א. למסקנת סוגיין (ב"ק ז, ב) נחלקו הראשונים, במי שרוצה לגבות מקרקעות מעולות יותר ממה שאמור לזכות בהן מן הדין (ולדוגמא: בע"ח שרוצה לגבות חובו מעידית). וגם במי שרוצה לגבות מקרקעות פחותות יותר מדינו (ולדוגמא: בע"ח שרוצה לגבות חובו מזיבורית).

דהנה הגמ' מסיקה, דאשה שרוצה לגבות כתובתה מבינונית (בציר פורתא) יכולה לגבות (רק) כיוקרא דלקמיה. והקשה ע"ז בתור"פ דלכאו' היות ודינה הוא לקבל מזיבורית אז איך יכולה לגבות בכלל מבינונית (אפי' כיוקרא דלקמיה)? ותירץ, דזהו משום שאשה יש לה בעצם זכות לגבות כתובתה מבינונית או אפי' מעידית (עיין שם להסברת הדבר), אבל במקום שאין להגובה שום זכות בגבייה זו, כמו בע"ח בעידית, אז באמת אינו יכול לגבות אפי' כיוקרא דלקמיה.

אמנם, בתוס' (ד"ה 'לכתובת אשה') מבואר שגם לגבי בע"ח נאמר דין זה; שאומר, שגם בע"ח יכול לגבות מעידית בציר פורתא כיוקרא דלקמיה. ולפי גירסא אחת בגמרא (שאכן שללו התוס' בד"ה 'הב לי', אמנם) הביאו הרא"ש והראב"ד, אמרינן יתירה מזו - שבע"ח שגובה מעידית יכול לגבות כדהשתא, מחמת הסברא דלא תנעול דלת בפני לווין.

ועכ"פ נמצא דיש בזה ג' שיטות: א) דאין לו זכות גבייה בכלל בקרקעות מעולות יותר מדינו. ב) דיש לו זכות גבייה, אבל כיוקרא דלקמיה. ג) שיכול לגבות כדהשתא. (ואכן הובאו ג' שיטות אלו בטור חו"מ סי' ק"ב, ועיין בב"י ובנו"כ שם). וצ"ב ביסוד וסברת פלוגתתם.

ובנוגע לגבייה של קרקעות שהן פחותות מדינו, מבואר בכל המשך הגמ' (גם אליבא דאביי, גם אליבא דראב"י וגם אליבא דראבדר"א), דבודאי יש זכות לגבות מהן (והשאלה היא רק באם זכותו לגבות כיוקרא דלקמיה או כדהשתא). אמנם בזה גופא הרי הרא"ש סב"ל דזהו רק במקרה שבעל הקרקעות גילה דעתו שאין קרקעות אלו חביבות עליו (ושלכן מוכן לפרוע מהן ע"פ השער דיוקרא דלקמיה), משא"כ באם אומר שקרקעות אלו חביבות עליו, ה"ה כן יכול ליפרע מעידית, ולא יכולים לכופו לפרוע מבינונית (או זיבורית) דוקא. ועד"ז בבע"ח שגובה מזיבורית.

אמנם, בהגהות אשר"י מבואר, דהתוס' "וכן בא"ז וכן מהרי"ח" פליגי ע"ז, וסב"ל שכן יכול לגבות מקרקעות אלו (היינו ניזק מבינונית וזיבורית, ובע"ח מזיבורית). וגם ביש"ש האריך להוכיח כן. וצ"ב ביסוד וסברת פלוגתתם.

גם יל"ע באם הפלוגתות תלויות זב"ז. פירוש: דהתוס' סב"ל שבע"ח יכול לגבות מעידית (ורק) כיוקרא דלקמיה. ויכול לגבות מזיבורית גם בלי גילוי דעת של הלוה. משא"כ הרא"ש הביא הגירסא דיכול לגבות מעידית (גם) כיוקרא דהשתא. ולאידך יכול לגבות מזיבורית רק ע"י גילוי דעת של הלוה, וצ"ע באם סברותיהן בב' הפלוגתות תלויות זה בזה.

ב. ונראה לומר הביאור בזה, ובהקדים: הנה השקו"ט בכל המשך הסוגיא היא למצוא ב' אופנים (דרגות) בגבייה: גבייה כזו שבכחו לקחת כדהשתא, וגבייה כזו שבכחו לקחת רק כיוקרא דלקמיה. (וע"ז סובבת והולכת השקו"ט: דאביי סב"ל שזהו ההבדל בין ניזק שגובה מעידית, לניזק שגובה מבינונית או זיבורית. ראב"י סב"ל שזהו ההבדל בין בע"ח שגובה מבינונית, לבע"ח שגובה מזיבורית. וראבדר"א סב"ל שזהו ההבדל בין אשה שגובה בכתובתה מזיבורית, למקרה שהיא גובה מבינונית).

ובביאור הסברא לחלק בין ב' אופני הגבייה (דלכאורה, באם יש בכחו לגבות איזה קרקע אז מדוע מחלקים שבגבייה מסויימת יכול לקחת כדהשתא, ובגבייה אחרת (שיש בכחו לגבות) אינו יכול לקבל כדהשתא ורק כיוקרא דלקמיה?) ראיתי כתוב (ראה לדוגמא בדברי הגריד"ס ע"ה על הסוגיא), דיש ב' אופני שיעבוד: שיעבוד פרטי שיש להגובה על קרקע מסויימת, ושיעבוד כללי (או, שיעבוד הגוף) שיש להגובה על כל נכסיו של אדם זה - שמחוייב לו תשלומין.

וזהו יסוד החילוק בין ב' אופני הגבייה בהמשך סוגייתינו: דכשבא לגבות מקרקעות כאלו שיש לו עליהם שיעבוד פרטי, אז גובה כדהשתא. משא"כ כשבא לגבות מחמת שיעבוד הכללי שיש לו על הנכסים, אז גובה כיוקרא דלקמיה. (מובן, שעדיין צריכים לבאר מהו קשר הדברים; היינו, מדוע בשיעבוד פרטי גובה כדהשתא, משא"כ בשיעבוד כללי גובה כיוקרא דלקמיה? אמנם אין זה נוגע כ"כ לעניינינו כאן, ויתבאר להמעיין בדברי האחרונים שדנו בזה). ע"כ תוכן הביאור.

ג. והנה, ע"פ סברא זו בביאור התירוצים בסוגיין (של אביי, ראב"י וראבדר"א) יש להסתפק בביאור הדחיות על תירוצים אלו (היינו איך שדחה ראב"י תירוצו של אביי, שבודאי יכול הניזק לגבות מבו"ז גם כדהשתא. וגם איך שדחה ראבדר"א תירוצו של ראב"י, שבודאי יכול בע"ח לגבות מזיבורית גם כדהשתא). דלכאורה יש ללמדם בכמה אופנים:

(א) דהמדחה סב"ל שגם על קרקעות אלו - שהתרצן סבר שיש עליהם רק שיעבוד כללי - אכן יש שיעבוד פרטי. (והיינו דראב"י סב"ל שגם על בו"ז יש להניזק שיעבוד פרטי, וראבדר"א סב"ל שגם על זיבורית יש להבע"ח שיעבוד פרטי).

(ב) דהמדחה סב"ל שבכלל לא קיים המושג של שיעבוד פרטי, והיינו שעל כל נכסיו וקרקעותיו של המחוייב תשלומין מוטלת שיעבוד כללי, וההבדל בין הניזק לבע"ח וכתובת אשה, הוא רק שבניזק אין המזיק יכול לדחותו אפי' מהעידית, ובבע"ח יכול לדחותו ולהכריחו לקבל את התשלומין מבינונית, ובכתובת אשה יכול לדחותו עד הזיבורית, אבל אין שום דין של שיעבוד פרטי על קרקעות מסויימות.

(ג) דהמדחה סב"ל שבכלל לא קיים המושג של שיעבוד כללי לענין הכח לגבות ממנו, כל זמן שקיים השיעבוד פרטי, והיינו, דהיות שהתורה נתנה לו זכות הגבייה מקרקעות אלו, הר"ז המקום היחיד שיכול ללכת לקבל פרעונו כל זמן שהם קיימים (ומובן א"כ, דסב"ל כאופן הראשון הנ"ל שזכות הניזק לגבות מבו"ז, וזכות הבע"ח לגבות מזיבורית הוא מחמת שיעבוד פרטי).

ובקיצור: לאופן הא', הרי גם המדחה מסכים עם יסוד התירוץ שיש גבייה של שיעבוד פרטי וגבייה של שיעבוד כללי, ורק שחולק על התירוץ שלפניו, בזה שסב"ל שגם על קרקעות אלו (בו"ז של מזיק - לניזק, וזיבורית של הלוה - למלוה) יש שיעבוד פרטי. לאופן הב' הרי המדחה חולק על היסוד של גבייה מחמת שיעבוד פרטי (אצל נזיקין ובע"ח). ולאופן הג' הרי המדחה חולק על היסוד של גבייה מחמת שיעבוד כללי (במקום שיש שיעבוד פרטי).

ד. ונראה לומר, דבזה חולקים הראשונים שהזכרנו בריש דברינו: דהתוס' סב"ל כאופן הא', הרא"ש כאופן הב', ותור"פ כאופן הג'.

ביאור הדברים: התוס' סב"ל שגם למסקנא קיימים ב' האופנים של גבייה, אלא שלניזק יש שיעבוד פרטי על כל סוגי הנכסים, בע"ח יש לו שיעבוד פרטי על בו"ז, ואשה בכתובתה יש לה שיעבוד פרטי רק על הזיבורית. ולכן יוצא מזה ב' השיטות של התוס': א) שבע"ח (וכתובת אשה) כשגובין יותר מדינם, דהיינו מחמת שיעבוד הכללי שיש להם, גובין כיוקרא דלקמיה - כפי יסוד התירוץ של הגמ' קודם הדחיה. ב) היות ויש להניזק שיעבוד פרטי על כל סוגי הקרקעות, ולבע"ח יש שיעבוד פרטי על בינונית וזיבורית, לכן יכולים לגבות - ולהכריח המחוייב בדבר לשלם - מאיזה סוג קרקע שרוצים (שפחות מדינם), דהרי יש להם שיעבוד פרטי על סוג זה דהקרקע.

משא"כ הרא"ש סב"ל, שלמסקנת הגמ' הרי אצל ניזקין ובע"ח יש (רק) שיעבוד כללי על כל נכסי המשלם (בניזקין מצד הסברא ד"א"כ הורעת וכו'", ובבע"ח מחמת הסברא דנעילת דלת, כמבואר בהגמ'), וההבדל ביניהם הוא רק בכחו של המחוייב בתשלומין לדחותו מעידית (דבניזק אין לו כח זה, ובבע"ח יש לו). ויוצא מזה ב' השיטות של הרא"ש: א) היות ואין להבע"ח והניזק שיעבוד פרטי על סוגי קרקעות מסויימות, לכן לא יכולים להכריח את המחוייב בתשלומין לשלם מסוג מיוחד של קרקעות. ב) לאידך, בשעה שגילה המשלם דעתו שאכן אין קרקע מסויימת "חביבה עליו", אז כבר אבד כחו לדחות הגובה מגביית קרקע זו, ושוב הוה דין קרקע זו בשוה להקרקעות שהם כ"דינו" (היינו, שהעידית יש לו אותו הדין של הבינונית לגבי הבע"ח), היות שבאמת יש רק שיעבוד - אחד - כללי על כולם בשוה, והכח לדחותו מקרקע זו אבד מחמת גילוי דעתו.

ותור"פ סב"ל שלמסקנא אפשר לגבות רק משיעבוד פרטי, ולכן אין מושג של גבייה מקרקע כזו שהיא יתירה מדינו, (כגון עידית לבע"ח), ורק בכתובת אשה נאמר חידוש מיוחד, מחמת השוני שיש בדין כתובת אשה, כמו שביאר בדבריו שהבאנו בריש דברינו.