גיטין לב,א. "הגיע לא קתני וכו' ולא אמרינן לצעורה הוא דקא מכוין", ופרש"י "שאם היה בדעתו לבטלה היה רודף אחריו לבטלי", ע"כ. והתוס' בד"ה ולא מקשים "וא"ת וכו' היאך היה לנו לומר שאינו בטל והוא עומד וצווח" ומתרצים באו"א מפרש"י. וצ"ל למה לא ניחא להו לתוס' במה שפרש"י.

ובפשטות לומדים שהתוס' סוברים שהוכחת רש"י מדלא רדף אחריו וכו', אינה מספקת, דאולי עכשיו כשראה השליח נשתנה דעתו ורוצה לבטולי מאחר שהוא עומד וצווח, אבל א"כ מהו סברת רש"י בזה.

ואולי י"ל דרש"י ותוס' אזלי לשיטתייהו בפי' "לצעורה הוא דקא מכוין", דמרש"י משמע דכוונתו לא לבטל הגט לגמרי אלא "לצעורא חדש או חדשיים", הכוונה בזה שרצון הבעל הוא שהשליח לא יתן הגט עד לאחר עוד חודש וכו' (ועי' ברשב"א שכנראה לומד כך הפי' ברש"י), משא"כ מסתימת לשון התוס' משמע שהפי' בלצעורה הוא שאין הגט בטל כלל (ורק שהשליח מעצמו יעכב ליתן הגט מאחר שחושב שהבעל ביטלו, ובזה יצער את אשתו וכו'), דהרי התוס' כותבים "פשיטא שהוא בטל, היאך היה לנו לומר שאינו בטל וכו'".

וא"כ מובן מה שלרש"י לא קשיא קושיית התוס' "והוא עומד וצווח" די"ל דאה"נ הוא צווח לבטל הגט אבל כוונתו רק לחודש או חדשיים, ולכן צווח, אבל לאידך באם היתה כוונתו באמת לבטל הגט היה רודף אחריו (ואין סברה לומר שנשתנה דעתו כ"כ מן הקצה אל הקצה), משא"כ לתוס' שהפי' ב"לצעורה" הוא שאינו רוצה כלל לבטל הגט, מובן שאין הוכחה מזה שלא רדף אחריו, דהרי עומד וצווח, וא"כ בטח שאינו רוצה שיהא גט.