מבואר בסוגיין (ריש פרק ב' דקידושין, דף מא, ב) כל הלימודים בתורה לענין שליחות, ובכללות בג' מקומות: בגירושין ילפינן מ"ושלח" "ושלחה". בתרומה מ"גם אתם" לרבות את השליח. ובקדשים מר' יהושע בן קרחה בפירוש הפסוק "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" הנא' גבי פסח, ד"מכאן ששלוחו של אדם כמותו".

ובתוד"ה "נפקא ליה מדרבי יהושע בן קרחה" מקשה על הלימוד דשליחות בקדשים, וז"ל: "וא"ת אמאי לא יליף דשליחות מהני בקדשים משחיטת פרו של אהרן מדאיצטריך לומר שהיה בבעלים כדכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבשאר קדשים לא בעינן בעלים? וי"ל דהא דממעטינן מפרו של אהרן היינו חטאת דוקא דומיא דפרו של אהרן והכי טעמא משום דבחטאת כתיב אותו אפי' בע"כ, והלכך כיון דאי איתא לקמן מעכבין אותו בע"כ דין הוא שיעשה שליח, אבל שאר הקרבנות דלא מקריבין בע"כ לא הוה ידעינן שיכול לעשות שליח אי לא דנפקא ליה מדר"י בן קרחה". ע"כ.

והקשה עליו המהרש"א, דבגמ' ערכין שנינן להפך: "חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן, עולות ושלמים ממשכנין אותן", ודין זה נדרש מ"אותו" דמלמד ש"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". ולכן מגיה המהרש"א להיפך, דחטאת אין בע"כ, ועולה כן בע"כ. ומסיק שם, ד"הכי נמי מסתברא, דבמקום דאין כופין אותו ביה תליא מילתא ויכול נמי לעשות שליח, אבל היכא דכופין אותו, לא תליא ביה מילתא ואינו יכול לעשות שליח, ודו"ק".

ומקשה החתם סופר (שו"ת או"ח סי' קעו) על המהרש"א דסברתו היא להיפך ממה ששנינו בגמ' לעיל (ע"א); דהנה הגמ' שם מסבירה מדוע אי אפשר ללמוד דין שליח לקידושין מסברא מדין שליחות דגירושין, משום "דמה לגירושין שכן ישנן בע"כ". והרי מבואר דהיכא שהדבר נפעל בע"כ, אזי אומרים שישנו דין שליחות, ואיך אומר המהרש"א סברא להיפך, דכשנעשה בע"כ אזי אין לו הכח של שליחות? ומבאר החת"ס באופן אחר, ע"ש.

ונראה לבאר דברי המהרש"א ע"פ ביאור דברי תוס' הרא"ש בהסוגיא שם, דלכאו' התוס' הרא"ש סותר את עצמו, ובהקדם: הגמ' שם מביאה שתי דרשות, א' לאיש וא' לאשה (וא"א ללמוד א' מהשני). ומבאר תוס' הרא"ש וז"ל: "וי"ל דהו"א דבבעל הוא דשייך שליחות שאינו מגרש אלא מדעתו, אבל באשה שמתגרשת בע"כ לא אלים מעשה דידה כולי האי שתוכל למנות שליח במקומה". היינו דמי שיש לו הבחירה לעשותה, הוא זה שיש לו כח למנות שליח.

אבל בפירוש פירכת הגמ' מגירושין לקידושין "מה לגירושין שכן ישנה בעל כרחה" מפרש התוס' הרא"ש, וז"ל: "וכיון דבקל נעשה המעשה, הלכך נעשה נמי ע"י שליח"1. הרי דתלוי בהמעשה שנעשה בקל (מזה שנעשה בע"כ), ובזה נכלל גם צד האשה (דבפשטות מפריך הגמ' גם מצד האשה שנעשית בע"כ. ועיין בחידושי אבני נזר, ועפ"ז לא קשה קושייתו), דלא כדבריו לעיל?

אלא הביאור בזה הוא, דבסברא זו של בע"כ המועיל גבי שליחות, י"ל בב' אופנים ואינם בסתירה זה לזה: א. מצד הגברא. דכיון שכל הדבר תלוי בו לגמרי, הר"ז הוכחה שיש לו כח אלים בענין ההוא עד שיכול למנות שליח. ב. מצד החפצא. דכיון שעצם הענין נעשה בקל - אפי' בע"כ - הר"ז הוכחה דענין זה יכול להיות נפעל בנקל יותר ג"כ, בכל אופן שהוא, שבזה נכלל שליח.

והנה בהסברת הדברים - מדוע יש סברא יותר ללמוד דין שליחות (בגירושין) גבי איש יותר מאשה, מובן שאין סברא מצד החפצא דבע"כ - שזה לא מתייחס לא' מהם; כל הסברא נובעת מזה שבהגברא - דהאיש - יש לו הענין דבע"כ, משא"כ האשה. אבל כשמגיעים לפרכת הגמ' "מה לגירושין שכן ישנן בע"כ", דשם רוצים להסביר החילוק בין עצם הפעולה של גירושין לעצם הפעולה דקידושין, שם הסברא היא מצד החפצא דגירושין, דעצם המעשה נעשה בקל יותר וכדמוכח מהענין דבע"כ. ומובן שתוס' הרא"ש לא סתר את דברי עצמו2.

והנה בב' סברות אלו דבע"כ - אם מצד הגברא, או מצד החפצא - מובן דהסברא שמצד הגברא חזקה יותר, דבסברא של בע"כ מצד החפצא, פעמים שהבע"כ הוא נגד מי שרוצים ללמוד דין שליחות אליו (כמו באשה דגירושין), משא"כ בהסברא של בע"כ מצד הגברא, תמיד יש לו כח זו בנוסף להבע"כ של החפצא.

ועפ"ז נראה לתרץ דברי המהרש"א דאינם בסתירה להגמ' דלעיל כלל, דשם רוצה הגמ' להסביר מדוע לא לומדים שליחות דקידושין משליחות דגירושין.

ובכדי לבאר זה הנה יש סברא של בע"כ מצד הגברא (האיש), ועל מנת להפרידה לגמרי מקידושין גם מצד האשה (דאין לה סברא זו), מספיקה הסברא של בע"כ מצד החפצא. אבל להגיד שמצד סברא זו של בע"כ דחפצא לומדים עצם דין שליחות, לכאו' אין מקום לומר כן (בגלל שהבע"כ נעשה נגדו); כחה של סברא זו היא רק כשבאים לבאר מדוע לא לומדים זה מזה.

וזהו ביאור דברי המהרש"א, דאם היינו לומדים חטאת שאין לה בע"כ, לא הייתי לומד עולה שנעשה בעל כרחו - דאע"פ שהענין נעשה בקל, מ"מ נעשה נגדו, וזה סברא יותר חזקה, כנ"ל*3.4.

1) וזהו כוונת רש"י (ד"ה שכן ישנן בע"כ) "הלכך איתנהו נמי על ידי שליחות". ז.א. שאינה פירכא כל דהו מצד זה שיש דין חדש בגירושין שאינו בקידושין, אלא פירכא של סברא, כמבואר בפנים.

2) ועפ"ז יש לתרץ קושיית האבני נזר, איך אומרת הגמ' "מה לגירושין שכן ישנן בע"כ", הלא יש שליחות גם להאשה, ואין לה כח זו דבע"כ, ואדרבא, נעשה הדבר נגד רצונה?

וע"פ המבואר כאן י"ל בפשטות, דפירוש "מה לגירושין שכן ישנן בע"כ" היא בהחפצא דגירושין - דנעשה בקל - ואינו קשור עם הבע"כ דהאיש או האשה, משא"כ בקידושין אין בה ענין דבע"כ כלל, דאין האשה מתקדשת אלא מרצונה.

*) ראה בשיעור סו – סז . המערכת.

3) ומכיון דסו"ס יכול לדמותה לעיל (ולומר שסברא דבע"כ של חפצא מספיק חזק מצ"ע), י"ל דזהו הסברא של גירסת התוס' שלפנינו. אבל המהרש"א לא רצה ללמוד כן, ולכן מגי', ודו"ק.

4) ועוי"ל, דזה שהחפצא דגירושין הוה בע"כ זהו בעצם דינו - שלכתחילה יכול לגרשה בע"כ. משא"כ בעולה דאינו בעצם דינו, דרק אם אינו רוצה ממשכנין אותו. אבל מזה שיכולים למשכנו מוכח שאין כוחו חזק בזה, והו"א דאינו יכול לעשות שליח.