בגמ' גיטין ו, א "עשינו עצמינו בבבל כא"י לגיטין מכי אתא רב לבבל", ומק' ע"ז ר' ירמי' ממשנתנו דקתני בה דעכו היא גבול צפונית של א"י ועכו עצמה נדון כחו"ל, ואפי' ר"מ דסב"ל דעכו נחשבת כא"י לגיטין, הר"ז רק עכו דמקרבא אבל לא בבל דמרחקא? ומתרץ ע"ז "לבר מבבל". ורש"י פי' "מכי אתא רב לבבל", דרק אז נהי' על בבל דין "כא"י לגיטין". ומק' ע"ז התוס' דא"כ מאי פריך הגמ' ממתניתין "שנישנית קודם שבא רב לבבל"?

ובחידושי הר"ן תי' שיטת רש"י, דקושיית ר' ירמי' היתה מצד דינא ד"לא תחלוק במדה"י" היוצא ממשנתנו, "דודאי ר"מ ורבנן דפליגי בעכו, לא פליגי אי שכיחי וגמירי או לא, אלא שטעמייהו כדי שלא תחלוק במדה"י, ואפי' ר"מ לא אמר אלא בעכו דמקרבא אבל בבל דמרחקא ודאי מודה דלא מפלגינן בינה למדה"י [וע"ז מתרץ ר' ירמי'] לבר מבבל לפי ששמה עליה וכולן בקיאין ולא אתי למטעי".

[ולכאו' ילה"ק, דמנ"ל להר"ן דרבנן דפליגי אר"מ בעכו, מודו דשכיחי ובקיאי שם, ורק שסב"ל דינא דלא תחלוק; דמדוע אאפ"ל דפליגי באם שכיחי ובקיאי שם (וכפלוגתת ת"ק ור"ג בריש המשנה)? וי"ל דהוכחתו הוא מל' ר"מ כשחולק על רבנן "עכו כא"י לגיטין" (ולא כ' דאף המביא מעכו אצ"ל בפנ"כ, וכיו"ב, כמו ברישא דמתני'), דמזה משמע דמחלוקתם היא באם אפשר להחשיב עכו – שבד"כ אינה כא"י – כא"י לגיטין, או לא. והיינו שהשאלה אינה בפרטי וטעמי הדין דבפנ"כ, אלא שאלה כללית יותר, באם החשיבו חכמים מקום שאינו מכלל א"י כחלק מא"י לענין תקנה מסויימת].

והנה לפי פירושו של הר"ן נמצא, דבהתירוץ "לבר מבבל" חידש הגמ' סברא, דאף דבכללות ודאי אמרינן דלא תחלוק, מ"מ בבבל לא אמרינן האי סברא, משום הטעם הנזכר "ששמה עליה וכו'". ולכאו' צ"ע באם נוכל לומר דכן הוא פירוש תירוץ הגמ' לשיטת רש"י – שלא הזכיר כלל האי סברא, לבאר מדוע בבבל אין אומרים הכלל דלא תחלוק! (דלכאו', באם כל עיקר הקושיא דר"י הוא מהאי סברא, אז בהתי' חסר (בפירש"י) העיקר מן הספר).

והנה ז"ל רש"י בד"ה לבר מבבל: "דאיכא טעמא להתירה". ובפשטות הרי הכוונה הוא להטעם המבואר בגמ' "כיון דאיכא מתיבתא מישכח שכיחי". אלא דלכאו' צ"ע מה מוסיף רש"י במילים אלו; הרי כל המשך הגמ' מדבר ע"ז דבבל שונה משאר חו"ל, מהטעם הנזכר, וקושיית ר"י היתה רק מלשון משנתנו, וע"ז תי' שמשנתנו אינה שוללת בבל, ומה חסר כאן שרש"י צריך להזכיר הטעם בזה "דאיכא טעמא להתירה"?!

[ומצד קושיא זו הי' אפ"ל, ע"ד החידוד, שכוונת רש"י ב"טעמא להתירה" אינה להטעם המוזכר בגמ' כנ"ל, אלא להטעם של הר"ן הנ"ל "ששמה עליו וכו'" (ועפ"ז מתורצין ב' השאלות ששאלנו), אלא דלכאו' א"א לפרש כן ע"ד הפשט, שרש"י מרמז בדבריו לטעם שלא הוזכר בכל הגמ', בלי לפרשו].

והנראה לומר בזה, דלרש"י בתי' הגמ' "לבר מבבל", מת' הגמ' הקושיא מהא ד"לא תחלוק", באו"א קצת (היינו בלי הסברא דבבל שונה משום ששמה עליו וכו'), ולהדגיש ולבאר סברא זו הוצרך רש"י לפרש ד"איכא טעמא להתירה", וכדלקמן:

דהנה לכאו' י"ל דהסברא לומר דעכו כא"י לגיטין, שונה מהסברא לומר דבבל כא"י לגיטין: דבעכו הרי הפירוש דלענין גיטין (כאילו) מתפשט גבולות א"י עד חוץ לעכו, משא"כ בבבל הרי הפירוש, דבבל יש לו אותו הדין כא"י, מכיון שיש לו אותם הטעמים והתנאים של א"י.

ובביאור יותר: עכו איננה מקום שיש בו הטעמים דשכיחי ובקיאי מצ"ע, אלא דמשום שהוא קרוב לא"י לכן יש בו השכיחי ובקיאי דא"י, (ובכלל אינו מסתבר שעכו נחשב למקום חשוב שיעשו בשבילה תקנה ודין בפ"ע), ולכן סברא לומר, דלענין תקנה זו דבפנ"כ, נחשבת (ובטילה) לחלק מא"י. משא"כ בבל הוא מקום חשוב לעצמו, ויש בו אותם הטעמים וסיבות כמו שיש בא"י לפטור אמירת בפנ"כ, ולכן סברא לומר דמאותו הטעם דבא"י אצ"ל, עד"ז בבל אין צריכים.

ועפ"ז מובן דהסברא ד"לא תחלוק" ג"כ אינה אותה הסברא בב' המקומות: דבעכו הרי השאלה הוא, באם כשתיקנו חכמים דין א"י לענין בפנ"כ רצו לתקן שיהיו מקומות בחו"ל שיהיו נחשבות כחלק מא"י לענין גיטין, או דבכדי שלא לחלוק במדה"י, יש לא"י אותן הגבולות כמו לשאר דיני א"י. משא"כ לענין בבל הרי השאלה אחרת: האם כשתיקנו חכמים דין א"י לענין בפנ"כ, תיקנוהו רק לא"י, או שבאם יש אותן הטעמים במקום אחר, יכול להיות אותו הדין שם, או לא.

בס"א: השאלה בעכו הוא באופן התקנה שעל א"י (היינו, איך הסתכלו על א"י בתקנתם – במובנו הרגיל לענין תחומותיה, או על א"י כפי שתלוי' בהטעמים דשכיחי ובקיאי, דאז "עכו כא"י לגיטין"); משא"כ השאלה בבבל הוא מה היתה גדר תקנתם בא"י לענין בפנ"כ (היינו, האם בכל מקום שיש טעמא להתירה אז גם התקנה הוא באופן כך – דהוה כא"י וא"צ לומר בפ"נ – או דהתקנה היתה באופן דהטעם לא ישנה עצם התקנה, דהוא רק על א"י).

ועפ"ז יוצא, דמחד גיסא יש מקום לומר דעכו יהי' לו דין א"י לגיטין, ובבל לא יהי' לו דין א"י לגיטין – דהתקנה היתה רק על א"י ולא מקום אחר (כבבל), אבל מ"מ עכו נחשבת כחלק מא"י לענין זה (וזה היתה סברת ר"י בקושייתו); ולאידך גיסא יש מקום לומר דעכו לא יהי' לו דין א"י לגיטין ולבבל כן יהי' דין כא"י – דהתקנה היתה רק על א"י במובנו הרגיל, ומ"מ לא שללו חכמים שיהי' עוד מקום שיהי' לו אותו הדין באם יהי' שם אותם הטעמים להתירה.

וי"ל דזהו ביאור דברי רש"י בתירוצו של ר"י, דבמקום ד"איכא טעמא להתירה", אפשר שיהי' לו אותו הדין כא"י, ואין זה סתירה להא דלא תחלוק בא"י לענין עכו – דשם הר"ז שאלה אחרת וכנ"ל. [ועכו אינה נק' מקום דאיכא ביה טעמא להתירה מצ"ע, וכנ"ל].