'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר
בגמ' סוף מס' ע"ז מובא סיפור על מר יהודה ובאטי בר טובי דהוו יתבי קמי' דשבור מלכא, והביאו לפניהם אתרוג, וחתך שבור מלכא חתיכה עם סכינו ונתנו לבאטי, ואח"כ הכשיר את הסכין ע"י נעיצה בקרקע וחתך עוד חתיכה בשביל מר יהודה.
וכשהתלונן באטי למה לא הכשיר את הסכין לפני שחתך בשבילו. ענה לו שבור מלכא (לאיכא דאמרי) אידכר מאי עבדת באורתא, ופירש"י "דרך פרסיים למסור נשים לאכסנאים וכששיגרן להם בלילה שעבר קיבל באטי ורב יהודה לא קיבל".
ובלקו"ש חלק י"ט (דברים ה) מביא כ"ק אדמו"ר גמ' זו ומק' ע"ז כמה קושיות, ומהם דלמה הכשיל שבור מלכא את באטי באיסור אחד בגלל שעבר על איסור אחר, ובפרט שעמד להכשיר את הסכין בלא"ה בשביל מר יהודה?
ומתרץ ע"פ דברי התוס' שם בד"ה אידכר, דבאטי לא חטא בזה שקיבלה, דבאטי הי' עבד שמעוכב לשחרור, וכיון שעדין הי' עבד, לא עבר על שום איסור בזה שקיבלה.
ועפ"ז מבאר כ"ק אדמו"ר דהסכין של שבור מלכא הי' אסור רק מטעם בישולי נכרים (ולא מטעם גיעולי נכרים) שטעם איסורו הוא אטו בנותיהן, שיבואו להתחתן בהן, ואם באטי הי' מותר בבנותיהן, פשוט שמותר גם בבישוליהן, וא"כ הי' מותר לו לאכול מסכינו של שבור מלכא לכתחילה.
ובהערה 35 כותב: "אף שלא הותר לו דרך חתנות שהוא איסור מהתורה (ע"ז לו, ב) רק שלא גזרו עליו משום נשג"ז (נשג"א) - תוס' נדה שם (וראה מהרי"ט הנ"ל) - מ"מ אם הותר לו בנותיהן (דרך זנות עכ"פ), כש"כ שאין לאסור לו בישולי נכרים".
והיינו דכ"ק אדמו"ר לומד דלשיטת התוס' עבד אסור להתחתן עם עכו"ם, ומש"כ התוס' דבאטי הי' מותר בעכו"ם הוא רק כשאינו דרך חתנות, ומציין להמהרי"ט בקידושין דף ע' שכתב כן, דהמהרי"ט שם מביא את התוס' הנ"ל, ומתמה עליו דהרי עבד מחיוב בכל המצוות כאשה, והאיך הותר לו הלאו דלא תתחתן בם? ומתרץ ע"פ מה שמבואר בע"ז דף לו' דהלאו דאורייתא הוא רק בדרך חתנות, ובדרך זנות בפרהסיא גם נאסר בב"ד של שם, אבל בצינעא הוא רק גזרת ב"ד של חשמונאי משום נשג"ז, ע"ש. ומפרש המהרי"ט כוונת התוס' דעבד מותר בעכו"ם רק בצינעא שאז כל האיסור הוא רק מדרבנן, ולא גזרו בעבד, עכת"ד.
והנה פירוש זה בדברי התוס' א"ש בניחותא בהתוס' בסוף ע"ז שם, דשם תוס' רק מצדיק את הסיפור עם באטי שקיבל השפחה נכרית שנתנו לו, דלא הי' בזה איסור, והרי זהו מקרה של דרך צינעא, וניתן לפרש כהמהרי"ט שרק באופן זה כתב תוס' שמותר דרבנן לא גזרו בעבד.
אבל התוס' בנדה שמציין בהערה, לכאורה אין זה פשוט כ"כ כדלהלן. דאיתא בגמ' נדה דף מ"ז, "רב ששת מסר להן (שפחה כנענית שלו) לערבי ואמר להן אזדהרו מישראי" וכתב ע"ז תוס' "משמע מכאן דשפחה כנענית מותרת בעובד כוכבים וה"ה דעבד כנעני מותר בעובדת כוכבים ולא גזרו עליו משום נשג"ז אע"ג דאיסור נדה וא"א דאורייתא שייך שפיר בעבד וא"כ בשלהי מס' ע"ז דא"ל שבור מלכא לבאטי אדבר לך מה עבדת באורתא שקבל עובדת כוכבים זונה שמסר לו אושפיזו לא עשה בטי איסורא דמותר הוה בה דהא עבד הוה . . "
ולכאורה משמעות דברי הגמ' דרב ששת מסרן לערבי, משמע שנמסרו להן לגמרי והי' זה דבר ידוע ומפורסם, עד כ"כ שהובא בגמ', ולכאו' קשה לפרש שהי' זה רק בצינעא, ולא דרך חתנות, דלכאורה משמע שנמסרו לערבים להיות להם לאשה קבועה [אבל עי' בפירש"י שם]. וע"ז מפרש תוס' דשפחה כנענית ועד"ז עבד כנעני מותרים בעכו"ם, ומשמע לכאור' שמותרים בכל אופן גם דרך חתנות.
[ומה שמבהיר תוס' רק דלא גזרו משום נשג"ז (נשג"א) ואינו מזכיר את האיסורים דאורייתא - י"ל דזהו משום דהגזרת נשג"א לכאורה אין טעם לחלק בין ישראל גמור לעבד, וכמו שכותב תוס' דגם העבד אסור בנדה וא"א ישראל', וא"כ היו צריכים לאסרו בשפחה גזרה משום נדה שג"אשות כמו בישראל גמור, ולכן מבהיר תוס' דמוכח מכאן דאעפ"כ לא גזרו (טעם לזה ע"י בחי' הריטב"א כאן), אבל האיסור מה"ת הי' פשוט לתוס' דלא שייך בי', וכדלקמן].
וכן הבין המנחת חינוך בשיטת התוס' שכתב (במצוה לה, אות ר"א בחדשים) דדברי התוס' כאן הם לשיטתם בקידושין (דף סח, א'), שהלוא דלא תתחתן קאי על גוי מהז' אומות לאחרי שנתגייר, ולא על גוי שהוא עדיין בגיותו, וא"כ אין כאן שום לאו דאורייתא, ולכן התירו לעבד להתחתן עם עכו"ם. אבל לשיטת הרמב"ם שהלאו דלא תתחתם קאי על עכו"ם בגיותו, ויש לאו מה"ת להתחתן דרך אישות עם עכו"ם, גם עבד אסור בזה.
אולם בחי' הריטב"א בנדה שם מביא את דברי התוס', והוא מוסיף בדבריו דההיתר לעבד הוא רק בצינעא דאז אינו אלא גזרת ב"ד, ולפי גירסתו הבנתו, בדברי התוס', מפורש ג"כ כדברי המהרי"ט שההיתר הוא רק בצינעא.
אלא שכנ"ל, צע"ק איך יפרש לפ"ז את דברי הגמ' דרב ששת מסר להן כו' דזה הי' רק בצינעא, דלכאורה אם נמסרו להן באופן שזה ידוע, ה"ז בפרסיא, דלכאור' אין הפירוש בפרהסיא דהמעשה עבירה עצמה הוא גלוי לעין כל, דהרי גם במעשה דזמרי (דמשם נלמד דבפרהסיא קנאים פוגעים בו מה"ת) עצם המעשה הי' בתוך האהל, אלא שפרהסיא היינו שידוע לרבים עד"ז, וא"כ אם השפחות נמסרו לערבי לרש"י ה"ז פרהסיא הכי גדולה.
ונחזור לדלעיל, שבגירסתנו בתוס' נדה הבין המנ"ח, שההיתר הוא גם בדרך אישות (עפהנ"ל שכ"ה לכאורה משמעות הגמ' שם) וההסבר לזה הוא כי לשיטת התוס' אין לאו מה"ת להתחתן עם עכו"ם.
אבל לכאורה ביאורו בשיטת התוס' תמוה דתוס' כותב להדיא דיש איסור לאו להתחתן עם עכו"ם, וכמו שמפורש בגמ', אלא שלשיטת תוס' הלאו אינו מהתיבות "לא תתחתן" אלא מתיבות אחרות,
דאיתא בע"ז (דף לו, ב): "בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם" וכתב ע"ז בתוס' "אסיפא דקרא סמיך דכתיב ובתו לא תקח לבנך דאילו לאו דלא תתחתן מירי בגיורת" ע"ש. הרי מפורש בדברי הגמ' ובתוס' דיש לאו במי שמתחתן עם עכו"ם.
ובר מן דין, גם אם נניח שאין כאן לאו על חיתון עם עכו"ם, אבל יש הלכה למשה מסיני, דכל הבועל ארמית בפרהסיא - קנאין פוגעין בו, (כדאיתא שם ועג"כ בסנהדרין דף פב, א).
ואחרי כ"ז תמוהים דברי המנ"ח דלשיטת תוס' יש רק איסור דרבנן במתחתן עם העכו"ם, שלכן התירו בעבד, וצ"ע.
ובהזדמנות אחרת אכתוב בעז"ה מה שיש לבאר באו"א את משמעות דברי התוס' דעבד מותר בעכו"ם לגמרי גם בדרך חיתון, למה לא נאסר בהלאו דלא תתחתן, ועוד חזון למועד.
Download PDF