בב"ב (ו, א) נחלקו רב הונא ור"נ בפירוש המשנה (בנוגע לכותל בין ב' חצירות) "מד' אמות ולמעלן אין מחייבין אותו, סמך לו כותל אחר, אע"פ שלא נתן עליו את התקרה, מגלגלין עליו את הכל" שר"ה ס"ל "סמך לפלגא סמך לכולה", ור"נ ס"ל "למאי דסמך סמך, למאי דלא סמך לא סמך".

ופרש"י (ד"ה סמך לפלגא) וז"ל: "סמך לפלגא - שלא הי' כותל חדש ארוך ככותל הראשון אלא בחציו, או בגובהו לא הגיע לגובהו של ראשון", עכ"ל.

ובתוס' שם (ד"ה סמך) כתבו וז"ל: "האי לפלגא איירי בין לאורך בין לגובה", עכ"ל.

ולכאו' צ"ב, מה הוסיפו התוס' על מ"ש רש"י?

וי"ל בזה בהקדים מה שיש לדייק בדברי רש"י למה האריך בדבריו, ולא סתם בקיצור "שלא הי' כותל חדש ארוך או גבוה ככותל הראשון אלא בחציו"?

וגם בלשון הגמ' גופא יש לדייק למה אמר ר"ה "סמך לפלגא סמך לכולא", ולא אמר "סמך למקצת סמך לכולא".

וי"ל שכוונת ר"ה שצ"ל "פלגא" דוקא, כי פשוט שאם סמך כותל חדש רק במשהו נגד הכותל הראשון, לא אמרי' שבודאי בדעתו לגמור, וחייב לשלם בעד כולו. אלא פשוט שצ"ל באופן שיש לשער שמן הסתם יגמור הכותל, וכמ"ש רש"י (בד"ה סמך לכולא) "דכיון דהתחיל סופו לגמור ויתן תקרה". וי"ל שכוונת ר"ה שהחכמים אמדוהו, שבאם סמך הכותל החדש לכה"פ לחצי הכותל הראשון, אז אמרי' שסופו לגמור.

אבל בזה גופא יש לחקור, האם אומד זה נעשה "שיעור" לדין זה, שכשסמך חצי הכותל חייב לשלם בעד כל חלקו בהכותל הראשון, או שאי"ז בבחי' "שיעור", כ"א זהו רק אומד חכמים בפועל.

מהנפק"מ בין ב' האופנים: האם דין זה של "חצי כותל" שייך לכל האופנים, או שבאם יש נידון שאמדינן בו כדי שנאמר שסופו לגמור כולו צריך לעשות יותר מחצי (או לפעמים פחות מחצי) - אז לא יתחייב רק באם עשה יותר (או פחות).

לאופן הא' פשוט שבכל האופנים, כשבנה חצי כותל מתחייב לשלם בעד כל הכותל הראשון, כי סו"ס זהו השיעור שנתנו חכמים. אבל לאופן הב', לא כל האופנים שוים, וצריכים לשער כל נדון בפ"ע.

וי"ל שרש"י ס"ל כאופן הב', וס"ל שדין זה של חצי כותל נאמר רק בנוגע אורך הכותל, אבל בנוגע גובה צ"ל יותר מחצי. ולכן כתב "שלא הי' כותל חדש ארוך ככותל הראשון אלא בחציו", ומוסיף: "או בגובהו לא הגיע לגובהו של ראשון", היינו שבגובה החידוש הוא, שאף שלא הגיע לגובהו של ראשון חייב, אבל עכ"פ צ"ל קרוב לזה (כן משמע - אף שי"ל להיפך, שבגובה חייב גם בפחות מחצי, אבל אין מסתבר לומר כן), ובאם זה רק חצי כותל, אינו מספיק עדיין לחייבו בעד כולו.

וע"ז כתבו התוס' "האי לפלגא איירי בין לאורך בין לגובה", שפליגי ארש"י וס"ל שגם בגובה יש שיעור של "פלגא". והטעם, כי ס"ל כאופן הא' ש"פלגא" נעשה "שיעור", ובמילא כ"ה בכל האופנים.

ויש להוסיף, שעוד נפק"מ יהי' בין ב' האופנים: לאופן הא' שנעשה "שיעור", אי"צ בכל פעם להסברא שאמדינן דעתו שמסתמא יגמור, כ"א זה עשה דין בעצם שכשסמך לפלגא חייב בכל, אבל לאופן הב' הפי' שבכל פעם אמדינן שמסתמא יגמור.

והנפק"מ הוא בנדון שאין כאן אומדנא לשום צד. ז.א. באופן שיתכן שיגמור ויתכן שלא יגמור. דלאופן הא' חייב לשלם, כי זהו דין בעצם. והאופן שיכול להיות פטור, הוא רק כשברור שלא יגמור. אבל כ"ז שאי"ז ברור, חייב לשלם, אבל לאופן הב', הוא להיפך - רק היכא שברור האומדנא שיגמור הוא חייב, וכשאי"ז ברור ה"ה פטור.

לפי"ז י"ל שגם מ"ש רש"י ותוס' להלן תלוי בשיטתייהו הנ"ל:

דהנה רש"י פי' (בד"ה ומודה) שמודה ר"ה בקרנא ולופתא הכוונה לנדון שראובן חיבר בנין מועט בקרן זוית של סוף ביתו, ובליטת הבנין משוכה כנגד מקצת אורך הכותל המבדיל בין החצירות, ובזה מודה ר"ה לפי שאין בנין כזה עשוי לימשך.

אבל התוס' (בד"ה ומודה) כתבו שהפי' במודה ר"ה בקרנא ולופתא הוא: "קרנא להיכר שלא יאריך החומה יותר, שבסוף אותו כותל שסמך עושה כיפי' לקרנא כלפי כותלו של חבירו, ולופתא הוי היכר שלא יגבי' הכותל יותר, כגון שעשה היכר בראש החומה וכו'".

וא' מהנפק"מ בין הפירושים הוא, שלפרש"י הרי הוא נדון שאין ברור שלא יגמור, שהרי לא עשה שום דבר המורה שלא יגמור, אבל לפי' התוס' ה"ה נדון שברור שלא יגמור, כי עשה היכר שלא יאריך או שלא יגבי' הכותל.

וי"ל דלשיטתייהו אזלי: רש"י ס"ל שבכל נדון צ"ל אומדנא, ולכן כ"ז שאין כאן אומדנא שסופו לגמור כבר פטור, ולכן גם בנדון של הבנין שחיבר בסוף ביתו וכו', אינו חייב, אבל לתוס' שלא יהי' פטור בנידון זה, לכן פירשו שהכוונה לאופן שעשה היכר שלא יגמור, היינו שברור שלא יגמור, ורק באופן כזה פטור.