איתא בקידושין (מא, א): "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו", אבל אשה מותרת להתקדש מבלי שתראה את האיש מטעם "דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו". כלומר שאשה ניחא לה באיזה בעל שהוא. ואח"כ אי' שם "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה".

והקשו בתוס' (ד"ה אסור לאדם שיקדש את בתו), וז"ל: "ואע"ג דאמר לעיל דאיסורא ליכא, משום דטב למיתב טן דו, ה"מ בגדולה שהיא מתקדשת ע"י עצמה, דכיון שנתרצית ליכא למיחש שמא תחזור, אבל קטנה שמתקדשת ע"י אבי', איכא למיחש שמא אם היתה גדולה לא היתה מתרצת". ואח"כ ממשיכים התוס' וז"ל: "ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפי' קטנות, היינו משום שהגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא, שמא לאחר זמן לא יהי' סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם". עכ"ל.

וצ"ע המשך ב' הענינים בתוס', דלכאו' אין שום קשר בין ביאור התוס' איך נוהגים עכשיו לקדש קטנות, למ"ש לפנ"ז לתרץ למה לא אמרי' בנוגע קטנה הכלל ד"טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו".

וי"ל בזה בהקדים דיוק בלשון התוס': דלכאו' עיקר החילוק בין הא דאשה ניחא לה באיזה בעל שהוא, לגבי הא דאין לקדש בתו קטנה מחשש שמא לא תהי' מרוצה מהבעל, הוא דבאשה סתם כיון שהיא עצמה לקחה את הקידושין הרי יודעים שנתרצית, משא"כ קטנה היות והיא עצמה לא קיבלה הקידושין אין אנו יודעים אם נתרצתה או לא, ולפי"ז הו"ל להתוס' למימר "אבל קטנה שאינה מתקדשת ע"י עצמה...", כי זהו העיקר, ולא מה שנעשה הקידושין ע"י אבי'.

וגם צע"ק, דמ"ש התוס' אינו כפי פשטות משמעות לשון ר"ל, וכפי שתירגמה רש"י "טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה", שבפשטות הכוונה היא שטבע האשה הוא שאינה רוצה לשבת לבד כ"א עם אדם אחר, ואין נוגע לה בפרטיות מיהו. וא"כ מה הפי' שהיות ואין יודעים אם נתרצה אולי לא תהי' מרוצה, והרי טבע האשה הוא שהיא מרוצה מאיזה בעל שהוא [אף שי"ל בדוחק שר"ל מדייק בלשונו "מלמיתב ארמלו", אלמנה דוקא, ולא אמר "מלמיתב יחידי", כי רק אם כבר נתרצית אמרי' כן].

גם יש לדייק בלשון התוס': כמו שבגדולה כתבו "דכיון שנתרצית ליכא למיחש שמא תחזור", הול"ל בנוגע לקטנה ג"כ "(איכא למיחש שמא אם היתה גדולה לא היתה מתרצית) ולכן יש לחשוש שמא תחזור בה", כי העיקר אינו מה ש(אולי) לא היתה נתרצית אז בעת הקידושין, כי אי"ז נפק"מ, כ"א החשש הוא שמא עכשיו תשנא את בעלה, והול"ל לתוס' לכתוב כן.

ולכן י"ל בזה: דהנה פשוט שאין הפי' שכל אשה שבעת רצון מאיזה בעל שהוא, אלא הפי' בדברי ר"ל הוא שמצד טבעה שלא לשבת לבד, מסכימה היא סו"ס לאיזה בעל שהוא, גם אם אינה שבעה רצון. ולכן אין חוששין שמא תשנא את בעלה, כי סו"ס מסכימה לו. (וכ"ה הכוונה בשאר מקומות בש"ס בהם מובא דברי ר"ל).

לאידך מובן שאם מישהו אחר קידשה לבעל זה שאינה שבעה רצון ממנו, הנה אף שלא תשנא הבעל, מ"מ יהי' לה תרעומת והעדר אהבת ישראל כלפי האיש ההוא שקידשה לאותו הבעל, משא"כ אם קידשה את עצמה, אין לה את מי להאשים בכך שנישאה לבעל כזה.

וזוהי כוונת התוס' "דטב למיתב טן דו ה"מ בגדולה שהיא מתקדשת ע"י עצמה, דכיון שנתרצית ליכא למיחש שמא תחזור", דזהו כללות הפי' בדברי ר"ל שאין לחשוש שתחזור מהנשואין, היות שאין אשה רוצה לשבת לבד, "אבל קטנה שמתקדשת ע"י אבי' איכא למיחש שמא אם היתה גדולה לא היתה מתרצית", כלומר שאף שלפועל לא תשנא את בעלה, מ"מ תאשים את אבי' על מה שעשה לה, ויהי' לה תרעומת והעדר אהב"י כלפי אבי'.

ולפי"ז לא כתבו התוס' היפך פשטות משמעות דברי ר"ל, כי גם בנדון דקטנה לא תשנא את בעלה, כי גם בזה סו"ס היא מסכמת מצד טבעה שלא לשבת לבד, מ"מ אסור לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה, כי זה יגרום שנאה לאבי'.

עפ"ז יובן המשך דברי התוס', שמטעם מ"ש בתחלת דבריהם מובן מדוע אין עכשיו שום איסור לקדש קטנה: דבתחילה כתבו שהטעם לכך שאסור לקדש קטנה הוא שלא תאשים את אבי', וע"ז כתבו, שבנדון שהאב עושה כן לטובת הבת, שלא תשב עגונה, הרי לא תאשים הבת את אבי' שעשה לה דבר רע, כי אדרבה, הוא עשה כן לטובתה, וא"כ אין שום טעם להאיסור, כי כשבטלה הסיבה בטלה המסובב, ולכן עכשיו שהאב עושה כן לטובת הבת, אין בזה שום איסור.

ועפ"ז הרווחנו עוד, דכשלומדים התוס' בפשטות נראה שכוונת התוס' היא שהיות ש"בכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו . . ותשב בתו עגונה לעולם" נדחה האיסור שלא לקדש קטנה, שהרי סו"ס החסרון שיש בקידושי קטנה, שתשנא את הבעל, ישנו גם עכשיו, אלא שכדאי לעבור על איסור זה כדי שלא תשב עגונה לעולם, אבל ע"פ הנ"ל הפי' הוא שעכשיו אין בזה איסור מעיקרא, כי כל האיסור הוא העדר אהב"י להאב (ולא להבעל), וזה לא שייך עכשיו, כי עושה כן לטובתה.