ברוקלין נ. י.
איסור הרהור עבירה מפסוק "ולא תתורו"
על פסוק (ס"פ שלח) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", אמרו בגמ' ברכות די"ב ע"ב: "אחרי לבבכם זו מינות אחרי עיניכם זה הרהור עבירה כו'".
ובגמ' ע"ז ד"כ יש מקור אחר לאיסור הרהור עבירה: "ת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". ובתוס' ע"ז שם (ועוד ראשונים) מבואר דזהו דרשה גמורה ולא אסמכתא בלבד. ושם בגמ' לפני"ז דרשו "ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה כו'".
ובב"ש בשו"ע אהע"ז ר"ס כא עמ"ש בשו"ע שם באיסור להתקרב לאחת העריות כו' "או להביט ביופיה", כתב וז"ל: "הר"י [רבינו יונה] כתב דאסור מדאורייתא שנאמר ולא תתורו אחרי עיניכם והרמב"ם ס"ל מדרבנן, ובפנויה לכו"ע מדברי קבלה, והרהור אפילו בפנויה אסור מדאורייתא". [ראה דברי רבינו יונה בשע"ת ש"ג אות מ' וס"ב, אגרת התשובה שלו אות כ. ועי' בב"י על הטור שם, ובשו"ת הריב"ש סתכ"ה].
וביארו המפרשים את דברי הב"ש אשר איסור "לא תתורו" הוא מדאורייתא רק בנשים שהן עריות עליו ולא בפנויה, משא"כ איסור הרהור שהוא נלמד מפסוק ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום כו' הוא אפילו בפנויה. ראה אינצק' תלמודית כרך י' ס"ע תרי ואילך. ועי' ג"כ בעזר מקודש באה"ע ס"כ (הובא באוצה"פ סכ"ג דצ"ג ע"ג).
[וגם בשו"ת אגרות משה אה"ע ח"א סס"ט, מחלק דשני עניני איסור הרהור הם, הא' מקרא דונשמרת מכל דבר רע שלא יבוא לידי טומאה כו' שאיסור זה הוא אף במותרת לו שזה מביא לידי טומאת ז"ל, והב' מקרא דולא תתורו שזהו רק איסור מלהרהר לעבור על איסור זנות וכמו שדריש שם בגמ' על אחרי לבבכם זהו הרהור ע"ז שהפי' הוא להרהר ולכוון לעבור על איסור ע"ז דגם ההרהור אסור וכן בנדו"ד ההרהור בלבד לעבור עבירה דזנות אסור. ע"כ באג"מ. ועי' הל' בתניא פי"א: וגם אם אינו מהרהר בעבירה לעשותה אלא בענין זיווג זו"נ בעולם שעובר על אזהרת התורה ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום כו'].
לשון התניא "אפילו בהיתר"
והנה בתניא תחילת פרק כ"ז אודות הרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו, כותב וז"ל: "יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם זונים ח"ו, אלא בבינונים כיוצא בו [ובמהדו"ק "וכיוצא בו", וקאי על למטה ממדריגת בינונים] שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו בין בהיתר כו' וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה".
ומשמע בתניא שגם לאו זה דלא תתורו הוא בין בהיתר כו', דהיינו גם לא בעריות האסורות עליו. ולפי"ז שיטת אדה"ז כאן שלא כהב"ש שלאו דלא תתורו זהו רק בעריות האסורות עליו. ובודאי שלא כדברי העזר מקודש ע"ש.
[ובכלל יש לעיין ולחקור אם אפשר ללמוד מהתניא (שהוא ספר מוסר) את שיטת אדה"ז ומסקנתו בהלכה או שבתניא הוא נוקט לפעמים כדעת המחמירים. ודבר זה טעון בירור מקיף שלא במסגרת הערה זו].
ביאור חדש בשיטת הב"ש
אבל באמת אולי יש לפרש דברי הב"ש באו"א קצת (שלא כמפרשים הנ"ל, שבא לחלק בין איסור לא תתורו לאיסור ונשמרת מכל דבר רע). אלא שבאיסור לא תתורו גופא יש שני אופנים: ראי' והסתכלות בעלמא וראי' או הרהור לשם זנות (היינו ע"ד המובא לעיל מתניא פי"א. וראה ע"ד חילוק זה בפני משה על אהע"ז שהובא באוצה"פ שם, והוא עפ"ד הסמ"ק סי' ל), וזהו שמחלק הב"ש אשר להביט ביופיה בראי' בעלמא בזה ר"י ס"ל שאסור מה"ת והרמב"ם ס"ל רק מדברי קבלה, ואיסור זה (כל' השו"ע) הוא רק בעריות האסורות עליו אבל בפנוי' לכו"ע הוא רק מדברי קבלה. אבל ראי' ומחשבה לשם זנות זהו לכו"ע אסור מה"ת גם בפנויה.
ומ"מ גם לפי הב"ש חלוקים בזה רבינו יונה והרמב"ם במקורי הדברים. כי לשיטת רבינו יונה: ראי' והסתכלות שלא לשם זנות שאסור מה"ת רק בעריות האסורות עליו זהו מלאו דלא תתורו (כמפורש בהב"ש), וראי' והרהור לשם זנות שאסור מה"ת גם בפנוי' זהו משום ונשמרת מכל דבר רע כו' (וכמפורש בלשונות רבינו יונה).
אבל לשיטת הרמב"ם: ראי' והסתכלות בעלמא אסור בכל אופן רק מדרבנן, וראי' והרהור לשם זנות אסור מה"ת וגם בפנוי' ומלאו דלא תתורו.
ועי' בשו"ת אחיעזר ח"ג סכ"ד (אות ה) שכותב אשר ברמב"ם ושו"ע לא הובא דרש דונשמרת מכל דבר רע ומוכח דהם ס"ל דהוא אסמכתא בעלמא. ועד"ז כתבו שהוא אסמכתא בעלמא ביראים השלם סמ"ה ובמאירי חולין לז, ב ובפרמ"ג באו"ח בפתיחה כוללת סוף ח"ה אות לד. ומזה ג"כ סיוע לדברינו אשר הב"ש לשיטת הרמב"ם לא מטעם ונשמרת אתי עלה כ"א מאיסור ולא תתורו.
ולפי פירוש זה נרוויח גם ליישב דברי הב"ש ממה שתמה עליו העצי ארזים (באהע"ז שם), דאיך כתב שלהרמב"ם איסור ולא תתורו הוא רק מדרבנן הלא הרמב"ם מנאו במנין המצות, [וגם הביא לאו זה דלא תתורו להרהור זנות בס' היד בפ"ב מהל' ע"ז, כאשר מובא בהערת הרבי בקיצורים והערות לתניא ועיג"כ בקונט' עה"ח לאדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ס"ע 22], ואילו ממה שכתב הרמב"ם בהל' איסו"ב שמכין ע"ז רק מכת מרדות אין ראי' שהוא מדברי קבלה כי הוא לאו שבכללות ואין בו מעשה וע"כ אין בו מלקות אבל ודאי הוא מן התורה כו'.
אולם לפי פירוש הנ"ל בדברי הב"ש קושיא מעיקרא ליתא, כי הב"ש כ' כן בשם הרמב"ם במסתכל בראי' בעלמא, משא"כ במסתכל או מהרהר דרך זנות גם לשיטת הרמב"ם הוא מדאורייתא.
ביאור לשון התניא
ולפי פירוש זה יובן לשון התניא על לאו דלא תתורו "בין בהיתר", כי בתניא הלא מדבר בהרהורים רעים שזהו גם בפנוי' מה"ת.
ויובן גם דיוק הל' בתניא, שבתחילת הפרק נקט לשון הרהורים רעים ותאוות רעות, אולם כאן לענין לאו דלא תתורו נקט לשון "הרהורי ניאוף" להדגיש דקאי בהרהור לשם זנות.
ובגוף הענין יש לעיין אולי יש פירוש אחר בלשון התניא כאן "בין בהיתר". ועי' בגמ' ב"ב דנ"ז, ובעזר מקודש על אה"ע סכ"ג (הובא באוצה"פ סכ"ג דצ"ג ע"ב). ועי' הלשון בלקו"ת תצא לח, ד: בין באיסור בין בהיתר כו' ע"ש.
הרהורי חטא בצדיקים
בתניא שם ממשיך: "שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו".
ויש לציין שמצינו עד"ז בכ"מ בש"ס, כמו בברכות ד"כ ע"א בר' גידל (ועד"ז בר' יוחנן) דהוה יתיב על שערי טבילה כו', ואמר שאין יצה"ר שולט בו. ובכתובות י"ז ע"א רב אחא מרקיד לה אכתפיה ומרקד (ואמר לרבנן דאפשר למיעבד הכי אי דמי עלייכו כקורה בעלמא).
ובחינוך מצוה קפח, אחרי שמביא דברי רז"ל אלו על האמוראים, הוא כותב: שהם ז"ל היו כמלאכים שלא הי' עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצות והיתה מפורסמת כונתם לכל העולם כשמש ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה ובמצות. ע"כ. [ע"ד לשון החינוך "אפילו שעה קלה" נמצא ג"כ להלן בתניא פרק זה. ובפל"ד איתא הל' לענין האבות הן הן המרכבה שלא הפסיקו אפילו שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם כו'].
ועי' ב"ב יז, א באלו שלא שלטה בהם יצה"ר (אבל ע"ש בתוס': אין לפרש שלא שלט כלל כו'). וראה במדב"ר ר"פ ג (הובא בלקו"ת פ' קרח נג, ג) ע"פ צדיק כתמר יפרח שצדיקים תאוותם הוא הקב"ה שנא' נפשי אויתיך כו'.
ובגמ' חולין לז, ב דרשו במאמר יחזקאל (פרק ד) "אהה ה' אלקים הנה נפשי לא מטמאה" שלא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה. והקשו בתוס' שם (ובע"ז כ, ב) מאי רבותיה דיחזקאל והלא כל אדם נמי אסור כדאמר ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום כו', ותירצו דאפ"ה חשיב לי' רבותא משום דאמרינן שלשה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום הרהור עבירה כו'.
ולפי התניא כאן יל"פ מאמר זה בב' אופנים: או שיחזקאל החשיב עצמו לבינוני, וע"כ אמר מעלתו שהוא ניצל מהרהור עבירה. [ואף שהי' נביא בכל זאת החזיק א"ע לבינוני. ויל"ע בשערי קדושה להרח"ו בכ"מ שענין רוה"ק שייך גם בדרגות פחותות מצדיק, ומביא מהתדא"ר (שהובא גם במאמר "באתי לגני") שאפילו עבד ושפחה כו'. ויש מזה בעוד ספרים ואכ"מ]. או י"ל שזה גופא הי' מאמר יחזקאל שהוא במדריגת צדיק שאינו שייך להרהורים רעים.
ביאור ה"משך חכמה" על לשון המדרש [גליון]
בקובץ הערות וביאורים גליון תשפו שנה זו, הביא ידידי רי"ד קלויזנר שי' פי' המשך חכמה במאמר הילקו"ש בס"פ שלח בפ' ציצית ויאמר ה' אל משה לרבות יחידים, ופי' המשך חכמה שהם ת"ח כמבואר בתענית ד"י ע"א שנק' יחידים, וסד"א שהם פטורים מציצית דכתיב בה ולא תתורו והם לא נחשדו על כך כו'. וחיזק הרי"ד קלויזנער את דבריו עפמ"ש בתניא כאן שאין הכתוב מדבר בצדיקים שאין נופלים להם הרהורי שטות כאלו.
ושוב בגליון תשפח חלק עליו ח"א, וכ' כי במשך חכמה לא קאי במדריגות הגבוהות שמבוארים בתניא והלואי בינוני כו'. ואילו במדריגות הפשוטות ע"פ תורת הנגלה הרי ארז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. [לא עיינתי כעת בהגליונות שם, ואפשר לא הבאתי דבריהם במדוייק ואתם הסליחה].
אולם כאשר הבאנו לעיל, גם בש"ס וראשונים מובא מדריגות האמוראים שאין שייכים להרהורי חטא ח"ו. וצדקו דברי הרי"ד קלויזנר.
Download PDF