א. התוס' (בד"ה "בפרוטה") שקו"ט למצוא המקור לזה דשו"כ הוה ככסף לענין קדושין וערכין. ומסיקים דגמרינן מע"ע, דשם יש ילפותא לזה דשו"כ ככסף. ואע"ג דגם גבי נזיקין איכא ילפותא - וא"כ הוו לכאו' ב' כתובין הבאין כאחד שאין מלמדין - הר"ז משום דאיכא כמה סברות מדוע לא היינו יכולים ללמוד נזיקין מע"ע, או להיפך - ע"ע מניזקין.

והנה, א' מהסברות מדוע לא היינו יכולים ללמוד נזיקין מע"ע, הוא מחמת חומר מיוחד בנזיקין, והוא "לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לענין מיטב", ואשר לכן "סד"א נמי כסף דוקא ולא שויו". ועד"ז - להיפך בע"ע יש חומרא מיוחדת "לפי שגם הוא גרם לו לימכר על שנשא ונתן בפירות שביעית וכו'", ואשר לכן "ס"ד דנחמיר עליו לומר דוקא כסף ולא שויו וכו'".

ומקשה המהרש"א: דמאחר שהתוס' ביארו דאיכא סברות מיוחדות בע"ע ובניזקין שמצריכות לימודים מיוחדים דשו"כ הוה ככסף, אז מדוע צריכים לומר שבקידושין וכיו"ב גמרינן דין שו"כ ככסף מע"ע (וניזקין), הלא אפ"ל דגבי קידושין וכיו"ב הוה שו"כ ככסף מסברא, והא דבענין לימודים מיוחדים בע"ע ובניזקין הוה רק מחמת הסברות המיוחדות בהן (ואשר מחמת סברות אלו היינו מחמירים בהן לולא הלימודים המיוחדים)!?

ומתרצים האחרונים (ראה 'המקנה' ועוד): דהתוס' סב"ל, דבאם שו"כ הוה ככסף מסברא, אז לא הי' מקום לחלק ולומר דבמקרים מיוחדים - ע"ע וניזקין - אינו נחשב ככסף (מחמת החומרות המיוחדות באותן מקרים), דהרי באם שו"כ ככסף הוה מסברא, אז הפירוש הוא שאין הבדל ביניהם כלל, ושוב אין מקום לחדש חילוק ביניהם מדעתינו.

ורק לפמש"כ התוס' דהא דשו"כ נחשב ככסף הוה מחמת 'ילפותא', אז כבר אפ"ל דילפותא זו לא נאמרה בכל המקרים, דבמקרים שיש חומרא מסוימת - אולי לא חידשה התורה דין זה דשו"כ נחשב ככסף (ובאותיות אחרות קצת: כשצריכים לילפותא ללמד לנו ששו"כ הוה ככסף, הרי זה גופא מורה דכן יש חילוק ביניהם, ושוב יש מקום לחלק בין מקרה למקרה מחמת סברא, משום שאין אנו 'מחדשים' כאן חילוק בין שו"כ לכסף).

אולם לפ"ז צריך ביאור בשיטות שאה"ר (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, מאירי ועוד) בענין זה; דיעויין בדבריהם שאכן כתבו - כאותה סברא של המהרש"א - דשו"כ ככסף בקידושין ידעינן מסברא, והא דבע"ע ונזיקין בעינן לקראי, הר"ז מחמת סברות מיוחדות שבהן להחמיר. ונמצא לכאו' דשאה"ר לא סב"ל כסברא זו שהזכרנו - דאם שו"כ הוה ככסף מסברא, אז אין מקום לחלק בין מקום למקום מחמת סברות מיוחדות.

וצלה"ב מהו יסוד פלוגתתם עם התוס' כאן, דלהתוס' באם הוה מסברא אז אין מקום לחלק מחמת חומרות מיוחדות, ולשאה"ר גם באם הוה מסברא כן יש מקום לחלק בזה?

ב. והנראה בזה, דהנה כשנדקדק נראה, דיש הבדל תוכני בין החומרות (וההסברה בהן) שכתבו התוס' - בע"ע ובניזקין - והחומרות שמצאו בהן שאה"ר. וי"ל דהסברות להחמיר שכתבו התוס' אכן לא שייכות באם שו"כ הוה ככסף מסברא, משא"כ הסברות שכתבו שאה"ר שייכות לומר גם באם שו"כ הוה ככסף מסברא, כמשי"ת.

ביאור הדברים: החומרות שכתבו התוס' - "שהקפיד הכתוב לענין מיטב", ו"שגם הוא גרם לו לימכר וכו'" - אינן שייכות באופן ישיר להשאלה האם שו"כ הוה ככסף או לא. אלא דהסברא היא לכאו', דהיות ובדינים אלו יש חומרות מיוחדות (או סיבות מיוחדות לחומרא), לכן יש מקום לומר שגם לענין שאלה זו נחמיר בהן ונאמר דשו"כ אינו נחשב ככסף.

משא"כ הסברות שכתבו שאה"ר - שמחמתן היינו אומרים דשו"כ אינו ככסף במקרים אלו - שייכות הן באופן ישיר לדיון זה גופא. והיינו שסברות אלו הן סיבות ישירות מדוע מסתבר לומר בדינים אלו דשו"כ אינו ככסף:

החומרא בע"ע מבארים: "כיון שמגרע פדיונו ויוצא בע"כ של רבו, דלימא ליה רביה זיל טרח וזבין ומייתי לי". ובניזקין: "כיון דאי פרע לי' בקרקע צריך לפורעו ממיטב, כי פרע לי' במטלטלין נמי שיהא צריך לפורעו ממיטב מטלטלין דהיינו כסף" (ל' הר"ן, ומעין זה הוא בשאה"ר הנ"ל).

ונמצא דב' הסברות הן לא רק מדוע יש להחמיר בדינים אלו, אלא מדוע בדינים אלו מסתבר לומר דשו"כ לא יהא נחשב ככסף.

[ובפרט ע"פ מה שמבארים האחרונים (ראה ס' 'בית לחם יהודה' ועוד) עומק הסברא דראשונים אלו בביאור ההבדל בין קידושין לע"ע ונזיקין - דבע"ע ונזיקין יש 'זכות' להתובע (האדון והניזק) בתביעתו מהנתבע. משא"כ בקידושין שהוא ענין של התרצות בין שניהם, אין זכות תביעה להאשה. ושלכן, הרי במקרים שיש זכות 'תביעה', הרי מסברא יכול התובע לתבוע כסף דוקא. משא"כ כשאין זכות תביעה בזה, אז מסברא יכולים לשלם איך שרוצים. ומתורץ - ע"פ ביאור זה - כמה מהשגות האחרונים על שיטה זו דהראשונים (ראה באב"מ ובפנ"י), ואכה"מ להאריך בזה עוד].

ועפ"ז יש להסביר גם החילוק הנ"ל בין השיטות: דלדעת התוס', היות והסברות להחמיר אינן סברות ישירות על ענין זה - ששו"כ לא יהא ככסף, לכן סב"ל שבאם שו"כ הוה ככסף מסברא, כבר אין מקום לומר, מחמת סברות אלו, שלא יהא ככסף. משא"כ לפי שאה"ר שסברות אלו אכן נותנים לנו טעם ברור מדוע שו"כ לא יהא נחשב ככסף (במקרים אלו), אז אפשר להשתמש בסברות אלו גם באם שו"כ בעלמא נחשב ככסף מסברא.

ג. אמנם לכאו' עדיין יש מקום להקשות, דהא גופא טעמא בעי, והיינו, דמדוע כתבו התוס' אותן החומרות - בע"ע ובניזקין - אשר מחמתן הוכרחו לפרש (כנ"ל) ששו"כ ככסף צריכים למילף מקראי, הלא היו יכולים להביא החומרות שכתבו שאה"ר, ושוב הי' אפשר לפרש דשו"כ ככסף בעלמא הוה מסברא!?

ובאותיות פשוטות: לפועל אין כאן הכרח לשיטת התוס' דמסברא ליכא למימר דשו"כ ככסף; דאע"פ שביארנו מדוע לפי החומרות שכתבו התוס' מוכרחים לומר דשו"כ אינו ככסף מסברא, הרי התוס' היו יכולים - לכאורה - להביא החומרות שהביאו שאה"ר, ושוב אינו מוכרח לומר שמצד הסברא שו"כ אינו ככסף!

והנראה בזה, דהנה האחרונים בסוגיין מביאים ב' פלוגתות בענין 'כסף': א) פלוגתת הט"ז והסמ"ע (חו"מ סי' קצ) באם קנין כסף מהני מדין 'מעשה קנין' כמו שטר וחזקה, או שהוא מדין 'שויות', היינו שנותן (או מתחיל בזה ליתן) השויות של הדבר שקונה בקנין זה. ב) פלוג' הראשונים (האריך בזה האב"מ סי' כז) באם 'כסף' בתורה פירושו מתכת (או 'נסכא') של כסף בשיעור מסויים, או שפירושו ממון דעלמא.

והנה, אף שאין ב' הפלוגתות מכריחות זא"ז, מ"מ יש להן תוכן דומה: והוא, באם 'כסף' מהני (ו'עובד') באופן של 'דין תורה' (ושלכן בעינן בזה מתכת של כסף דוקא, ומהני בתורת קנין כשטר כו'); או ד'כסף' מהני מחמת השויות שלו (שזה אינו מושג 'תורני' דוקא), שבכח שויות זו הוא קונה וכו'.

וראיתי מבארים, דבזה פליגי התוס' ושאה"ר באם שו"כ הוה ככסף מסברא או לא; דבאם כסף מהני מד"ת כנ"ל, אז א"א מסברא להוסיף שגם שו"כ מהני, משא"כ באם כסף מהני מחמת השויות שלו, אז כבר אפ"ל שמסברא אין הבדל בין השויות של הכסף להכסף עצמו.

אמנם לענ"ד א"א לבאר כן דעת התוס', דלפ"ז קשה מדוע היו (התוס') צריכים להכריח דשו"כ לאו ככסף מהא דבע"ע 'מיבעיא ליה קרא' וכו', הלא - לפי הסברה זו - בעצם לא היו יכולים לפרש דשו"כ הוה ככסף מסברא! אלא ע"כ דגם לשיטת התוס' כן יש מקום לומר דשו"כ ככסף הוה מסברא, ורק שמוכיחים שאאפ"ל כן מחמת הצורך ל'לימודים' בע"ע ובניזקין (וזהו דלא כפירוש הפנ"י בתחילת התוס', ונדמה לי שאכן פשטות דברי התוס' מתפרשים דלא כפירושו).

אלא נראה, דלפי ב' האופנים בביאור ענין הכסף יש מקום לומר דשו"כ הוה נמי ככסף מסברא (וכמה אופנים יש בהסבר 'סברא' זו, ומהם - משום דמכל שו"כ אפשר להשיג כסף, ולכן אפשר להחשיבו ככסף). אלא דבכ"ז יש הבדל בין ב' האופנים: דלאופן הראשון - שכסף מהני באופן של דין תורה - הרי גם הא דשו"כ ככסף, פירושו, שלשו"כ יש אותו 'דין' ותוקף של כסף (לקנות בו או לשלם וכיו"ב). ולאופן השני, הרי הא דשו"כ ככסף, פירושו, שגם שו"כ יש לו אותו השויות כו' כמו כסף (שהוא סברא פשוטה יותר כמובן).

ועפ"ז נראה לבאר ההבדל בין התוס' לשאה"ר, בהסברות שמביאים לבאר הקס"ד שבע"ע וניזקין לא יהא שו"כ נחשב ככסף; שהתוס' אכן סב"ל - כפי שמבארים כנ"ל - כאופן הראשון, והיינו דשו"כ ככסף פירושו, שגם לשו"כ יש 'דין' ו'כח' של כסף, ולכן הרי הקס"ד שבמקרה מסויים לא יהא שו"כ ככסף, צ"ל ג"כ שבמקרה זה אכן לא ניתן לשו"כ אותו 'כח' כמו כסף. והרי לענין זה לא נוגע רצונותיו ודעתו של התובע (כהסברא של שאה"ר), דהרי אין בכחו לשנות 'דינו' של השו"כ. אלא דהסברא היא - כמ"ש התוס' - שאולי במקומות אלו אכן לא נאמרה קולא זו - דגם לשו"כ יהי' דין כסף - מחמת החומרות המיוחדות בדינים אלו (ושוב, הרי סברא זו שייכת רק באם שו"כ ככסף הוי מילפותא, ולא אם הוה מסברא כנ"ל מ'המקנה).

משא"כ שאה"ר סב"ל כאופן השני – דשווה כסף ככסף פי' שלשניהם יש אותו שוויות כו' – ולכן כן יש מקום לחלק ולומר, דאע"פ דיש לשניהם השוויות וכו' מ"מ כשיש להתובע "זכות" ותביעתו יש לו לומר שהכסף "שווה" לא יותר, ולכן רוצה להפרע ממנו דוקא ולא מהשו"כ (ושוב אפשר לומר סברא זו גם אם שו"כ הוה ככסף מסברא כנ"ל).