א. בגמ' לג, ב: "ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא . . אם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן. לאו מי אמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובליא בידיה ואמר איזיל איגדריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלי מהימן, (אלמא) לא חציף איניש דגזר דיקלא דלאו דיליה, הכא נמי לא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה".

וברשב"ם (ד"ה נאמן, בא"ד) "ומיהו מכאן ולהבא לא יאכל בלא עדים ושטר שקנה הפירות, דא"כ כל אדם ירד לקרקע חבירו ויאכל פירותיו ויאמר לפירות ירדתי וכו'". וכן הוא ברשב"א משמיה "בבא לירד ולאכול לא מהימן דלא שבקת חיי לכל בריה וכן פר"ש ז"ל".

אמנם בתוס' (ד"ה ואי טעין) כתבו "אע"ג דבשעה שאכל הי' בעל השדה יכול לעכב ולא הי' נאמן לומר לפירות הורדתני, מיהו כיון שכבר אכלו וזה בא להוציא נאמן לומר לפירות ירדתי".

וראיתי מדייקים דיש כאן פלוגתא בגדר הך "נאמנות" הבאה מחמת הסברא ד"לא חציף איניש" - דמהרשב"ם והרשב"א (ועוד) משמע דיש כאן דין נאמנות ובירור, ואשר לכן הי' מקום לומר דגם להבא (ולהוציא) הי' מהני הך "בירור", אלא דהיות "דלא שבקת חיי", לכן אמרו שלא מהני הך בירור אלא על מה שיש כבר בידו. אמנם מדברי התוס' הנ"ל נראים, דכל הסברא דלא חציף לא נאמרה מעיקרא אלא להחזיק האדם במה שבידו - דכש"זה בא להוציא, נאמן לומר לפירות ירדתי".

ובסגנון אחר: דלתוס' אין כאן "בירור", אלא דסברא זו "נותן" לו הדין "מוחזק" במה שכבר אכל, דלכן א"א להוציאו ממנו (בלי ראי').

ב. ונראה להרחיב ולבאר לפ"ז כדלהלן: דהנה התוס' הקשו "וא"ת מאי איריא משום דלא חציף תיפוק ליה משום דתפיס מידי דהוה אמטלטלין כו' דאי אמר לקוחין הן בידי נאמן [ותירצו] וי"ל דאיצטריך טעמא דלא חציף אם לקטן והניח ברשות שאינן שלו דלא תפיס בהן". וקושיא זו (ותירוצו) לא מצינו בשאה"ר, וצ"ע מדוע.

ואוי"ל, דלשאה"ר דהדין דלא חציף הוא "בירור", אז מלכתחילה לא הי' קשה "דתיפוק ליה משום דתפיס וכו'", דאז הי' רק מדין הממע"ה בלי שום בירור, ובודאי עדיף לפסוק הדין ע"י בירור (ונפק"מ, היכא דתפיס הטוען תשלומין על הפירות, דעכשיו ה"ה ה"תפוס", ועוד). משא"כ לשיטת התוס' דכל הדין דלא חציף הוא רק לאשוויי "תפוס" אז הקושיא עולה מאליה - הרי הוא "תפוס" גם בלי הך סברא?

(ובביאור תירוצו של תוס' נראה: דבכל "תפוס" דעלמא הרי חזקתו הוא ממה שתפוס בו עכשיו - היינו, כל משך זמן התפיסה. ולכן במקרה שעכשיו הניחו ברשות שאינו שלו, אז חסר לו כחו וחזקתו בהחפץ. משא"כ במקרה ד"לא חציף", הרי עיקר חזקתו בהחפץ באה ממעשה הלקיחה, דבזה היתה ה"חוצפה" ולכן גם אחר שכבר הניחו "ברשות שאינו שלו", מ"מ לא נסתלק כחו וחזקתו בהחפץ).

ג. ויומתק נמי מה שהתוס' סב"ל דהנאמנות הוא רק לגדור תמרים אבל "אם הי' בא לקצוץ הדקל עצמו לא הי' נאמן, דדוקא פירות . . אבל דקל אין דרך בני אדם לקוץ וכו'". אמנם ברשב"א ורמב"ן (ועוד) מבואר דגם לקציצת הדקל מהני הך סברא.

ועוד חילוק: דלתוס' הא דלא חציף "לאו משום דקאמר בפרהסיא איזיל ואיגדריה . . דאפי' ליקט בצינעא נמי שייך לא חציף אם לא שלקחם דרך גניבה". משא"כ לראשונים הנ"ל, הרי הסברא הוא "דלא חציף לגלויי מעיקרא ולמימר אנא אזיל למיגזריה אי לאו דקושטא קאמר. דמירתת דילמא אתי מריה וכו'" (רשב"א).

ולהנ"ל מבואר בטוב טעם: דלהרשב"א (ודעימיה) הא דלא חציף הוה בירור כנ"ל, ולכן [מחד גיסא] צריכים שיאמר בפרהסיא וכו', דזה מחזק ה"בירור" כנ"ל בלשונו. ו[לאידך גיסא] היות ויש כזה בירור, אז נאמן גם במקרה דקציצת הדקל (אע"פ "דאין דרך בנ"א למכור לקוץ" כנ"ל). משא"כ לתוס', לא צריכים להבירור דהאמירה בפרהסיא, ולאידך אין ה"חזקה" מועלת נגד הסברא (הראי') "דאין דרך בנ"א" וכו'.

ד. והנה בהמשך הגמ' פריך "אי הכי [דאמרינן הך סברא דלא חציף - המעתיק] ארעא נמי". ונתקשו הראשנים, דהלא הסברא דלא חציף (לכו"ע, כנ"ל) הוה רק במה שאכל כבר, וא"כ איך פריך הגמ' שיהני גם לארעא שהוא (גם) להבא? והתוס' פירשו דקושיית הגמ' באמת אינו אלא על הפירות שכבר אכל, (והקושיא הוא, דגם כשטען על הקרקע יהא נאמן על הפירות, עיי"ש).

אמנם ברשב"א ורמב"ן פירשו "דארעא ממש קאמר וה"ה כפירות דאכל כיון דנחת לה וקאי בגוה" (רשב"א). ו"כיון דאיהו מוחזק בגוה ליהמניה ואוקומה היכא דקיימא", (רמב"ן). וצלה"ב מדוע לא נחתי התוס' לתירוצם (דלכאו' מתאים יותר עם פשטות לשון הגמ').

ונראה דגם זה יבואר ע"פ הנ"ל; ובהקדם, דלכאו' צ"ע בסברת הרשב"א והרמב"ן דמי שעומד בתוך הקרקע נק' ה"מוחזק" - והלא כללא בידינו ד"קרקע בחזקת בעליה עומדת", ומדוע נאמר שנשתנה הדין כאן?

ואולי י"ל בזה, דהנה ביארנו לעיל דלהרשב"א ודעימיה הרי באמת הך סברא דלא חציף הי' מהני גם על להבא (להוציא), ורק משום הסברא "דלא שבקת" אמרו שמהני רק להחזיק מה שבידו כבר.

ועפ"ז יש מקום לומר, דלא נוגע כאן שיהי' לו "דין" מוחזק (אשר בזה מחולק קרקע ממטלטלין כנ"ל) - הקובע הוא באם הוא מוחזק ב"מציאות"; דמכיון שמצד הדין (היינו הסברא דלא חציף) אין נפק"מ באם יש לו חזקה או לאו, והחילוק הוא רק מטעם לא שבקת כנ"ל, אז אינו נוגע כאן "דיני" מוחזקות דעלמא. ומבואר א"כ דברי הרשב"א ורמב"ן דגם בקרקע (כאן) נחשב למוחזק מצד היותו שם לבד.

אמנם, כ"ז הוא לשיטתם כמשנ"ת. משא"כ לשיטת התוס' דהא דלא חציף לא מהני להבא (ולהוציא) היינו מדינא ומעצם גדר לא חציף, אז מובן דהקובע באם נחשב מוציא או לא הוא "דיני" חזקה, ושוב א"א להחשיבו מוחזק מחמת היותו בקרקע גרידא, כמובן.

ה. ועיין בנמוק"י שמדבריו יוצא עוד אופן בביאור הענין (והוא כעין מתווך בין ב' השיטות דלעיל): דהסברא דלא חציף הוא דהיות "שיכול להוציאו בעל השדה ועכ"ז ירד אמרינן לא חציף, דודאי הי' ירא מלירד אם לא הי' אמת כדבריו וכו'".

ונמצא, דמחד גיסא הרי הא דלא חציף הוא אכן "בירור" (כשיטת הרשב"א, ודעימיה, דלעיל), ולאידך גיסא הרי הך בירור קיימת רק לגבי הפירות שכבר אכל, משא"כ על להבא אין שום סברא לומר דלא חציף (כשיטת התוס' הנ"ל).

ויומתק ביותר שיטותיו בהפלוגתות שהבאנו לעיל: א) אינו מביא קושיית התוס' "דתיפוק לי' משום תפיס וכו'" - דהרי סב"ל דלא חציף מהני משום בירור, וכנ"ל דלשיטה זו אין מקום להקושיא.

ב) סב"ל כהרשב"א (ודעימיה) דאמרינן לא חציף רק כשגילה דעתו מעיקרא שהולך ללקוט הפירות (וכיו"ב) של חבירו. (ובפשטות סב"ל ג"כ דלא חציף מהני גם לקציצת הדקל) - דהרי סב"ל כנ"ל דמהני משום בירור, וביארנו לעיל איך שב' פרטים אלו מתאימים עם שיטה זו.

ג) ולאידך סב"ל כהתוס' בביאור קושיית הגמ' "אי הכי ארעא נמי", ואינו מקבל תירוצם של שאה"ר דגם על ארעא נחשב כמוחזק - דהרי סב"ל דהא דלא מהני לא חציף על להבא הוה מדינא (דעל להבא אין שום בירור כנ"ל), ומובן א"כ דצריכים להתחשב עם "דיני" מוחזקות כנ"ל, וא"א להחשיבו מוחזק בהקרקע כמשנ"ת.