קידושין ה, ב: "למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים וכו' טעמא דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא". עכ"ל הגמ'.

והנה כשלומדים בפשטות, קושיית הגמ' היא דדוקא אם נזיר עובר לפניו אזי מוכח דכוונתו לנזירות, משא"כ אם אמר "אהא" ולא הי' נזיר עובר לפניו הויין ידים שאין מוכיחות ולא הוי נזיר, וא"כ קשה מדוע כאן בקידושין אם לא אמר "לי" הויין קידושין, הא הוי ידים שאין מוכיחות.

והנה ע"ז קשה (כקושיית התוס' ד"ה הא) דאין שני הציורים דומין, דבקידושין אף אם לא אמר "לי" הויין מוכיחות טפי ממי שאמר "אהא" ולא הי' נזיר עובר לפניו.

והנה כשמעיינים ברש"י ד"ה שהי', נראה שלפי פירושו אין כאן קושיא כלל. וז"ל רש"י בד"ה שהיה נזיר עובר לפניו: "דודאי אהיה אף אני כזה קאמר אלמא בעינן הוכחה". עכ"ל.

והנה ממה שכותב רש"י "אלמא בעינן הוכחה" על הציור של נזיר עובר לפניו, רואין שרש"י לומד שעיקר הראיה דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים הוא מעיקר הדין, ש"אהא" מועיל (רק) בציור של נזיר עובר לפניו דאז (כלשון רש"י) "דודאי אהיה אף אני כזה קאמר"*.

ז.א. ש"אהא" מועיל רק אם נזיר עובר לפניו, היינו בירור הכי גמור, "הא לאו הכי" היינו באם אינו בירור כזה רק בירור פחות מזה, איזה שיהי' (כגון שלומד הל' נזירות או שהי' מדברים אודות נזירים וכיו"ב) אינו נזיר [באם הדין הוא ככה]. היינו שלשיטת רש"י ההוכחה היא לא מזה שאם אין שם נזיר עובר לפניו אינו נזיר, מאחר שהוי ידים שאין מוכיחות, אלא להיפך שההוכחה היא שמתי הוא נזיר רק אם נזיר עובר לפניו, אבל הוכחה פחותה מזה נק' כבר ידים שאין מוכיחות ולא מהני, וא"כ בקידושין אם לא אמר "לי" לא הוי בירור גמור ולכן צ"ל הדין שלא תהא מקודשת. אבל מרש"י נראה דלא סבירא לי' כן.