אי' בב"מ (ה, א) "ההוא רעיא דהוו מסרי לי' כל יומא חיותא בסהדי, יומא חד מסרו לי' בלא סהדי, לסוף אמר להו לא היו דברים מעולם, אתו סהדי אסהידו בי' דאכל תרתי מינייהו, א"ר זירא אם איתא לדר' חייא קמייתא [שהאומר מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז, נותן לו חמשים זוז, וישבע על השאר כדין מודה במקצת הטענה], משתבע [הרועה] אשארא".

והקשו בתוס' (ד"ה אי) וז"ל: "תימה אפי' אי איתא לדר' חייא לא משתבעי הכא, דאסהידו עלי' דאכל תרי מינייהו, דמה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן, תאמר הכא דהוחזק כפרן, כדפריך לעיל (ד, א. - ששם מבואר דר"ח יליף דיני' [מק"ו - ומפרש אח"כ שכוונתו:] מהצד השוה של פיו ועד א', ומקשה בגמ' שם "מה להצד שוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן, תאמר בעדים שכן הוחזק כפרן", ומתרץ שגם בעדים לא הוחזק כפרן, כי אפ"ל שאשתמוטי קא משתמט), והכא לא שייך משתמיט. ושמא י"ל אחרי שלמד שיש שבועה בהעדאת עדים במלוה, מעתה אין לחלק בין מלוה לפקדון", עכ"ל, ז.א. שגם בפקדון, שלא שייך אשתמוטי, אמרי' דיני' דר"ח.

ועדיין צריך ביאור טעם הדבר, דלכאו' היות דבפקדון אין לומר אשתמוטי, ובמילא אין לומר בזה הצד השוה דכי "מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן תאמר בעדים - בפקדון - שהוחזק כפרן", צ"ל הדין שלא יתחייב שבועה.

וי"ל בזה בהקדים מה שהא דילפינן בצד השוה שהעדאת עדים מחייבו שבועה, למרות, שבלי הלימוד הי' צ"ל הדין שאין העדאת עדים מחייבו שבועה, כמבואר בגמ' לעיל, יש לבאר בב' אופנים: א) הצד השוה מגלה לנו שאף שאמת הוא (גם לאחרי הלימוד) שבעצם אצ"ל דין שבועה בהעדאת עדים, מטעם המבואר לעיל, מ"מ מחדש לנו הצד השוה שאעפ"כ לפועל ה"ז מחייבו שבועה. ב) הצד השוה מגלה לנו שהסברא שהי' לנו תחלה לחשוב שאינו מחייב שבועה, אינו אמת, ולפועל מחייבו שבועה.

ובאמת ספק זה יש בכל לימוד הבא להוציא מקס"ד הפכית, האם הלימוד מלמדנו שלמרות שאמת הוא כפי הקס"ד, אעפ"כ מחדש לנו הלימוד, שלפועל אין ההלכה כן; או שהלימוד מגלה שמה שחשבנו בהקס"ד אינו אמת.

דוגמא לדבר: נחלקו ר' יוחנן ור"ל (ביומא עד, ב) בדין חצי שיעור, שלר"י אסור מה"ת, ולר"ל מותר מה"ת, ואסור רק מדרבנן. וכתב המל"מ (הל' חו"מ פ"א ה"ז), וז"ל: "דהכוונה כך היא, דכל מקום שנאמר בתורה אכילה, כל דהוא משמע, אלא דאתא הלכתא ואפיקתי' ממשמעותי', ור"ל ס"ל דמוקמינן לה להילכתא אאיסורא, כי היכי דמוקמינן לה אעונשין, וליכא בחצי שיעור איסור מן התורה, ור"י ס"ל דלא אתיא הילכתא ואפיקתי' ממשמעותי' אלא לעונשין, אבל לאיסורא כדקאי קאי", עכ"ל, שבפשטות כוונתו היא, שהיות וכל השעורים הם הלכה למשה מסיני, ה"ז תלוי איך לומדים הלממ"ס זה, דיש לבארו בב' אופנים:

א) כשכתוב בתורה "לא תאכל" וכיו"ב אין בזה הגבלות, ובפשטות זה כולל גם משהו. ובאה הלממ"ס לומר שאעפ"כ יש כאן שיעור של כזית וכיו"ב.

ב) ההלממ"ס מגלה שמה שחשבנו ש"לא תאכל" וכיו"ב כולל גם משהו, אינו אמת, כ"א זה קאי רק על כזית וכיו"ב.

לפי אופן הא' שגם לאחר ההלממ"ס נשאר ש"לא תאכל" קאי על משהו ג"כ, הרי אפשר לחלק ולומר שלגבי עונש צ"ל שיעור, ולגבי האיסור גרידא נשאר כפי' הפשוט בהפסוק, ולכן ח"ש אסור מה"ת, מטעם הכתוב "לא תאכל", אלא שעונש אינו חייב עד שיהי' בו שיעור. אבל לפי אופן הב' נתגלה ש"לא תאכל" מעיקרא לא קאי על פחות מכזית וכיו"ב, ובמילא אין לנו שום איסור בפחות מכשיעור, ולכן ח"ש אינו אסור מה"ת.

עד"ז בכל לימודים י"ל בב' האופנים, האם סברת הקס"ד נשארה אמת, אלא שהלימוד מוסיף על הקס"ד, או שהלימוד משנה ומבטל סברת הקס"ד, ומגלה שאין הקס"ד אמת.

ובנדו"ד: אם נאמר כאופן הא' הרי גם לאחרי הלימוד מהצד השוה נשאר סברת הקס"ד שבעצם אין העדאת עדים מחייב שבועה, אלא שמטעם הצד השני אמרינן שאעפ"כ מחייב שבועה. ולכן רק בהנדון שהלימוד שייך, אומרים כן, ובנדון שא"ש נשאר כפי שהוא בעצם גם עכשיו, משא"כ לאופן הב' שנתבטלה סברת הקס"ד, א"כ צ"ל הדין כן בכל האופנים. כי כבר אין לנו סיבה שלא לומר הדין, שהרי עכשיו נתגלה שסברת הקס"ד בטעות יסודה.

ובזה תלוי החילוק בין קושיית ותירוץ התוס': בהקושיא חשבו שהלימוד דר"ח מהצד שוה הוא כאופן הא', ולכן רק בהנדון שהצד השוה מתאים, אמרי' שהעדאת עדים מחייבו שבועה, ולכן בפקדון, שיש להפריך הצד השוה, צ"ל כפי שהוא בעצם, שעדים אינם מחייבו שבועה. והמסקנא (התירוץ) הוא שלר"ח הצד השוה מגלה שהסברא שחשבנו שהעדאת עדים אינם מחייבו שבועה אינו אמת, ובמילא גם בנדון שאין לנו הצד השוה, כמו בפקדון, ה"ה מחייבו שבועה. כי כבר אין לנו סברא שלא יתחייבו שבועה.

וי"ל שיש לתוס' ראי' שכן ס"ל לר"ח מהמבואר בגמ' לעיל שאבוה דרבי אפוטריקי פליג אר' חייא וס"ל שהעדאת עדים אין מחייבו שבועה, ויליף לה ממ"ש "על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה - על הודאת פיו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו על העדאת עדים", ומקשה בגמ' על ר"ח "והא קרא קאמר", ומתרץ "ההוא למודה מקצת הטענה", ומקשה: "ואבוה דר' אפטוריקי? אמר לך כתיב הוא, וכתיב זה, חד למודה מקצת הטענה וחד להעדאת עדים דפטור, ואידך [ז.א. ר' חייא]? חד למודה מקצת הטענה וחד למודה ממין הטענה. ואידך [אבוה דר' אפטורקי]? מודה ממין הטענה לית לי', וסבר לי' כר"ג...".

וצע"ק תחלת השקו"ט, שר"ח ס"ל שהפסוק קאי על מודה מקצת הטענה, ואין לנו לימוד להוציא העדאת עדים, וע"ז מקשה שאיך לומד אבוה דר' אפטוריקי להוציא העדאת עדים, ומתרץ ש"כתיב הוא וכתיב זה..." - דלכאו' כו"ע ידעי שהפסוק מיירי במודה במקצת. ופשוט שגם לאבוה דר"א כ"ה. וא"כ הו"ל לגמ' להקשות תומ"י איך לומד אבוה דר"א להוציא העדאת עדים, והרי אין לנו קרא מיותר, ולא להקשות על ר"ח למה אינו לומד כאבוה דר"א, ולתרץ שלשיטתו ה"ז קאי על מודה במקצת (וכאילו זהו חידוש), ואח"כ להקשות שא"כ איך לומד אבוה דר"א? ולאידך, אם מתחלה ידעה הגמ' שיש לאבוה דר"א איזה לימוד מיוחד - נוסף על הפי' הפשוט שאיירי במודה במקצת, מה מתרץ ר"ח "ההוא למודה מקצת הטענה"?

וי"ל דאבוה דר"א ס"ל שאין בכח הק"ו והצד השוה לשנות ולבטל הסברא הפשוטה שאין העדאת עדים מחייבו שבועה, ואי"ז מיעוט מיוחד לזה, כי היות ובהפסוק ברור ש(רק) מודה במקצת חייב שבועה, א"כ אין לומר שאם כופר הכל חייב (בהעדאת עדים). ולכן מקשה על ר"ח "והא קרא קאמר", שהרי מהפסוק רואים שרק מודה במקצת חייב שבועה.

ומתרץ "ההוא למודה מקצת הטענה", שהפסוק אכן איירי במודה במקצת, אבל אין מזה סתירה שהעדאת עדים ג"כ חייב, כי הק"ו והצד השוה מגלה שגם העדאת עדים הוה מודה במקצת. כלומר: אין הק"ו והצד השוה מגלה שלמרות שהעדאת עדים אינו מודה במקצת, אעפ"כ מחייבו שבועה, שאז אפשר להקשות שבהפסוק רואים ברור שרק מודה במקצת חייב שבועה, כ"א הק"ו והצד השוה מגלה שגם העדאת עדים נכלל בדין מודה במקצת, וא"כ כל זמן שאין לנו מיעוט מיוחד להוציא העדאת עדים, ה"ה חייב כמודה במקצת;

אבל אבוה דר"א ס"ל שאין לומר שע"י הק"ו ה"ז נכלל בתוך דין דמודה במקצת, כי מודה במקצת פירושו פשוטו כמשמעו מודה במקצת, וא"כ הפסוק עצמו מגלה שאין העדאת עדים מחייבו שבועה.

וע"ז מקשה שמנ"ל לאבוה דר"א שמודה במקצת פירושו כפשוטו רק מודה במקצת, ומתרץ "כתיב הוא וכתיב זה חד למודה מקצת הטענה וחד להעדאת עדים דפטור", ואין הכוונה שזהו קרא מיותר, וממנה למדים מיעוט מיוחד להעדאת עדים, כ"א מזה שהתורה מדגישה ההודאה במקצת, הרי שצ"ל דוקא מודה במקצת, ומזה ידעינן בד"מ שהעדאת עדים אינו מחייבו שבועה, כי היות והתורה מדגשת שצ"ל דוקא מודה במקצת, ולדעתו גם ע"י הק"ו והצד השוה אי"ז בכלל מודה במקצת, כ"א זה יגלה שלמרות שאינו מודה במקצת אעפ"כ מחייב שבועה, א"כ כשרואים שהתורה מדגשת שרק מודה במקצת מחייבו שבועה, אין הק"ו והצד השוה אפשר להוציא ממשמעות הפסוק.

וע"ז עונה ר"ח, לשיטתו, שאכן הק"ו משמיענו שהעדאת עדים נכלל במודה במקצת, וא"כ אין לומר שהיות והתורה מדגשת הגדר דמודה במקצת, בד"מ אאפ"ל שבעדאת עדים יחייבו שבועה. כי גם העדאת עדים נכלל במודה במקצת. ומוכרח לומר שההדגשה באה לענין אחר, ומפרש שזה בא להשמיענו שצ"ל הודאה ממין הטענה, שגם זה אין לימוד מקרא יתירה גרידא, כ"א למוד בד"מ ממשמעות הפסוק. כלומר, הפסוק מדגיש שצ"ל מודה במקצת אמיתי, והרי אם אינו מודה ממין הטענה, אי"ז אמיתית מודה במקצת הטענה, כי סו"ס כפר על מה שטען, והודה בדבר אחר.

עכ"פ נמצא מכהנ"ל שר"ח ס"ל שהק"ו והצד השוה מגלה לנו שהעדאת עדים נכלל במודה במקצת, וא"כ גם בנדון פרטי שאין לומר הק"ו והצד השוה, צ"ל חייב, כי כבר יש לנו ראי' שהעדאת עדים הוה בכלל מודה במקצת, ולכן כתבו התוס' ש"אחרי שלמד שיש שבועה בהעדאת עדים במלוה, מעתה אין לחלק בין מלוה לפקדון", אף שבפקדון (כנדון דההוא רעיא) יש לפרוך "מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן תאמר הכא דהוחזק כפרן", כי לאחר שידעינן שזה נכלל בגדר מודה במקצת, פשוט שחייב שבועה בכל האופנים.