הרמב"ם בהלכות ממרים (פ"ו הי"א) כתב וז"ל: "הממזר חייב בכבוד אביו ומוראו אע"פ שהוא פטור על מכתו וקללתו עד שיעשה תשובה. אפי' הי' אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו".

ואזיל הרמב"ם לשיטתי' בהלכה ד' "והאב שהי' תלמיד בנו אין האב עומד מפני הבן אבל הבן עומד מפני אביו", דהיינו שלדעת הרמב"ם מצוות כיבוד אב הוא בכל האופנים והמצבים של האב, שתמיד חייב בכבודו.

אבל הטור ביו"ד סי' רמ פליג עליו וס"ל שבאביו רשע אינו חייב בכבודו, דאחר שמביא שם דברי הרמב"ם כותב "ונראה לי דכיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו". וצ"ב מהו יסוד פלוגתתם.

ואפשר לבאר בזה, ובהקדים: המנחת חינוך (במצווה לג או' ג) חוקר במצוות כיבוד אב ואם, האם כיבוד אב ואם הוי מצוה שבין אדם למקום - דגזירת הכתוב הוא דנוסף על כיבוד כל אדם, דבאדם אחר אין איסור אלא לצערו וכאן מצוה לכבדו, כי בין אדם לחבירו אינו אלא במה שהוא שווה לכל אדם, אבל כאן הוא רק באביו ואימו, א"כ אינו אלא כמצוות שבין אדם למקום ב"ה, או דלמא כיון שהשם יתברך צווה זו המצווה בין אדם לחבירו, הווי בין אדם לחבירו [ועיי"ש הנפק"מ דאם הוי בין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו, משא"כ באם הוי בין אדם למקום].

ובעצם אפ"ל דהוי מחלוקת הראשונים, דהנה, הרמב"ן עה"ת (שמות כ, יג) כותב ד"עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד הא-ל הוא, כי לכבוד הבורא צווה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשאר חמשה לאדם בצרכו וטובתו", והיינו דלשיטת הרמב"ן מצוות כיבוד או"א הוי בין אדם למקום.

אבל הרמב"ם בפירוש המשניות במסכת פאה (פ"א מ"א) כותב וז"ל: "וענין מה שאמר אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו, מה שאומר לך כי המצוות כולן נחלקין בתחילה על שתי חלקים, האחד במצוות המיוחדת לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקדוש ברוך הוא כגון ציצית ותפילין ושבת ועכו"ם והחלק השני במצוות התלויות במעלת בני אדם .. וכבוד האבות והחכמים שהם אבות .. וכשיעשה האדם המצוות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה .. ימצא טובה בעוה"ז בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם", היוצא מדבריו שמצוות כיבוד אב ואם הוה מצוה שבין אדם לחבירו, ולכן חשיב שפיר בין הדברים שאוכל פירותיהם בעוה"ז.

ז.א. שלדעת הרמב"ן עיקר המצווה דכיבוד אב ואם הוא בין אדם למקום, דהיינו שמחמת זה שאביו משתתף ביצירה הוי כבוד הא-ל (כלשון הרמב"ן שם), משא"כ להרמב"ם עיקר המצווה הוא מצווה שכלית, וכלשון החינוך "משרשי מצווה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה' נבל ומנכר וכפוי טובה ... גם יגעו בו יגיעות בקטנותו וגידולו וחינוכו", או כמו שהירושלמי כותב שזה פריעות בעל חוב [ועיין בלקו"ש חט"ו יתרו ב].

ועפ"ז אפשר לבאר טעם מחלוקתם של הרמב"ם והטור באביו רשע; דהרמב"ם ס"ל שמצוות כיבוד אב ואם הוא מצוה שבין אדם לחבירו מצד הכרת הטוב ע"ז שגידלו וחינכו ולכן גם אביו רשע חייב לכבדו, כי הכיבוד הוא בתור הכרת הטוב על אשר נתן לו, ואין נפק"מ לגבי זה אם אביו רשע או צדיק, ובפרט לפי הירושלמי דהוה גדר של פריעת חוב, דמובן הוא שבעל חוב צריך להחזיר חובו אפי' שהמלווה רשע ובעל עבירות.

משא"כ הטור י"ל דס"ל שזו מצווה שבן אדם למקום, ולכן ס"ל שבאביו רשע אינו חייב בכבודו, דכיבוד רשע שעובר על רצונו של מקום הוי היפך כבוד המקום (ולכן יש "מצוה לבזות את הרשע ולהכותו ולקללו") ולכן אינו חייב בכבודו של אביו כי אינו כבודו של מקום כשמכבד את אביו.

וע"פ ביאור הנ"ל דס"ל להרמב"ם שמצות כאו"א הוה מצוה שבן אדם לחבירו, אפשר לתרץ ג"כ הא דהקשו הראשונים (ראה תשובות הרשב"א ח"א סי' יח) מדוע אין מברכים על מצות כאו"א, דהנה, הרמב"ם בהל' ברכות (פי"א ה"ב) כתב וז"ל: "וכל מצוות עשה שבן אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בן מצוה שהיא חובה מברך עליה עובר לעשייתה". ועיין במ"מ דכתב "ודקדק רבינו לכתוב בן אדם למקום, לומר דבמצות שבן אדם לחבירו כגון עשיית צדקה וכדומה אין מברכין עליהן".

וע"פ הנ"ל דלהרמב"ם מצות כיבוד אב ואם הוי מצוה שבן אדם לחבירו מובן הא דאין מברכין ע"ז, ויש להאריך בכ"ז, ואכ"מ*.