א. גרסינן במתניתין ריש מכילתין "האשה נקנית בשלש דרכים כו'". ובגמ' שקו"ט לבאר מדוע נקט התנא לשון של 'קנין' ולא לשון של 'קידושין' כמו שנקט ברפ"ב - "האיש מקדש". וביארה: "משום דקא בעי למיתני כסף, וכסף מנ"ל, גמר קיחה קיחה . . וקיחה איקרי קנין דכתיב וכו'".

ואף דכסף הוה רק א' מג' הקנינים המוזכרים במתניתין - וא"כ איך מתאים שהמשנה תשתמש בלשון 'קנין' רק מחמת כסף, באם לשון זה אינו מתאים ל'רוב' הקנינים שבהמשנה? - תירצו התוס' (בד"ה משום) "דלשון קנין שייך נמי בשטר וביאה ולא הי' תמוה על לשון קנין אלא משום דלקמן תנא לשון קידושין והכא תנא לשון קנין. א"נ בשטר נמי אשכחן לשון קנין דכתיב ואקח את ספר המקנה (ירמי' ל"ב)".

ונמצא דיש כאן ב' אופנים בתוס': א) דהלשון 'קנין' אכן שייכת אצל כל ג' הדרכים דמשנתינו, ואפי' לא צריכים פסוקים מיוחדים להורות ע"ז. ב) דהלשון 'קנין' שייכת רק על דרכים כאלו, שיש לנו פסוקים מיוחדים המלמדים שדרכים אלו נק' 'קנין', ולעניננו - הר"ז כסף ושטר (ואכן בתוס' הרא"ש לא משמע שלמד כן, אבל כן נראה מפשטות דברי התוס' דילן. ובאשר להשאלה הידועה ממש"כ התוס' אח"כ (בד"ה כסף) דלא סגי למצוא הלשון 'קנין' אצל קנין של שדה לבד, דצריכים למצוא מקור שאצל אשה נמי איקרי קנין עיי"ש, וא"כ איך כתבו כאן - בתי' הב' - דשטר דאשה איקרי קנין מזה שיש פסוק ששטר איקרי קנין אצל קניני שדה? ראיתי מבארים, דאחר שכבר למדו מ"קיחה קיחה וכו'" דכן אפשר ללמוד כסף דאשה מכסף דשדה, כבר לא בעינן לגילוי מיוחד שיכולים ללמוד גם שטר דאשה משטר דשדה).

וצלה"ב מהו תוכן ויסוד הפלוגתא בין ב' אופנים אלו בתוס'.

ב. והנראה בזה, דהנה ראיתי מבארים דהשקו"ט בגמ' באם להשתמש בלשון 'קנין' או 'קידושין', אינה שקו"ט בלשונות בעלמא, אלא בהתוכן דקידושין; דהרי בקידושין אכן יש ב' ענינים, קנין ואיסור, וב' לשונות אלו מבטאים את ב' הענינים שיש בקידושין. ועפ"ז הרי פירוש השקו"ט של הגמ' כך: דמעיקרא קסבר בעל הגמ' דעיקר הענין דקידושין הוא האיסור שבו (שהאשה נהי' אשת איש, ואסורה על כל העולם וכו'), ולכן הקשה על הלשון 'נקנית' דמתניתין, דמדוע לא השתמש התנא בלשון 'קידושין' (כברפ"ב) שמבטא עיקר הענין דקידושין - "דאסר לה אכו"ע כהקדש" (ומבואר לפ"ז מש"כ רש"י דשאלת הגמ' היתה "ניתני הכא האשה מתקדשת" ולא להיפך - דניתני התם "האיש קונה"). וע"ז מתרצת הגמ' דאכן כן שייך הלשון דקנין אקידושין, דקיחה איקרי קנין וכו'.

וע"פ דרך זה, נראה דיש לחקור בתוכן תי' הגמ', דיש לפרשו בב' אופנים: א) שבתי' זה אכן חוזרת הגמ' מדעתה הקדומה, וסב"ל עכשיו שמהות הקידושין הוא 'קנין', וחלק האיסור שבו הוא רק הסתעפות וכיו"ב. ועיקר ענין הקידושין הוא הקנין שבו קונה האיש את אשתו. ב) שהגמ' לא חזרה מדעתה הקדומה, ועדיין סב"ל שמהות ענין הקידושין הוא האיסור שבו, אלא שמתרץ שמ"מ יש בו צד קנין ג"כ, והיינו דהיות ועשיית הקידושין הוא ע"י נתינת כסף וכו' הנלמד מקיחה דעפרון, והר"ז נק' קנין, לכן שייך להשתמש גם בלשון קנין על מעשה דקידושין (אע"פ שמהות הקידושין הוו איסור ולא קנין כנ"ל).

ונראה דא' מהנפק"מ בין ב' אופנים אלו, הוא ההבדל הנ"ל בין ב' תירוצי התוס' דביה עסקינן: דלאופן הראשון מובן, דבכל דרך שבו אפשר לקדש אשה שייך להשתמש בלשון 'קנין', דהרי - לאופן זה - מהות הקידושין הוא קנין, וא"כ באיזה דרך שהוא מקדש ה"ה עושה קנין, משא"כ לאופן השני י"ל, דרק בכסף ושטר שמצינו בעלמא שהן ענין של קנין (וגילוי מילתא דענין זה שייכת גם לקידושי אשה כנ"ל מתוס'), אז אומרים שהקידושין [-האיסור] נפעלת ע"י מעשה של קנין, משא"כ 'ביאה' שלא מצינו בשום מקום דהוה מעשה של קנין, י"ל דאכן אינה מעשה של קנין, והר"ז פועלת ענין הקידושין [-האיסור כנ"ל] בלי מעשה של קנין.

ג. והנה, ראיתי בקונטרסי שיעורים (עמ"ס קידושין סי' א' אות ה' - להגר"י גוסטמאן ע"ה) שמביא מש"כ בשטמ"ק (כתובות עג, ב) בשם רש"י מהדורא קמא, "דמשכחת להו בקטן בן ט' שביאתו ביאה, ודוקא קידושי כסף ושטר לא מהני בקטן אבל ביאה קונה גם בקטן וכו'". ומבאר בזה, דלשי' רש"י הרי אכן ביאה שונה מכסף ושטר במעשה הקידושין: דכסף ושטר הוו מעשה של קנין שעל ידם מקדש האשה, משא"כ ביאה הוה מעשה של הקידושין עצמה. וקטן נתמעט רק מהקנין של הקידושין ולא מהקידושין עצמה עיי"ש.

ולדברינו לעיל מבואר הדבר בטוב טעם; שרש"י פירש הגמ' באופן השני - דמהות הקידושין אכן הוו 'האיסור' שבה, והגמ' חידשה רק שיש בו גם צד קנין, אבל זהו רק בכסף ושטר שנא' בהן קנין כנ"ל. ונמצא דרש"י זה מתאים מאוד עם תי' השני בתוס' דילן - שאכן ביאה לא הוה 'קנין' בקידושין.

והנה על דברי הגמ' בסוגיין "משום דקבעי למיתני כסף", מפרש רש"י "...ואמרינן לקמן (דף ד, ב) כסף מנלן דנקנית בו, ומפרשינן דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון דאיקרי קנין וכו'". ועמש"כ בגמ' (בהמשך) "וכסף מנלן", מפרש "לאו הכא קא בעי לה אלא לקמן (דף ג, ב), והכא האי מתרץ קאמר לה לכולא מילתא, משום דקא בעי למיתני כסף, וכסף מנלן ילפינן ליה לקמן (דף ד, ב) מקיחה, וקיחה לשון קנין הוא הלכך תני האשה נקנית".

ולכאו' תמוה קצת הדגשת רש"י ואריכות דבריו ד'לאו הכא קא בעי לה' וכו', וכתב פעמיים שעיקר הסוגיא הוא לקמן, ואח"כ ביאר דברי "האי מתרץ" (ולהעיר, שחוזר עוה"פ על סברא זו לקמן (ג, ב) בעיקר הסוגיא ד'כסף מנלן' - "הכא עיקר, ולעיל אגב גברא נקיט ליה וכו'"), וצ"ע.

והנראה בזה - ע"פ דברינו דלעיל - דרש"י הבהיר בזה שיטתו דלעיל בגדר קידושין; דהנה תוכן דברי הגמ' כאן הוא לבאר שכסף איקרי קנין (דהרי נלמד משדה עפרון וכו'), והנה באם כאן מדברת הגמ' (ג, ב) על 'המקור' לדין קידושי כסף, אז מסתבר לומר דגדר הקידושין הוא 'קנין' - דהרי זהו הנקודה של סוגיא זו - דאיקרי קנין. אמנם שיטת רש"י הוא (כדלעיל מהשיטמ"ק בכתובות) שגדר הקידושין הוא 'איסור', אלא שיש בו גם צד קנין וכו' כנ"ל, ולכן הדגיש וכתב פעמיים שסוגיא זו אינה עוסקת בעיקר הילפותא דקידושי כסף, וכל הילפותא הובא כאן כבדא"ג - רק לבאר איך אפשר להשתמש בלשון של קנין על מעשה הקידושין. אבל אה"נ בעיקר הילפותא לא הוזכר כ"ז דאיקרי קנין וכו', ודו"ק.

ד. והנה על דברי הגמ' (ב, ב) בפירוש הלשון קידושין - "דאסר לה אכו"ע כהקדש" - כתבו התוס', "והרי את מקודשת לי כלומר להיות לי מקודשת לעולם בשבילי . . ופשטא דמילתא מקודשת לי מיוחדת לי מזומנת לי וכו'". ונמצא דיש כאן ב' אופנים בהסברת האמירה בקידושין של הרי את וכו', דלאופן הראשון הרי עיקר הפירוש הוא אכן על ה'איסור' שעל כו"ע (אלא דהאיסור הוא 'בשבילי'), משא"כ לאופן השני - "פשטא דמילתא" - הרי הפירוש בקידושין הוא בעיקר על זה שאשה זה נהי' "מיוחדת" "ומזומנת" לאיש זה, שתוכנו הוא - קנין.

וראיתי מבארים שבזה תלוי גם ב' האופנים בתוס' (בעמוד א') באם "ניתרת" הוה הלשון ההפכי מ"קידושין" (דמלשון התוס' עצמם משמע שאין לשון זו מתאים, משא"כ הר"ר מנוח - שמביאים התוס' - סב"ל שכן), דבאם עיקר פירוש 'קידושין' הוה האיסור על כו"ע, אז אה"נ ד'ניתרת' הוה בדיוק ההיפך מזה, משא"כ לפי ה"פשטא דמילתא" בתוס' כאן, שאין זה עיקר הפירוש בקידושין, אז מובן שאין הלשון ניתרת מתאים כ"כ להיות ההיפך של קידושין.

ועכ"פ נראה מכ"ז שהתוס' הביאו ג"פ ב' האופנים - באם עיקר ענין הקידושין הוה קנין או איסור (בהתוס' שהתחלנו ביה, בהתוס' שמפרש תיבת קידושין, ובהתוס' בענין לשון 'ניתרת'). ובכל ג' המקומות נראה שהעיקר הוא - לשיטתם - שקידושין עיקרם קנין (-בהתוס' שהתחלנו ביה, הרי התירוץ הראשון הוא שהלשון קנין הולך על כל הדרכים; בפירוש 'קידושין' כתבו שפשטא דמילתא הוא כנ"ל; ולא סב"ל כר"ר מנוח בענין 'ניתרת'). משא"כ שיטת רש"י הוא כאופן השני כמו שנתבאר.

דעת האשה בקידושין לשיטת רש"י

ה. והנה בהמשך הגמ' מבואר, דהא דלא תני 'האיש קונה', הוא משום ד"אי תנא קונה הו"א אפי' בע"כ, תנא האשה נקנית דמדעתה אין שלא מדעתה לא". ומצויין על הגליון לדברי רש"י בב' מקומות מדוע באמת בעינן דעת האשה בקידושין: א) לקמן (מד, א) "דבעינן דעת המקנה". ב) ביבמות (יט, ב) "והלכה והיתה לאיש אחר מדעת משמע". והקושי בזה מבואר: דאם בעינן דעתה מסברא "דבעינן דעת מקנה", אז מדוע צריכים לזה (גם) קרא?

וראיתי מבארים, דלדעת רש"י אכן יש ב' דינים בהא דבעינן דעת האשה בקידושין: א) מדין דעת מקנה, שהוא דין כללי בכל הקנינים. ב) ומלבד זה יש דין מיוחד בקידושין דבעינן דעת האשה המתקדשת. (ובהסוגיא דיבמות נוגע להביא ענין השני, משום דשם הרי המדובר ביבמה והרי אצלה לא בעינן ל'דעת מקנה', משום דמן השמים הקנוה לו וכו').

אלא דמקשים ע"ז, דבאם יש דין מיוחד בקידושין דבעינן דעת האשה המתקדשת - מלבד הדין דדעת מקנה - אז מדוע כשהאב מקבל קידושין עבור בתו לא בעינן לדעתה? אלא ע"כ, דגם דין זה נוגע ל'דעת מקנה', ושוב אינו מובן מדוע צריכם לזה קרא, הרי הא דבעינן דעת מקנה הוא סברא פשוטה? (ראה בכ"ז ב'בית לחם יהודה' ועוד).

ולדרכנו דלעיל בשיטת רש"י בענין קידושין, אולי יש לבאר דעת רש"י בזה באו"א קצת: דהפ' ד"והלכה וגו'" גילתה, דהא דבעינן לדעתה בקידושין, אינו רק עבור המעשה קנין שבהקידושין, אלא גם עבור עצם הקידושין - שתתרצה לזה שתאסר על כל העולם בקידושין זו.

ליתר ביאור: גם באם קידושין הוה בעיקר 'קנין' וגם באם הוה בעיקר 'איסור', הר"ז פשוט שבעינן לדעתה עבור הקידושין; באם הוה קנין - הרי בעינן דעת מקנה כמו בכל קנין, ובאם הוה איסור - הרי גם בזה נאמר הדין דאין אדם אוסר או מקדיש דבר שאינו שלו (ראה ריטב"א כאן שהביא סברא זו לענין זה), ושוב בעינן לדעתה.

אלא דהשאלה הוא, דהיות שלדעת רש"י יש כמו ב' שלבים בהקידושין, היינו מעשה קנין שע"י נפעלה גוף הקידושין (שנאסרת על כל העולם), יש מקום ללמוד לכאו', שצריכים לדעתה רק עבור המעשה קנין, משא"כ לחלק השני - מה ש'נתקדשה' ונאסרת כו' - כבר לא צריכים דעתה ורצונה, דהא כבר נקנית לבעלה, ועכשיו הוא מקדשה ואוסרה על כל העולם (וכמו בנידון דאין אדם אוסר או מקדש דבר שאינו שלו, דודאי אחר שנהי' שלו, כבר אין צריך לדעת או הסכמה של זה שהקנהו לו כדי שיוכל להקדישו או לאסרו).

ולזה סב"ל לרש"י, שזהו מה שגילתה לנו הפ' ד"והלכה והיתה וגו'" - שבעינן לדעת האשה לא רק עבור ה'מעשה קנין שבהקידושין, אלא שעצם הקידושין צריכה לדעתה - שתתרצה להתקדש ולהיאסר כו' ע"י קידושין אלו.

ועפ"ז מבואר נמי מדוע מביא רש"י ענין זה בהסוגיא דיבמות שם (ע"ד הביאור של האחרונים שהבאתי לעיל) - דיבמה היא דוגמא למציאות כזו, שכבר נעשתה מעשה קנין ד"מן השמים הקנוה לו וכו'", ועדיין לא נאסרה להעולם באופן של אשת איש. ולכן מביא רש"י שם שהצורך לדעת האשה בקידושין אינו רק עבור המעשה קנין (והקידושין עצמם יכול הבעל לפעול גם בע"כ), אלא שצריכים דעתה גם עבור גוף הקידושין, ושוב אפשר שבקידושי יבמה (היינו 'מאמר') נצטרך 'דעתה'.

ועצ"ע רב בסברא זו (האחרונה).