בקידושין (מא, ב) ובהמפרשים ישנו קצת שקו"ט בנוגע המחלוקת (בגיטין מז, א) אם "יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר", או "אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר".

והנה בפשטות מחלוקתם היא, דחד מ"ד ס"ל שהיות וסו"ס הרי זו ארץ ישראל - אף ששדה פרטית זו היא של גוי - נשאר בזה חיוב מעשר וכו', וחד מ"ד ס"ל שהיות ושדה פרטית זו שייכת לגוי, ה"ה פטורה מן המעשה*.

ויש לבאר הפלוגתא ע"פ מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש בב' מקומות. דהנה בלקו"ש חט"ו (ס"ע 103 ואילך) כתב, וז"ל: "בנתינת הארץ לישראל נתחדשו שני ענינים: א. הקנין ממון. ז.א. הבעלות על א"י, מה שהיא נכס בנ"י. ב. ענין קדושת הארץ.

הענין הראשון, בעלות בנ"י על א"י, באה ע"י שהקב"ה נתן א"י לאברהם רבינו, כדיליף בירושלמי (חלה פ"ב ה"א) מלזרעך נתתי (בל' עבר, שאי"ז הבטחה, כ"א) "כבר נתתי", ז.א. שמאז והלאה (גם לפני שבנ"י כבשו א"י בפועל) שייך א"י לבנ"י (לתמיד), עד שזה נוגע להלכה, כדאי' בגמרא [ב"ב קיט, א-ב, ובע"ז (נג, ב, וראה פרש"י שם ד"ה ואשריהם) "ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו], שבנות צלפחד לקחו חלק אביהם (שהי' בכור) פי שנים, אע"פ ש"אין הבכור נוטל (פי שנים) בראוי כבמוחזק", כי "ארץ ישראל מוחזקת היא".

אבל ענין השני, קדושת א"י (ובמיוחד לחיוב מצות), נתחדשה רק ע"י בנ"י כשנכנסו לא"י". עכ"ל.

והנה אף שכתב שהבעלות על א"י התחילה כבר מזמן אברהם אבינו, אין הכוונה בעלות בפועל בכל המובנים, כ"א במדה מסוימת (שמספיק להקרא "כבר נתתי", ולהקרא "א"י מוחזקת היא"), שהרי כ' אדה"ז בשו"ע (קו"א הל' הפקר בתחלתו, הובא בלקו"ש שם הערה 38) "שאעפ"כ לא נקנית להם אלא בחזקה המועלת, כדאמרינן בקידושין דכ"ו במה ירשתם בישיבה, וה"נ אמרי' בב"ב דף ק'", הרי שרק כשנכבשה א"י בפועל, נקנתה להם.

ולפי"ז מסתבר לומר שמ"ש בלקו"ש ש"קדושת א"י (ובמיוחד לחיוב מצות) נתחדשה רק ע"י בנ"י כשנכנסו לא"י", הכוונה היא שקדושת הארץ וחיוב המצות נתחדשו בעת שבעלות בנ"י על א"י באה לידי פועל.

והנה בענין זה גופא, מה שהבעלות באה לידי פועל, ישנם ב' פרטים, כמבואר בלקו"ש (ח"ל ע' 85) וז"ל:

"בבעלות בנ"י על ארץ ישראל יש שני פרטים: בעלות כללית - זה שכל הארץ שייכת לכלל ישראל, ובעלות פרטית - זה שכל אחד מישראל יש לו חלק פרטי בארץ השייך (רק) אליו.

ושני אופני בעלות אלו דבנ"י בארץ ישראל באו בפועל על ידי שני קנינים: הבעלות הכללית באה ע"י כיבוש הארץ ע"י יהושע כו', שעי"ז נקנית כללות א"י לכלל ישראל, והבעלות הפרטית דכאו"א מישראל בחלקו הפרטי נעשית על ידי ישיבה וחזקה, שכ"א ישב והחזיק בחלקו.

[וראה המקנה קידושין (כו, א ד"ה בחזקה מנ"ל, שם יד, ב ד"ה בא"ד ועוד נראה) דהחזקה היינו החלוקה שביניהם לקנות כאו"א חלקו, ולא לקנות מן הכנענים. ועיין שו"ע אדה"ז שם, ואכ"מ].

זאת ועוד: שני אופנים אלה בבעלות אינם תלויים זב"ז: אפשר להיות בעלות כללית בלי בעלות פרטית ובעלות פרטית בלי בעלות כללית.

הסברת הדבר:

בעלות כללית אינה שוללת הבעלות הפרטית, וכמו בעלות המלך על המדינה שלו, דעם היות שכל הארץ כולה היא ברשות המלך, מ"מ אין זה שולל בעלותו הפרטית של כאו"א מבני המדינה על רכושו הפרטי (ביתו, שדהו וכו'), אלא שמצד בעלותו של המלך על כל הארץ חלים כמה דינים גם על הרכוש הפרטי של כאו"א - דדינא דמלכותא דינא (גיטין י, ב, וש"נ), ולכן מוטל עליו לשלם מסים למלך על רכוש זה, ועד שבתנאים מסויימים יכול המלך ליטול גם את רכושו של האיש הפרטי (ראה רמב"ם הל' גזילה ואבידה פ"ה הי"א ואילך, הל' מלכים פ"ד), וכהדין ד"מלך פורץ גדר . . ואין ממחין בידו (ב"ב, ק, רע"ב), וכו'.

ולאידך, בעלות הפרטית אינה מביאה (בהכרח) בעלות כללית. וכמו שמצינו לאחרי חורבן הראשון, דאף את"ל שבטלה בעלותם הכללית של בנ"י על הארץ (שנעשית ע"י כיבוש יהושע (דאתי כיבוש ומבטל כיבוש - ראה רמב"ם ספ"ו מהל' ביהב"ח ובנ"כ שם) - ד"כיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש" ועד ש"נפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל" (רמב"ם שם") - מ"מ נשארה בעלות היחיד על קרקעו, וכמש"נ בירמי' (לב, מד), "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום", כי אין הבעלות הפרטית תלוי' בבעלות הכללית. (וראה ב"ב כח, סע"ב. וברבינו גרשום שם: מי שקנה עכשיו בתים או שדות במקום הזה יכתוב בשטר ויחתום עדים כדי שתהא הקרקע ברשותכם וכשתחזרו מן הגלות ויבואו המוכרים להוציא מידכם כו' תראו להם שטריכם כו')". עכ"ל.

ויש לחקור, ע"פ מ"ש בחט"ו שחיוב המצות נתחדש כשבאה הבעלות לידי פועל, האם זה קשור לזה שבאה הבעלות כללית בפועל, או לזה שהבעלות הפרטית באה לפועל. כלומר: אפי' את"ל שלא נתחייבו במצות הארץ עד שכל א' נטל חלקו הפרטי, מ"מ י"ל שהבעלות הכללית היא הגורמת החיוב, אלא שלא רצה הקב"ה לחייב האנשים הפרטיים, עד שידעו חלקם הפרטי, אבל גרם החיוב הוא הבעלות הכללית. או שנאמר שהבעלות הפרטית היא גרם החיוב.

והנפק"מ תהיה כשגוי קנה חלק בא"י: אם הבעלות הכללית היא גרם החוב, א"כ לא איכפת לן ששדה פרטית זו אינה תחת בעלות ישראל, כי עדיין השדה היא תחת בעלות הכללית של בנ"י. אבל אם הבעלות הפרטית גורמת החיוב, א"כ כשנתבטלה הבעלות הפרטית דבנ"י משדה זו, נתבטל גם חיוב תרו"מ משדה זו.

וזוהי כוונת הרמב"ם במ"ש (הל' תרומות פ"א ה"י), וז"ל: "גוי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעוה מן המצות, אלא היא בקדושתה. לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו, אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא ביכורים. והכל מה"ת, כאילו לא נמכרה לגוי לעולם". עכ"ל.

שהטעם ע"ז הוא, לפי שגם בעת שהיתה ברשות הגוי עדיין היתה הבעלות הכללית של בנ"י, והרי הרמב"ם פוסק שאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מן המעשר, ולשיטה זו הבעלות הכללית היא הגורמת חיוב המצות, וזה לא נשתנה כלל בעת היות הקרקע ברשות הגוי, ולכן מוסיף הרמב"ם שזהו "כאילו לא נמכרה לגוי לעולם", כי בנוגע לגרם חיוב המצות, אכן לא נשתנה כלל, כנ"ל.