איתא בקידושין (ד, א): "תניא וזרע אין לה, אין לי אלא זרעה, זרע זרעה מנין, ת"ל זרע אין לה עיין לה. ואין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין, ת"ל זרע אין לה, עיין לה. [ומקשה הגמ':] והא אפיקתי' לזרע זרעה [ומתרצת:] זרע זרעה לא איצטריך קרא, דבני בנים הרי הן כבנים. כי איצטריך קרא לזרע פסול".

ולכאו' אי"מ: היות ולפועל לא אתי קרא לזרע זרעה כ"א לזרע פסול, מדוע אי' בברייתא "זרע זרעה מנין ת"ל זרע אין לה עיין לה", דלכאו' הכי הול"ל "זרע זרעה מנין בני בנים ה"ה כבנים".

ותירץ ה'עצמות יוסף' ע"פ מ"ש התוס' (ד"ה זרע) דליכא לפרש כוונת "זרע פסול מנין" לזרע פסול ממש, דכיון שנבעלה לפסול לה, פסלה מן הכהונה ולא תאכל עוד בתרומה, בלא הדין שזרע פוסל אותו מתרומה, ומוכרח לומר שהכוונה לזרע זרעה פסול – ולכן מפיק הברייתא זרע זרעה מאין לה, כי זרע פסול הנלמד בהברייתא מאין לה, הכוונה היא לזרע זרעה.

אבל דוחק לומר כן, כי אי"ז משמעות הברייתא, והמשמעות היא שילפינן בפועל זרע זרעה (כשר) מאין לה.

וי"ל בזה שאין כוונת הגמ' שלזרע זרעה אי"צ קרא כלל, היות ומובן הוא ע"פ הסברא דבני בנים ה"ה כבנים. כ"א הכוונה שזרע זרעה לא איצטריך קרא מיוחד. ז"א, הן אמת שע"פ סברא בני בנים ה"ה כבנים, אבל פשוט שאינו כן לכל דיני התורה, ולכן בכל דין ודין צריכים לימוד מיוחד שאכן בנוגע לדין מסוים זה חל הדין גם על בני בנים. אבל בנדו"ד שיש לנו לימוד של "זרע אין לה עיין לה" ללמדנו זרע פסול, אפשר לכלול בלימוד זה גם בני בנים.

והיינו: הא דילפינן זרע פסול מאין לה, אי"ז סתם מטעם ריבוי היו"ד, כ"א שהיו"ד מלמדנו שצריכים לעיין היטיב בהזרע, שגם אם אין זה זרע במאה אחוז, ג"כ נכלל בהדין, כל זמן שיש לנו צד לומר שהוא זרע, וממנו למדנו שגם זרע פסול בכלל.

לפי"ז פשוט שגם זרע זרעה נכלל בהדין, כי אף שבלי לימוד אין הסברא דבני בנים ה"ה כבנים מספיק ללמדנו שגם בני בנים נכללים, מ"מ היות והתורה חידשה שכאן צריכים לעיין היטיב בהזרע, ואם יש צד זרע ה"ה נכלל בהדין, א"כ גם בני בנים נכללים, כי גם להם יש צד זרע (גם בלי הפסוק, כנ"ל).

וזוהי כוונת הגמ' "זרע זרעה לא איצריך קרא, דבני בנים ה"ה כבנים, כי איצטריך קרא לזרע פסול" – היינו שלזרע פסול צריכים לימוד מיוחד זה, ובמילא נכלל בהלימוד הזה גם בני בנים, ולא איצטריך קרא נוסף ע"ז.

ולפי"ז, בהקס"ד דהגמ' "והא אפקתי' לזרע זרעה", חשבה הגמ' שזהו לימוד גמור מתחילתו לזרע זרעה, לכן הק' שאא"פ ללמוד ב' דינים מלימוד אחד, וע"ז תירצה שאי"ז לימוד פרטי, כ"א לאחר שלמדין "אין לה עיין לה", בדרך ממילא נלמד מכאן גם על זרע זרעה, ואי"ז שלמדים ב' דינים מלימוד אחד.

אבל דא עקא, שעפ"ז תתורץ קושיית הראשונים כאן (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, וכו') מהא דאי' בב"ב (קטו, א) "ובן אין לו, אין לי אלא בן, בן הבן מניין, בן בת הבן מניין, ת"ל אין לו עיין לו", שמזה רואים שגם לבני בנים צריכים לימוד מיוחד. וה"ז סותר מ"ש כאן שלבני בנים לא איצריך קרא, (ותירצו לחלק בין הלשון "בן" ובין הלשון "זרע" וכו') - ולכאו' אם נכונים דברים הנ"ל, מעיקרא אי"ז קשיא, כי באמת גם כאן לומדים מהפסוק "אין לה עיין לה" שזרע זרעה בכלל.

וכן בנוגע מה שמביאים מסנהדרין (סד, ב) "מעביר בנו ובתו באש, אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו ובן בתו מנין ת"ל מזרעו" שכאן רואים לחלק בין "בן" ל"זרע" - לכאו' י"ל שזהו לימוד מהיתור ולא ממשמעות תיבת "זרעו", כי ע"פ הנ"ל, גם לבני בנים צריכים לימוד.

ומדלא כתבו כן הראשונים, משמע שאין פי' זה נכון. ויל"ע למה.