ר"מ בישיבה
הנה בהא דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, פרש"י (ד"ה "אפילו" ביצה ג, ב) דיסוד הדין הוא, דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר.
וכבר העירו האחרונים בדברי רש"י הנ"ל, דלכאורה צ"ב למה נק' אכילה ע"י ביטול - אכילה "באיסור", הא ביטול הוא דין תורה, דלמדים מ"אחרי רבים להטות" כמבואר ברש"י שם בסוגיין. וא"כ התורה התירה, ומהו הפירוש עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, הרי אוכלו בהיתר. וביארו, דאף דחד בתרי בטיל, מה"ת עדיין לא נפקע שם החפצא של האיסור, ורק דמדין ביטול מותר לאכלו.
ולדוגמא: חתיכה דנבילה דנפלה בשתי חתיכות של היתר, דהדין הוא דמותר לאכלם, הרי אין הפירוש דעכשיו אין על חתיכה זו שם נבילה, שנפקע על ידי הביטול, דזה אינו, דהא באם מישהוא יבוא ויאמר שיודע איזו היא החתיכת נבילה, פשוט שאסור לאכלה, ואי נימא דע"י ביטול נפקע ממנו שם נבילה, איך שייכי שיהא חוזר וניעור.
וע"כ צ"ל, דבאמת נשאר על הנבילה שם נבילה, ורק שע"י שנתערבה הותרה לאכילה, אף שידעינן שיש שם נבילה, ולא נפקע שם נבילה ממנה על ידי ביטול.
וכן יש להוכיח יסוד הנ"ל, שבאמת לא נפקע שם נבילה על ידי ביטול, מהא דאם הוסיף על התערובות חתיכה של איסור, דעכשיו אין כאן חד בתרי אלא תרי ותרי, שוב חוזר וניעור האיסור ואסורה התערובת. ולכאורה אם כבר נתבטלה הנבילה, ואין לה שם נבילה כלל, איך שייכי שיהא חוזר וניעור האיסור, וע"כ צ"ל שלא נתבטל שם הנבילה מהחתיכה, ורק שהתורה התירה ע"י ביטול.
ועפי"ז מבוארים דברי רש"י - "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר", כיון דעדיין שם נבילה עליו שפיר מקרי "תאכלנו באיסור".
אבל שלכאורה עדיין צ"ב, דהא סו"ס כיון דהתורה התירה חתיכה זו, איך שייכי לקרותה "תאכלנו באיסור", ומה החסרון בזה שאכל חתיכת נבילה שהתורה התירה, וצ"ע.
והנה בתניא מבואר שההפרש בין דבר האסור לדבר המותר הוא, דדבר האסור כיון שחיותו הוא מג' קליפות הטמאות לגמרי, וא"כ א"א להעלותו, א"כ הוא אסור וקשור בידי החיצונים. ודבר מותר פי' שאינו קשור אלא מותר, כיון שחיותו הוא מקליפת נוגה שאפשר להעלותה.
והנה לכאורה צ"ע, מהו המהות של הדבר האסור שנתבטל ברוב, האם עדיין יונק חיותו מגקה"ט, או האם הביטול פועל שעכשיו יצא מכלל איסור, ומכאן ולהבא כבר אינו יונק מגקה"ט אלא מקליפת נוגה.
דלכאורה קצת דחוק לומר שבאמת נשתנה יניקת החיות של האיסור, דלפי"ז נמצא דכשנתבטל חד בתרי, נשתנה החיוב, ועכשיו מקבל מק"נ, ובאם אח"כ נודע איזו חתיכה היא הנבילה, א"כ ע"י הודעה זאת נשתנה חזרה מקור החיות של החפצא1.
אבל לאידך, אם באמת נשאר יניקת החפצא מגקה"ט, א"כ נמצא דהתורה אומרת שמותר לאכול דבר שיניקתו מגקה"ט. וצ"ב2.
והנה עכ"פ אי נקטינן שבאמת עדיין יונק מגקה"ט, ורק שמותר לאכלו, א"כ מובן בפשטות הביאור ב"עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר", דכיון דסו"ס עדיין הוי "איסור", אף שמותר לאכלו מדין רוב, מ"מ עדיף לאכלו בהיתר, והיינו כשחיותו הוא מק"נ.
אבל דא עקא, דבפשטות דבר שיש לו מתירין אינו איסור שחיותו הוא מגקה"ט, דא"כ, א"א להתירו (ורק בטבל שיש לו מתירין ע"י הפרשה, אפשר שיניקתו מגקה"ט), אלא הוא איסור זמני, כמו ביצה שנולדה ביו"ט, שאין הפי' שהביצה יניקתה מגקה"ט, משום שנולדה ביו"ט, אלא דיניקתה היא מק"נ, ורק מכיון שנולדה ביו"ט, יש איסור להשתמש בה ביו"ט (כמבואר בריש מס' ביצה הד' טעמים ע"ז), וא"כ שוב לא שייכי לומר ע"ז עד שתאכלנו באיסור. וצ"ע.
ובזה גופא נחי הב' דעות בהמחבר, באם אפשר להתיר לאכול כולן בזא"ז, והיינו דבאכילה הג' אומר דכבר אכל החתיכה של איסור בהב' הראשונים. והיינו האם אפשר להתיר לאכול דבר שבודאי יניקתו מגקה"ט (ובאמת זהו הפי' הפשוט האם אפשר להתיר לאכול "איסור" בודאי).
1) ועוד יותר יש לחקור כשנפלה חתיכה דאיסור חד בתרי, ואחד מכיר את האיסור, וממילא פשוט שאסור לאכלו, והשני אינו מכירו, ומש"ה מותר לאכלו באם שייכי לומר שלגבי אחד בתרי שזה יונק מגקה"ט, ולגבי השני לא, הא לכאורה דברים אלה לא ניתן להאמר.
(ודא"ג צריך ביאור, בציור הנ"ל, האם יש חיוב ע"ז שמכיר האיסור להודיע לזה שאינו מכירו, (וע"ד השאלה לגבי מי שרואה בחברו שעושה מלאכה בשבת כמתעסק, שנחלקו בזה רע"א והעונג יו"ט). ואולי זה תלוי בכללות השאלה האם נשאר שם של חפצא דאיסורא על החפץ הבטל, דאם נשאר, אזי מאותה סיבה דעדיף שלא יאכלנו ע"י ביטול ויחכה עד למחר (בדבר שיש לו מתירין), כמו"כ עדיף להודיעו. וצ"ב).
2) ולכאורה י"ל, דהנה בביטול יבש ביבש מין במינו (שדוקא אז שייכי לומר דאינו בטל, משום דיש לו מתירין לרוב הראשונים), נחלקו הפוסקים מה דינו, דהמחבר בריש סק"ט הביא ב' דעות: דעה א' דמותר לאדם א' לאכול שלשתם בזא"ז, אבל לא בב"א. ויש מי שאוסר לאדם אחד. והרא"ש פליג וס"ל דאף לאכלם בב"א ע"י אדם א' ג"כ מותר. והיינו שאפילו בכה"ג נתהפך האיסור להיות היתר.
והנה לשיטת הרא"ש דנתהפך להיתר, לכאורה צ"ל דנתהפך החפצא ועכשיו יונק מק"נ (אף דלכאורה לא נתהפך ממש, דהא אם מישהוא יכיר האיסור, הרי חוזר וניעור האיסור). אבל לאידך ב' שיטות שאסור לאדם א' לאוכלן בב"א, ע"כ צ"ל דמכיון שידעינן שיש איסור בתערובת זו, וא"כ כשאוכל חתיכה אי אמרינן שאינו איסור ומשו"ה מותר לאכלו (הרי באמת הי' איסור, אולי ע"ז נאמר מ"ש בתחילת פ"ח בתניא "ועוד זאת במאכלות אסורות כו", דלמה אכלן, אלא שע"פ דין הי' מותר לאכלן מצד ע"א נאמן באיסורין.
Download PDF