – שגם אם אמת הוא שגדולה שנכנסה לחופה לשם קידושין תהי' מקודשת מספק (עכ"פ), מטעם הביאה, סו"ס אי"ז קידושי חופה, כ"א קידושי ביאה, ולמה אין מתאים לומר גם ע"ז "למעוטי חופה" (ורק שהלשון "אינה מקודשת בכך" שברש"י אין מתאים, כי סו"ס מקודשת היא – אבל רש"י הי' יכול לכתוב בסגנון אחר, כמו "אין החופה מקדשה" וכיו"ב) – הנה נוסף ע"ז:] הרי העדים חושבים שהוא מקדשה בחופה ולפועל קידשה בביאה, נמצא שחסר בידיעת העדים איך הוא מקדשה, והרי צריכים עדים בקידושין (ובלעדם לא חלו קידושין).

ואף שיש לתרץ שסו"ס ראו היחוד, והדין הוא שהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, והרי הם עדים על הביאה ג"כ, והיות וההלכה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, פשוט שקידשה בהביאה – מ"מ אין לתרץ כן. כי אין זה חלק מידיעת העדים, כ"א מטעם ההלכה שא"א עושה בעילתו בעילת זנות, ומה שהעדים יודעים הוא רק שנתייחד עמה לקדשה בחופה, ואין לומר ע"ז שהם העדים על קידושי ביאה? ובסגנון אחר: וכי כולם יודעים את ההלכה שא"א עושה בעילתו בעילת זנות, שנאמר שיש עדים על קידושי ביאה? ואפי' אם נאמר שיודעים הלכה זו, אי"ז שיודעים הם ממה שרואים שהיו כאן קדושי ביאה, אלא רק מפני שכ"ה ההלכה, ואיך נקרא זה שישנם עדים על קידושי ביאה.

והנה ידוע שעדי קידושין (וגיטין) אינם כשאר עדים שהם "עדי בירור", כ"א שהם "עדי קיום", וכמבואר בארוכה בלקו"ש (חי"ט ע' 188) וזלה"ק: בענין עדות – "על פי שני עדים גו' יקום דבר" –מצינו שני סוגים:

א) "עדי בירור" – לדוגמא, עדות על הלואה, שענינם הוא רק לברר שהיתה הלואה, אבל ההלואה כשלעצמה אינה תלוי' בהעדים – גם אם ההלואה נתקיימה בלי עדות, חל על הלוה החיוב לפרוע החוב. לפי"ז הפי' ב"(על פי שנים עדים גו') יקום דבר", הוא שה"דבר" נתברר ע"י העדים.

ב) "עדי קיום" – לדוגמא עדי קידושין, שעדותן הוא חלק מהקידושין, שהרי הדין הוא שגם אם (בין האיש ובין האשה מודים ש)קידשה, אם לא הי' שם עדות, ההלכה היא ש"אין חוששין לקידושיו", ז.א. שבלי עדי קידושין אין כאן קידושין. ובסוג זה של עדות פי' "יקום דבר" הוא – שעל ידם נעשה הדבר, עכ"ל.

והנה, בשלמא אם העדי קידושין היו "עדי בירור", הי' אפשר לתרץ מ"ש בספר המקנה ולומר שסו"ס יודעים העדים בבירור מה נעשה, כי ראו היחוד שבזה נכלל ג"כ שהיו עדים על הביאה, וה"ז מספיק גם לקדושי ביאה (מטעם ההלכה - חזקה א"א עושה בעילתו בעילת זנות), כי "עדי בירור" פירושו שהם עדים על מה שנעשה, היינו שיכולים להעיד ולברר בדיוק מה נעשה, וכאן זה מספיק, כי תיכף שיודעים בבירור שהי' כאן ביאה ע"י עדותן, ה"ז (מטעם ההלכה) ברור שהי' כאן קידושין.

אבל היות שעידי קידושין הם "עדי קיום", היינו שהם חלק מהקידושין עצמם, ולא רק שיכולים להגיד ולברר מה נעשה, א"כ אין מספיק מה שמצד ההלכה נקטינן שהי' כאן קידושין, כ"א שצריכים שהעדים יהיו חלק מקידושין אלו, ובנדו"ד העדים הרי לא ידעו שיש כאן קידושי ביאה, ואיך זה מועיל.

וי"ל בזה ע"פ מה שביארתי במק"א, דפי' "עדי קיום" בגיטין וקידושין אינו סתם שצריכים ב' בנ"א לעמוד בעת הקידושין (או הגירושין), כי א"כ למה נקראים "עדים", והרי "עד" ענינו שמעיד ומברר לאחרים מה שראה, והיו צריכים להיות נקראים "שני אנשים" או "אנשי קיום" וכיו"ב, אלא מכאן ראי' שאכן ענינם להעיד ולברר אח"כ שאכן ראו מה שנעשה, איך שנתקדשו (או נתגרשו), אלא שבירור זה ה"ה נוגע לקיום הקידושין (או הגירושין), שכדי שהקידושין (או הגירושין) יחולו צריך להעשות באופן ברור כ"כ, שאח"כ יוכלו לברר בבירור גמור שאכן נעשה. ואם נעשה באופן שאע"פ שאא"פ אח"כ לבר זה, לא רק שייחס הבירור אח"כ, כ"א גם עכשיו לא חלו הקידושין, כי קידושין (וגיטין) ה"ה דברים חשובים ביותר שכדי לחול צ"ל נעשה באופן שאח"כ אא"פ להכחישו.

ולכן, אף אם בפועל אח"כ הודו שניהם שאכן קידשה, ומאמינים להם, מ"מ אי"ז קידושין, כי בעת הקידושין לא היו שם עדים, ובמילא לא היו הקידושין באופן מבורר, ולא חלין באופן כזה.

וזהו הפי' "עדי קיום": מה שהם עדים ורואים הנעשה ויכולים אח"כ להעיד ולברר מה שהי', זה גופא (אפשרות הבירור) הוא קיום הדבר.

ראי' לזה הוא מהא דתנן בגיטין (פו, א) דיש ג' גיטין שהם פסולין אבל אם נשאת הולד כשר (היינו דבדיעבד הגט כשר), וא' מהם הוא "כתב בכתב ידו ואין עליו עדים", וכתב רש"י (בד"ה ואם ניסת) וז"ל: "האי תנא לאו כרבי מאיר סבירא ליה דאמר עדי חתימה כרתי, דלרבי מאיר הוולד ממזר [ולכן צ"ל דקאי דוקא אליבא דר"א דס"ל דעדי מסירה כרתי, ומשו"ה כשר מדאוריי', שהרי בעצם אין צריכים עדים בהגט כלל]. ולמאן דמוקי לה בגמ' כרבי מאיר איכא למימר, דכתב ידו כמאה עדים דמי, ולאו כרבי אלעזר סבירא ליה . . אלא כיון דכתב ידו הוא וכתב ונתן קרינא ביה, ואע"ג דליכא עדי מסירה כשר מדאורייתא, ומיהו רבנן פסלינהו . . ", והיינו דאף לר"מ דס"ל דצריכים עדי חתימה, מ"מ מועיל בכתב ידו משום דהוה הודאת בע"ד, דכמאה עדים דמי.

ועד"ז כתבו התוס' (גיטין ג, ב ד"ה שלשה), וז"ל: "איכא דמוקי בפרק בתרא הך מתני' כר"מ . . ואע"ג דר"מ סבר וכתב היינו וחתם, מ"מ כשר הולד בכתב ידו ואין עליו עדים, דכיון שהבעל עצמו כתב, אין לך חתימה גדולה מזו", ובפשטות היינו מטעם הודאת בע"ד.

ולכאו' צריכים להבין, שהרי מה דאמרינן דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ה"ז רק במקום שצריכים עדי בירור, אבל כשצריכים עדי קיום אין הודאת בע"ד מועיל, ואדרבה הא גופא הוא הפי' בהא דאמרי' דבקידושין הוו "עדי קיום" שאינו מועיל הודאת שניהם, וצריכים עדים דוקא, וכמבואר בקידושין (סה, א) דבגיטין וקידושין לא מהני הודאת בע"ד.

והנה במ"ש רש"י בסוף דבריו "כיון דכתב בכתב ידו וכתב ונתן קרינא ביה" הי' אפשר ללמוד כמו שמבאר הרשב"א (בקידושין סה, ב) דהוה גזה"כ, שהרי "וכתב לה" משמע שכל שכתב לה בכתב ידו הוי מקודשת, וע"ז כבר אין להקשות שאי"ז מתאים עם הא שבגט צ"ל "עדי קיום", כי גזה"כ הוא שכתב ידו מועיל – אבל לפועל הרי בתחלת דבריו כתב דהוא מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי.

והב"ח אכן השמיט הקטע הראשון ברש"י, ולגירסתו מביא רש"י רק הטעם דוכתב ונתן קרינא ביה, אבל המהרש"א (בד"ה ג' גיטין) מביא דטעמו של רש"י הוא מכיון דכתב ידו כק' עדים דמי, וצריך להבין הטעם בזה כנ"ל.

וגם צריך להבין מדוע הוצרך לב' הטעמים: א) "וכתב ונתן קרינא בי'". ב) הודאת בע"ד כמאה עדים דמי.

אמנם ע"פ הנ"ל דגם "עדי קיום" ענינם הוא כדי לברר שהיו הקידושין (או הגירושין), אלא דבקידושין (וגירושין) אם אין בירור וראי' זו אין הקידושין חלים כלל, והיינו דהבירור של העדים נעשה חלק מקיום הדבר, ה"ז מובן:

כי עפהנ"ל, הרי גם בגו"ק אי"צ עדים כשלעצמם, כ"א הבירור, ובירור הכי גדול הוא ע"י עדים, הנה מגלה לנו הפסוק "וכתב ונתן" שבנדו"ד דכתב כתב ידו שהוא בד"כ הודאת בע"ד, ה"ז מספיק כבירור דעדים. ז.א.: גדר כתב בכתב ידו הוא גדר הודאת בע"ד, ומה שמספיק כאן הודאת בע"ד (אף שבד"כ צריכים בגיטין וקידושין בירור דעדים), זה נלמד מן הפסוק וכתב ונתן.

ועפ"ז מובן למה צריכים ב' הטעמים – א) הפסוק וכתב ונתן ב) הודאת בע"ד כמאה עדים – כי הבירור של כתב בכתב ידו הוא גדר הודאת בע"ד, אבל זה שמספיק כאן בירור זה, הרי"ז נלמד מן הפסוק וכתב ונתן.

הרי נמצא מכ"ז, שגם עדי קיום דגו"ק ענינים הוא שהם שם לברר הנעשה, אלא שבירור זה מוכרח להיות, וללא בירור זה לא חלו הקידושין (או הגירושין).

עפ"ז יובן מ"ש המקנה דאם נכנסה לחופה לשם קידושין צריכה גט, מטעם שנקטינן שבא עלי' לשם קידושין, והקשינו שהרי העדים אינם יודעים שאלו קידושי ביאה, והיות והם "עדי קיום" לכאו' אין מספיק מה שיכולים אח"כ להעיד בבירור מה שנעשה אז כ"א צריכים הם להיות חלק עצמי מהקידושין – הנה עפהנ"ל ה"ז מובן, כי גם בקידושין ענין העדים הוא להיות באפשרותם להעיד אח"כ מה נעשה, ואנן סהדי שקידשה בביאה.

[ובנוגע לקשייתנו, שגם לביאור המקנה עדיין אפ"ל "למעוטי חופה", כי סו"ס ה"ה מקדשה ע"י ביאה, ולא חופה – מוכרח לומר שכוונתו הוא רק שרש"י רצה לנקוט מציאות כזו שאינה מקודשת כלל].

אבל דא עקא שפירוש זה ב"עדי קיום" אין פשוט כ"כ כי אף שבלקו"ש (חי"ט שם) אפ"ל כן, מ"מ כפי שהענין מבואר ברשימות כ"ק אדמו"ר זי"ע (ח"ו קס) אין לומר כן, כי זה לשונו זו שם (עם הפענוחים):

ישנם שני סוגי עדים: (א) שעושים הענין בנוכחיותם, (ב) שעל ידם נתברר שנעשה הענין. והיינו: עדי פעולה ועדי בירור.

דוגמא לדבר (לסוג הב', עדי בירור): עדים המעידים שהפקיד אחד אצל חברו פקדון, או שהרג פלוני את הנפש – אין פועלים מאומה בזה שהיו בעת המעשה, כי אם מבררים שעשה פלוני ענין זה.

והנה, לכאורה גם בעדי קידושין אפשר לומר שזהו ענינם – רק לברר שנעשה הקידושין.

אבל באמת אינו כן, כי אם הם (העדים) חלק מענין הקידושין. וכמו שבקידושין צריך להיות כסף (או טבעת) ודעת האיש והאשה, כן צריך להיות נוכחיות עדות, כי זהו חלק מענין הקידושין.

ובזה מובן מה דבשבועת העדות דאורייתא פטורים פסולי עדות דרבנן, משא"כ בקידושין פסקינן (שו"ע אה"ע סמ"ב ס"ה) בהמקדש בפסולי עדות דרבנן דצריכא גט מספק,

– וכמו שהקשה הצ"צ בשו"ת אה"ע סקכ"ד, ותירץ, דשאני שבועת העדות דסוף-סוף לא היתה הגדתו מועלת כלום –

וההסברה בזה יש לומר:

דהנה, פסולי עדות דרבנן היינו שאמרו רבנן שלא יתחשבו עם עדותן, אבל לא שנשתנה עצם האדם להיות פסול לעדות (כמו שנשתנה ע"י שנעשה קרוב ע"י נשואין, שנשתנה העצם של האדם להיות פסול לעדות).

ולכן, בשבועת העדות שכל ענינם של העדים הוא רק הבירור, וענין זה שללו מהם רבנן שאמרו שלא יתחשבו עם עדותן – שוב אין נשאר כלום, ואין עליהם שם עדות כלל. משא"כ בקידושין שנוכחיותם של העדים פועלת מעשה הקידושין, והרי עצמותם של העדים לא נשתנה ע"י הפסול דרבנן. עכלה"ק.

שמכ"ז נראה דלא כהנ"ל, כי א) הלשון הוא "וכמו בקידושין צ"ל כסף (או טבעת) ודעת האיש והאשה, כן צ"ל נוכחיות עדות, כי זהו חלק מענין הקידושין", ובאם הנ"ל נכון - שהבירור הוא הקיום - אין לדמות עדים להכסף או לדעת האיש והאשה, כמובן,

ב) והוא העיקר: כל הביאור לחלק בנוגע פסולי עדות מדרבנן, בין שבועת העדות לגבי קידושין, לכאו' אין לומר, כי גם בקידושין ענין העדות הוא היכולת להגיד אח"כ ולגלות מה שראו, וא"כ גם בקידושין צ"ל פסולים, כי גם בזה אמרו רבנן שלא להתחשב עם עדותן. ומזה מוכח ש"עדי קיום" פירושו "עדי קיום" ממש.

[ודא"ג יש להעיר על מ"ש כ"ק אדמו"ר ד"פסולי עדות דרבנן היינו שאמרו רבנן שלא יתחשבו עם עדותן, אבל לא שנשתנה עצם האדם (כמו שנשתנה ע"י שנעשה קרוב ע"י נשואין, שנשתנה העצם)", דלכאו' מנ"ל שלא פסלו עצם העדים (מדרבנן),

וצ"ל שזה קשור עם זה שלכמה דעות כל איסורי דרבנן חלים רק על הגברא ולא על החפצא, כמובא בלקו"ש כו"כ פעמים (לדוגמא: חלק ח' עמ' 55, וש"נ. חכ"ט עמ' 106, וש"נ) ולכן אין לומר שפסלו חכמים עצם העד (שהוא החפצא בנדו"ד), כ"א שאסרו על הבי"ד (הגברא) לקבל העדות].