בגמ' שבת (סט, א) שקו"ט במחלוקת מונבז ורבנן בגדר של שוגג שע"פ מונבז סגי בשגגת קרבן אע"פ שהזיג בכרת ולאו, משא"כ לרבנן לדעת ריו"ח צריך שישגוג גם בהכרת ונקרא שוגג אע"פ שהזיד בלאו, ולר"ל שפליג עליו צריך שישגוג גם בהלאו בה כדי שיהיה בגדר שוגג.

והנה בנוגע לסברת ריו"ח יש לבארה ע"פ מה דאיתא ביבמות לג, ד: "שתים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה הרי אלו חייבין משום אשת איש ואם היו אחין משום אשת אח ואם היו אחיות משום אשה אל אחותה ואם היו נדות משום נדה..." וממשיכה שם הגמ' בשאלה "החליפו מידי ברשיעי עסקינן? ותו, הא דתני רבי חייא: הרי כאן ששה עשר חטאות, אי במזיד מי איכא קרבן? אמר רב יהודה: תני הוחלפו". ע"כ. דהיינו א"א לפרש שאיירי "שהחליפו" במזיד שא"כ קשה בכלל, דלא עסקינן ברשעים שעשו זאת בכוונה ועוד א"כ איך אמרי' שחייב שש עשרה חטאות הרי במזיד אינו חייב בחטאות, ולכן מכח קושיות אלו ביאר הגמ' "שהוחלפו" בשוגג.

ובחי' רעק"א שם הקשה שלכאורה קשה אמאי הוצרכה הגמ' שם לתרץ שאיירי במקרה של שוגג שהוחלפו - הרי יכלה לבאר הגמ' שהיה במזיד ואפ"ה לפי דברי ריו"ח בשבת שאם שגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו אפ"ה הוי שוגג וא"כ אפשר לבאר כאן שהיו שוגגים בהכרת שבו אבל הזיד בהלאו וא"כ שפיר חייבין חטאות עליהם מטעם השגגת כרת ובשו"ת אחיעזר ח"ג סו"ס פב מתרץ קושיא זו בשם הגאון ר' חיים הלוי ע"פ המבואר בכריתות ג, א: "א"ר אלעזר א"ר הושעיא, כל מקום שאתה מוצא ב' לאוין וכרת אחד חלק חטאות ביניהן" וביאר ר' חיים שלפי המסקנא הא דבעריות אם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל או"א משום דהלאוין מחלקין לחטאות, ולפי"ז יש לבאר ולתרץ קושיית רעק"א, דאף דסב"ל לריו"ח בשבת דאף אם הזיד בלאו כיון דשגג בכרת חייב זהו דוקא היכא דהחיוב בא מצד הכרת ושגגת כרת שמה שגגה, אבל במקום שיש חילוק חטאות ויש בזה כרת אחד ורק הלאוין מחלקין החטאות ובמילא הגורם לחלוק חטאות הם הלאוין אז גם ריו"ח מודה דבעינן שיהיה שוגג גם בהלאוין ואז אם הזיד בלאו ורק שגג בכרת גם ריו"ח מודה שאינו חייב חטאת. וא"כ בהגמ' ביבמות שם דלפועל חלוקים החטאות מצד הלאוין אז לא מועיל ששגג בכרת וצריך שישגוג גם בהלאוין ולהכי הוצרך הגמ' לתרץ "שהוחלפו" בשוגג. וא"כ מובן דכל סברת ריו"ח כאן דפליג אם ר"ל הוא רק בהגמ' הכא שהחטאת בפועל באה מצד הכרת ובמילא שגגת כרת שמה שגגה.

ולפי יסוד זה בדברי ריו"ח כאן אפשר לתרץ ולפרש כמה קושיות ודיוקים בהסוגיא כאן ומהם: א. בגמ' לקמן בהמשך הסוגיא: "תנן אבות מלאכות מ' חסר א' והוינן בה מניניא למה לי . . בשלמא לריו"ח דאמר כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו משכחת לה כגון דידע לה לשבת בלאו וכו'" והקשה הרמב"ן וז"ל: "קשיא לי מה ידיעה היא זו אדרבה לריו"ח כיון דשגגת כרת שגגה וידיעת לאו לא שמי' ידיעה זה שיודע בשבת לאו ושגג בכרת, שגגת שבת הוא ולאו זדון שבת מקרי", והיינו דקשה לפי דברי ריו"ח שלא בעי בכלל שישגוג בלאו וסגי בשגגת כרת א"כ איך אפשר לומר דמשכחת לה לחייבו עכאו"א אם עשאן בהעלם א' אם ידע לה לשבת בלאו - הרי לריו"ח דשגגת כרת שמה שגגה לא נחשב ידיעת הלאו כלל להיחשב ידיעה.

אבל לפי הנ"ל בדברי ר"ח לבאר סברת ריו"ח יש לתרץ קושייתו, דזה שלריו"ח סגי בשגגת כרת ולא בעי שישגוג בהלאו אין הביאור שאין הלאו חשוב כלל ורק הכרת אמנם זה שהכא סגי בכרת היינו שלפועל החיוב החטאת בא מטעם הכרת ולכן סגי בשגגתו ולא בעי שישגוג על הלאו אבל בודאי הלאו ג"כ הוי חשוב והא ראי' שבמקום שלפועל בא חלוק החטאת מטעם הלאוין גם ריו"ח סב"ל שצריך שישגוג גם בהלאו, ורק הכא אמרי' שבנוגע להחיוב בפועל סגי בשגגת כרת וא"צ לבוא גם לשגגת הלאו, וא"כ שפיר יש לבאר ע"פ ריו"ח כאן שמשכחת לי' (לחייבו בכאו"א אם עשאן בהעלם א') אם ידע לשבת בלאו ושגגת מלאכות בכריתות דאז בפועל החיוב מטעם הכרת ושפיר יש לומר שהרי ידיעה חשובה מטעם ידיעת הלאו1.

ב. וכן מתורצת לפי הנ"ל עוד קושיא דהנה ברש"י כאן ד"ה 'היכי משכחת לה' כתב לבאר בנוגע להקושיא איך שהוי דוקא בזדון שבת וא"א לפרש שזהו בשגגת שבת ואח"כ כתב וז"ל: "וזדון שבת לא הוי אא"כ יודע אחת מהלכותי' דאי לא ידע בחדא מינייהו אין שבת חלוק לו משאר ימים וזה ששגג בכולן אין כאן זדון שבת", ולכאורה צלה"ב דהרי לכאו' מה הצורך בדברים אלו הרי מה שנוגע לבאר קושיית הגמ' הוא לבאר רק איך שצריך להיות דווקא בזדון שבת ואיך שא"א להיות בשגגת שבת וזה שהגמ' איירי ששגג בכולן א"א להיות זדון שבת אבל את הגדר של זדון שבת ותוכנו לא היה צריך לבאר כאן דהרי כבר ידעינן זה מהמשנה בתחילת פ' כלל גדול שג"כ הביא שם מקרא של "זדון שבת" ובודאי גם שם הפירוש הוא שידע בא' מהלכותי' דאל"כ במה הייתה ידיעתו בשבת לחלק לו משאר ימים, ואם כן בנוגע לקושיית הגמ' הכא לא היה צורך בזה כלל?

אבל לפי הנ"ל אפשר גם לבאר דברי רש"י אלו, דלפי הנ"ל הנה כל חשיבותי' של הלאו הוא שייכותו אל חלוק החטאות וחיובו, וא"כ אפשר לבאר שזהו דברי רש"י כאן "שזדון שבת לא הוי אא"כ יודע אחת מהלכותי'", דהיינו שדווקא ע"י ידיעתו באחת מהלכותי' שאז יש שייכות אל חיוב החטאת (אע"פ שאינו בא מטעמי') דווקא אז פועלת חשיבות הידיעה (וכהנ"ל בביאור הרמב"ן ועוד יותר) להיקרות בשם זדון שבת וזהו קושיית הגמ' כאן דבשלמא לריו"ח דסב"ל דלפועל לא בעי שישגוג רק בהכרת שפיר מציא למצוא ידיעה חשובה לפעול זדון שבת לחייבו עכאו"א ע"י ידיעתו לשבת בלאו שעי"ז יש שייכות אל החיוב חטאת (ורק אין החטאת מטעמי' ולהכי לריו"ח לא בעי שישגוג אלא בכרת), משא"כ לר"ל שבלא"ה בעי שישגוג גם בהלאו מטעם הקרא ובמילא א"א שיש זדון שבת מאחר שאין חשיבותי' אלא ע"י שייכותו אל המלאכות וסב"ל שצריך לשגוג גם בו וא"כ ידע לי' לשבת במאי דהיינו מהי חשיבות ידיעתו בשבת כאן. ואת זה יודעים דווקא כאן, דמהמשנה לעיל הו"א שידיעתו בשבת לפעול "זדון שבת" יכול להיות ע"י ד"א דהיינו קידוש, והבדלה וכיוצא בזה (ובפרט להשיטה שהוי מה"ת) ובזה סגי להיקרא בשם זדון שבת ובזה נחשב ידיעתו, ולכן בא רש"י לבאר בקושיית הגמ' כאן (דוקא) איך שגדר ידיעתו לעשותו זדון בשבת הוי דוקא בשביתת המלאכות.

ג. ולפי הנ"ל אפשר לתרץ עוד קושיא, דהנה בתוד"ה 'דידע לה בתחומין' הקשה שכאן לא ביארה הגמ' לדברי ר"ל דידע לה לשבת בעשה דכתיב "וביום השביעי תשבות וגו'". והנה בגור ארי' כאן כתב לתרץ קושיית תוס' וז"ל: "ולפי הנראה זה לא קשיא מידי דהא ריו"ח סבר כיון דשגג בכרת אע"ג שהזיד בלאו חייב, משום דאין הקרבן בא על הלאו, ה"נ לא חשיב העשה ידיעת שבת לענין קרבן דמאי ענין עשה לקרבן . . ואין העשה מעלה מוריד לקרבן דאטו אם ידע שמצוה לאכול ג' סעודות וכי מיקרי דבר זה ידיעה אין סברא בזה כלל" עכ"ל, והיינו דביאר הגור ארי' שאין סברה בכלל שיאמר שמטעם ידיעת העשה דשבת יהא נחשב ידיעה לחייבו עי"ז קרבן דהא אין שייכות כלל מהעשה להקרבן ובמילא לפי שאינו מעלה ומוריד שום דבר בנוגע לחיוב הקרבן ורק הלאו הוא השייך להקרבן "דאם אין לאו אין קרבן" לפיכך לא מייתי לר"ל שהוי ידיעה מטעם העשה.

ולפי הנ"ל בדברי ר"ח מובן דבריו בפשטות - שכל החשיבות והתוקף של הלאו הוא שייכותו וקישורו אל הקרבן ומטעם זה דוקא פועלת החשיבות שיוכל להקרא ידיעה לחייב עליו, ולכן מובן בפשטות שאין סברא לפי"ז ללמוד חשיבות ידיעתו מטעם "העשה".

ד. ועוד י"ל לפי הנ"ל דהנה בהגמ' לקמן "אמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה, הכל מודים מאן ר' יוחנן, פשיטא כי קא"ר ריו"ח היכא דאיכא כרת" ועל קושיית הגמ' "פשיטא" הקשה השפ"א וז"ל: "והא טובא קמ"ל כיון די"ל דהא דשגגת קרבן בלחוד לא מהני נשמע ג"כ מדכתיב תורה אחת כו' וכתיב בי' כרת אלמא דבא לכפר על שגגת כרת, משא"כ שבועת ביטוי דאינה בכרת ואינה בכלל זה ההקיש מהני גם שגגת קרבן" עכ"ל - והיינו דלפי סברת תוס' דזה שצריך שישגוג רק בהכרת ולא בהלאו הוא מטעם דכתיב דוקא כרת בהפס' אבל לא הלאו, א"כ כן יכול לומר בנוגע לשגגת קרבן, דזה דלא מועיל בשגגתו דלרבנן הוא מטעם דכתיב כרת באותו הפס' דמשמע דבא מטעמי' וא"כ בשבועת ביטוי דלא כתיב כרת באותו הפס' אפ"ל ששגגת קרבן שפיר מועיל והוי שגגה וא"כ מהי הפשיטותא בגמ'?

אבל לפי הסברא הנ"ל בר"ח אפשר לתרץ קושייתו, ובהקדם דזה שכתב תוס' לפרש מאי טעמא לא בעי שגגת "לאו" הכא מפני שלא כתיב באותו הפס', יש לפרש כוונתו כפי הנ"ל בר"ח- דזה שכתב ריו"ח כאן שבעי שישגוג בהכרת אבל לא בהלאו הרי זה מפני שהיות שכתוב בהפס' אמרי' שחיוב החטאת בא מטעמי' והיינו דהחשיבות היא מטעם שייכותה אל החיוב קרבן, וכן יהיה בהלאו אם היה כתוב בהפס', וזוהי שיטת תוס' ג"כ דע"י שכתוב בהפס' אמרי' שהחיוב בא מטעמי' וזהו חשיבותי', וא"כ לפי"ז מובן בפשטות מהי הפשיטותא דהגמ' כאן ולא קשה קושיית השפ"א דבודאי אין סברא לומר בכלל לרבנן דשגגת קרבן שמי' שגגה וזהו מהטעם הפשוט שאין הקרבן אלא עונש לכפר על מה שעשה וכמ"ש רש"י "דבעו שגגה בעבירה עצמה" ולכן אין הקרבן נחשב לשגגה לרבנן - וזה שבעי שישגוג בהכרת הרי זה מטעם חשיבותי' אל הקרבן שבא מטעמי', וא"כ גם לקמן בשבועת ביטוי דשם לא כתיב כרת באותו הפס' אין סברא לומר ששגגת קרבן שמי' שגגה מטעם הנ"ל, ורק לפי שבפועל כתיב לאו באותו הפס' לכן הוי הוא החשוב שחיוב החטאת בא מטעמי', וא"כ פשיטא הוא מטעם הנ"ל שגם ריו"ח סובר שצריך שישגוג בהלאו כדי לחייבו בקרבן.

ה. ולפ"ז אפשר להבין עוד דבר דהנה בתוד"ה 'מה ע"ז' מבאר שלא למדים הקש לע"ז אף במצוה דכתיב בההיא פרשה וה"ה למה אין אנו למדים שצ"ל גם סקילה על זדונו כעבו"ז, משום דלא כתיב סקילה בההיא פרשה אלא כרת, ואח"כ ממשיך תוס' לבאר אודות פסח ומילה שאע"פ שיש בהן כרת ממעטין מקרבן ומביא "דמה ע"ז דאמר רחמנא לא תעביד והני קים עשה נינהו היינו נמי משום כתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה" ועיי' בחפץ ה' שהקשה ע"ז וז"ל: "קשה לי לפי"ז מודים כ"ע דאיכא נמי לאו בהאי קרא ולפי"ז לדידם דטעמא דריו"ח משום דלא כתיב בהקישא דהכא לאו, מאי טעמא דריו"ח דלא קאמר עד שישגוג נמי בלאו דהא איתי' ולפי פי' התוספות דדייקי לה מאשר תעשה ביד רמה דמשמע דכתיב לאו בכתוב, יש ליישב דלגבי האי הקישא, אמאי הוא דמחייב כרת שפיר איתי' ללאו ממשמעות ביד רמה וגו' משא"כ לגבי שגגתו במאי לא אמרי' אלא המבואר בהדיא ולא ממשמעות" עכ"ל - והיינו שלפי החפץ ה' יש חילוק בין אם כתיב בהדיא בקרא או הוי רק ממשמעות הקרא ולכן הכא דרוצים ללמוד שגגתו במאי בזה שפיר א"א ללמוד ממשמעות, משא"כ התם דאינו אלא במאי הוא דמחייב כרת שם שפיר יש ללמוד ממשמעות ולכך לא קשה בגמ' הכא לדברי ריו"ח.

ולפי הנ"ל אפשר לבאר בטוב טעם, מהו החילוק בין הכא להתם ואמאי לא סגי הכא במשמעות והתם סגי, דלפי הנ"ל אמרי' דכל חשיבותו ותקיפותו הוא תלוי בשייכותו אל הקרבן - וזה הוא דוקא אם נזכר בקרא דאז דוקא אנו רואים איך שהבאת הקרבן היא מטעמי' וא"כ מובן שהכא שאין אנו רוצים רק להוסיף עוד פרט בחומר העונש - אלא שזה פועל ועושה בו חשיבות בנוגע לחיוב הקרבן א"כ בזה שפיר צריך לכתוב בהדיא בהקרא, משא"כ התם שאין אנו רוצים ללמוד כ"ז אלא רק לבאר החילוק וסיבת המיעוט גבי פסח ומילה וא"כ שם אי"צ לכתוב בהדיא בקרא לפי שבלא"ה אין אנו רוצים לבאר גדר - השוגג אלא רק במה הוא מתחייב.

גדר) איסור העברת ד"א ברה"ר [גליון]

הנ"ל

בגליון תתקיז (עמ' 99 ואילך) מפלפל הרב א.נ.ה.ס בגדר האיסור דמעביר ד"א ברה"ר, ויש להעיר על דבריו בכמה ענינים כדלהלן.

ראשית כל הביא חקירת האחרונים הידועה, האם יסוד האיסור הוא עצם העברת ד"א, והעקוה"נ הם רק כעין תנאי, או דהעיקר הוא עקירת חפץ ממקומו והנחתו בסוף הד"א ויסוד השאלה תלוי' במהות האיסור דמעביר ד"א, האם יסודו משום מעביר ד"א ואין כאן שום שינוי רשות, או דהוה כעין הודאה מרשות לרשות דד"א של אדם הוא מקומו כמבואר בדברי הראשונים.

שוב הביא דבזה תלוי' פלוגתת הראשונים אם במעביר בעינן שהעקוה"נ תהי' ברה"ר דוקא או לאו, דשיטת המאירי בסוכה מג, א כהצד הב', ויסוד שיטתו בפשטות דס"ל דיסוד החיוב במעביר הוא עצם העברת ד"א והעקוה"נ הם רק כעין תנאי, ולכן לא איכפת לי' אם העקוה"נ ברה"ר לעולם.

והנה בהמשך דבריו הביא הא דמבואר בגמ' ה, א לגבי הוצאה דבעינן שהעקירה תהי' לשם ההוצאה דלכן בנמלך פטור. אמנם גבי מעביר ד"א מצינו שנחלקו בזה רש"י והתוס' דהנה בסוכה שם הובא הגזירה דרבה "שמא יעבירנו", ובראשונים הקשו מדוע אין הגזירה 'שמא יוציאנו', וע"ז תירץ רש"י א. הגזירה כוללת גם מקרים שהשופר הי' בכרמלית דליכא למיגזר משום הוצאה, ב. "או הגבהו ע"מ ליטלו ולא להוציא ונמלך להוציאו פטור משום הוצאה", והתוס' שם הקשו על תירוץ הב' דכ"ה הדין גם בהעברה שאם נמלך פטור, ובהמשך הסכימו לתירוץ הראשון.

ובביאור פלוגתתם אם גם במעביר ד"א בעינן שתהי' העקירה ראשונה לשם כך או לא, ושקו"ט האחרונים בדבריהם, יעויין ב'כפות תמרים' וקושיות האחרונים עליו, והנה בס' 'מקור הלכה' ביאר שיטת רש"י דס"ל ביסוד החיוב דמעביר דהוא משום עצם העברת ד"א והעקוה"נ הם רק תנאי בהחיוב, ולכן לא בעינן 'כוונה' בשעת העקירה לשם המלאכה.

והרב הנ"ל הוסיף להביא דברי התוצ"ח סי' א דגם מתירוצו הראשון מוכח דס"ל לרש"י דיסוד החיוב במעביר הוא משום עצם העברת ד"א, דהרי מדבריו מובן שאפשר להתחייב במעביר גם אם העקירה היתה שלא ברה"ר, והרי ד"ז מתבאר לפי השיטה שהעקוה"נ הם רק תנאי בהחיוב כנ"ל בביאור שיטת המאירי.

אך לפכ"ז צ"ע בדעת התוס', דהרי גם הם ס"ל בהצד דהוא משלם עצם העברת ד"א, וכנ"ל דמסכימים עם תירוץ הא' של רש"י, זאת ועוד, הרי התוס' כתבו בכ"מ דהמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב, ונחלקו האחרונים במהות איסור זה, הגרע"א ס"ל דהוא מדין מעביר ד"א, והתוצ"ח שם ס"ל דהוא מלאכה בפ"ע - וא"כ לדעת הגרע"א הרי עוד הוכחה דס"ל להתוס' דלא בעינן עקוה"נ ברה"ר, ויסוד השיטה הוא דס"ל כהצד דמעביר חייב משום עצם העברת ד"א -

ויעויין בהמשך דבריו מש"כ בביאור פלוגתת רש"י והתוס' בדין נמלך במעביר ד"א באו"א (מיוסד על דבריו הנ"ל דלשי' רש"י יסוד החיוב במעביר הוא משום עצם העברת ד"א ברה"ר) יעויי"ש - עכת"ד.

ונראה להעיר בכ"ז, דמש"כ להסיק בפשטות ע"פ דברי האחרונים בכ"מ דשיטת רש"י ביסוד מלאכת מעביר הוא משלם עצם העברת ד"א ברה"ר, יל"ע בזה היטב, ולכאו' י"ל להיפך וכדלהלן.

דהנה יעויין בס' 'מי טל' [למורי הגר"י קלמנסון שליט"א] על מלאכת הוצאה סי' לד שהוכיח בכמה ראיות דשיטת רש"י בחיובא דמעביר שגם העקוה"נ יהיו ברה"ר דוקא ולא ברה"י או כרמלית יעויי"ש בארוכה. ובהך סוגיא דסוכה שם כתב לפרש כוונת רש"י (בתירוצו הא') דגזירה דרבה היא שיעקור מכרמלית ויעמוד לפוש ברה"ר ואח"כ יעבירנו ד"א ברה"ר, וכמ"ש הגרע"א בחי' לשבת ה, ב עיי"ש.

וגם מתירוצו הב' של רש"י בסוכה שם יש לעיין אם אפשר להוכיח מזה שיסוד החיוב במעביר הוא עצם העברת ד"א ברה"ר כדברי ה'מקור הלכה', דהנה בביאור תירוץ זה כבר שקו"ט בזה האחרונים בדבריהם, (בכמה שיעורי הגראי"ב גערליצקי שליט"א שב"אתר" בדין המעביר חפצים מזוית לזוית והמסתעף), ויש לבארו בכמה אופנים. ועי' בהגהות ר' אלי' מזרחי על הסמ"ג הל' מגילה (שהובא בשיעור הנ"ל) שכתב לפרש דגם רש"י ס"ל דבעינן במעביר ד"א עקירה לשם ההעברה, אלא כוונתו דמסתמא לפני שימצא את הבקי יעמוד לפוש ברה"ר, ויעקור ברה"ר כו', משא"כ בהוצאה בעינן עמידה לפוש ברה"י וזה אינו שכיח (ועד"ז פי' כמה אחרונים).

ואגב אורחא יומתק עפ"ז פירוש הגרע"א (שהובא גם ב'מי טל' שם) בתירוצו הא' של רש"י הנ"ל דגזירה דרבה היא שיעקור בכרמלית ויעמוד לפוש ברה"ר ואח"כ יעבירנו ד"א ברה"ר, והיינו משום דמסתמא לפני שימצא את הבקי יעמוד לפוש ברה"ר ויעקור ברה"ר כו', דכ"ה רגיל ושכיח.

ולפי"ז אולי יש להוסיף ולומר, דבאמת ב התירוצים של רש"י הם תירוץ א' ועולים בקנה א', דבמעביר ד"א רגיל ושכיח שיעמוד לפוש ברה"ר ויעקור ויעביר ד"א ברה"ר, אשר לפ"ז י"ל החילוק בין העברה להוצאה בב' 'אופנים', אם משום דאיירי שהי' מונח בכרמלית "או" שמלכתחילה הגביהו ע"מ ליטלו.

ומעתה יש להעיר בדעת התוס', דמש"כ הרב הנ"ל להוכיח דס"ל כהצד דהוא משום עצם העברת ד"א יל"ע בזה היטב ראשית כל, לפי המבואר לעיל בביאור טעם הא' של רש"י, תו ליכא הוכחה מזה שהסכימו התוס' לטעם זה דס"ל כהצד דהוא משום עצם העברת ד"א, דהרי כנ"ל גזירה דרבה היא שיעמוד לפוש ברה"ר ואח"כ יעקור ברה"ר וכו' וכמ"ש הגרע"א שם.

זאת ועוד, מה שהוכיח הרב הנ"ל משיטת התוס' בכ"מ במעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוא ע"פ הגרע"א מדין מעביר ד"א כנ"ל, אינו פשוט כ"כ, דהנה יעויין ב'מי טל' שם סי' ס שכתב להוכיח בטוב טעם כדעת התוצ"ח הנ"ל דהוא סוג וחיוב חדש דמוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר עי"ש באורך, ולפ"ז תו שפיר י"ל בדעת התוס' דס"ל כהצד דהעקוה"נ הם חלק מהחיוב של מעביר ד"א. אלא דלפי"ז אמאי דחו התוס' טעם הב' של רש"י: דהרי מזה שהסכימו לטעם הא' של רש"י, ושיטתם היא הרי [כנ"ל ע"פ הוכחות ה'מי טל' שם] דהעקוהנ"ח הם חלק מהחיוב במעביר ד"א, ובעינן שיהו ברה"ר דוקא, צ"ל דגזירה דרבה היא שיעקור בכרמלית ויעמוד לפוש ברה"ר ואח"כ יעבירנו ד"א (וכמ"ש הגרע"א), וא"כ עד"ז אפ"ל גם בטעם הב' של רש"י דהגם שגבי העברה נמי בעינן עקירה לשם ההעברה, מ"מ שכיח הוא שיעמוד לפוש ברה"ר לפני שימצא הבקי ויעקור וכו' (וכמ"ש הרא"ם), ומאי קשיא להו.

[ואמנם לפי דברי הרב הנ"ל מתבאר היטב יסוד פלוגתתם בזה, אך כנ"ל יש להוכיח דס"ל כהצד דהעקוה"נ הם חלק מהחיוב, וצ"ע].

והנה בסו"ד הזכיר שיטת הרמב"ם בגדר מעביר ד"א ודברי הגר"ח בזה, ומה שיש להקשות עפ"ז בשיטת הרמב"ם, וז"ע ראיתי מש"כ לבאר בזה בגליון תתקיח, ולא הבנתי בדיוק כוונתו בשילוב ב' הענינים והיסודות שבגדר מעביר ד"א, ויש להעיר ממש"כ בגליון תתקז (עמ' 40) בביאור הדברים (ואולי לזה היתה כוונתו) יעוי"ש באורך

שו"ר לאחרונה בקובץ 'תורתיו ינצורו' (טאראנטו י"א ניסן ש.ז.) עמ' 36 מש"כ הרב ע.ג.וו. ובתו"ד הזכיר ג"כ כעין סברא זו שכתבנו בגליון תתקז שם. עיי"ש .