ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא
ביאור
דברי
רש
"י
על
יסוד
ביאור
של
אדה
"ז
א. מבואר בגמרא פסחים (ח,א) דאין מחייבין אדם להכניס ידו לחורין ולסדקין עבור בדק"ח מפני סכנת עקרב. ומקשה ע"ז הגמרא מהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין? ומתרץ רב אשי "שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרא". ומקשה ע"ז הגמרא "וכה"ג לאו מצוה היא, והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהי' בן העוה"ב הר"ז צדיק גמור"!? ומתרצת הגמרא "דלמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרא".
ומפרש רש"י: "הרי זה צדיק גמור. בדבר זה, ולא אמרינן שלא לשמה עושה, אלא קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה, ומתכוין אף להנאת עצמו שיזכה בה לעולם הבא או שיחיו בניו".
ויש לדייק בלשונו דלכאורה לא סיים במה שהתחיל; דמתחיל בזה "שלא אמרינן שלא לשמה עושה", ואינו ממשיך לומר דכן עושה המצוה לשמה, אלא ש"קיים מצות בוראו וכו'", ולכאורה הי' צ"ל דל"א שלא לשמה עושה אלא שכן עושה לשמה ורק שמתכוין אף להנאת עצמו וכו'?
ואוי"ל דדיוק לשון רש"י בזה מורה על חידוש של אדה"ז בפירוש וביאור דברי הגמרא; דהנה התוספות כאן (ובכ"מ) הקשו מהמשנה באבות ד"אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס", אשר זה מורה לכאורה דאין לקיים מצוה עבור שכר? ומתרצים שמשנה זו מדברת במקרה "שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה", ואילו דברי הגמרא כאן דהר"ז צד"ג מדובר במקרה שלא יתחרט מהמצוה אם לא יגיע לו שכרו.
אמנם במאמרים הקצרים של אדה"ז מקשה על תירוץ זה של התוספות ואינו מקבלו (עיי"ש), ומתרץ הקושיא באו"א: דיש קיום מצות צדקה מה שהאדם מחוייב בה עד שכופין אותו ע"ז, ויש צדקה באופן שכבר אינו מחוייב בה אלא שרוצה ליתן, וזהו החילוק בין ב' המימרות; דכאשר אדם מקיים עיקר חיובו אז אינו נכון שיעשהו בשביל שכר מסויים, אלא כדי לקיים מצוה המוטל עליו, ובזה איירי המשנה באבות, ואילו בסוגיין מדובר כשכבר קיים עיקר חיובו, ורוצה להוסיף בעשיית מצוה עבור שכר מסויים, אז ה"ה באמת צד"ג דאין בזה שום חיסרון (עיי"ש באורך כי קיצרתי מאוד).
ונראה דיש לפרש בזה היטב דברי רש"י הנ"ל ד"לא אמרינן שלא לשמה עושה, אלא קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה, ומתכוין אף להנאת עצמו וכו'"; והיינו דל"א שיש כאן חיסרון בזה שעושה המצוה שלא לשמה, דהרי הוא כבר קיים מצות בוראו עי"ז שכבר קיים עיקר החיוב המוטל עליו לפנ"ז, ונמצא שעכשיו כבר אינו מוטל עליו לקיים מצות בוראו ושוב ליתא שום חיסרון בזה שנותן עוד צדקה עבור כונה זו"שמתכוין אף להנאת עצמו וכו'".
ודאתינן להכא אולי יש לפרש ולבאר עפ"ז גם מש"כ רש"י על מאמר זה - ד"האומר סלע זו לצדקה..הרי זה צד"ג" - במסכת ר"ה (ד,א) "אם רגיל בכך", והשאלה נשאלת מאליה דלמאי נפק"מ הוספה זו, דמה בכך אם אדם נותן צדקה למטרה זו פעם אחת או שרגיל בכך? אלא דלהנ"ל אוי"ל דגם בזה כיון רש"י לומר דאין זה הצדקה היחיד שהוא נותן, אלא שהוא רגיל בנתינת צדקה, ושוב כבר אינו מוטל עליו לקיים עיקר חיובו, ושלכן ליתא חיסרון בכונה זו כמו שביאר אדה"ז.
ישוב
תמיה
בדברי
אדה
"ז
מסוגיין
ב. והנה ראיתי מקשים על עיקר ביאורו של אדה"ז (שנאמרו בעיקרן בקשר להסוגיא בר"ה שם) מדברי הגמרא בסוגיין; דהרי הגמרא למדה מהא דהאומר סלע זו לצדקה כו' הר"ז צדיק גמור, דעד"ז גבי בדק"ח באם בודק עם כוונה למצוא מחט ליכא שום חיסרון בזה, והרי בבדק"ח א"א לומר סברא זו דכבר קיים עיקר חיובו ע"י בדיקה אחרת לפנ"ז! וא"כ מהו הדמיון בין ב' המקרים?
(ושמעתי מנסים לבאר דמאחר שבדק"ח אינו אלא כדי שלא לעבור על ב"י וב"י, או עבור קיום מצות תשביתו, ומעיקר הדין דאורייתא מקיימים כ"ז ע"י ביטול כמבואר בגמרא, לכן אפשר להחשיב הבדיקה כמו אותה נתינת צדקה אחרי שקיים האדם עיקר החיוב המוטל עליו. אמנם לענ"ד קשה לבאר כן הענין; דהרי מדרבנן עכ"פ מוטל עליו חיוב לעשות בדיקה דוקא, ומהו המקור או הסברא לחלק לענין זה בין עיקר החיוב דאורייתא לעיקר החיוב דרבנן!?)
ולענ"ד לק"מ, דבאמת יש חילוק פשוט בין ב' הנידונים; בצדקה הרי הלשון הוא "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהי' בן העוה"ב", אשר המשמעות בזה הוא שזהו כל הסיבה מדוע מקיים המצוה ונותן הצדקה, משא"כ בסוגיין מדובר באדם שמקיים מצות בדק"ח, אשר בפשטות הר"ז בכדי לקיים החיוב המוטל עליו, ורק שיש לו בזה גם כוונה ומטרה נוספת - למצוא המחט שנאבד ממנו.
ואשר לפ"ז מובן היטב מדוע רק בצדקה יש צורך שלפנ"ז כבר קיים עיקר המצוה והחיוב שמוטל עליו; דמאחר שכעת אינו מכוין לקיים חיובו בכלל, הר"ז 'בסדר' רק עם כבר קיים עיקר חיובו מקודם. משא"כ בנדו"ד שגם בעת הבדק"ח הרי עיקר כוונתו בכדי לקיים חיוב המוטל עליו, שוב ליתא חיסרון בזה שיש לו גם כוונה ומטרה נוספת.
בסגנון אחר: בצדקה רואים דבאם כבר קיים עיקר חיובו לפנ"ז כבר ליתא חיסרון בזה שכעת מקיים המצוה עבור מטרה אחרת, דמזה לומדים דאחרי שישנה קיום המצוה עבור עיקר המטרה - קיום חיוב המוטל עליו - אי"ז מפריע אם יש גם קיום עבור מטרה אחרת. אשר מזה למדים גם לענינינו היכא דשני הענינם באים בבת אחת - גם הכוונה לקיים עיקר חיובו וגם המטרה הנוספת - דמאחר דישנה הכוונה עבור עיקר החיוב, ליתא חיסרון בזה שישנה גם כוונה ומטרה נוספת.
ביאור
לשון
הרבי
בשיחה
ג. וראה בלקו"ש ח"ו (ע' 271) שמבאר הרבי איך שכוונת 'מבצע תפילן' הוה מחמת סגולה המיוחדת שישנה במצוה זו לענין הגנת כלל ישראל מהעמים. וממשיך לבאר איך שלכל מצוה ישנה סגולה מיוחדת, ואיך שזהו גם דיוק דברי הגמרא בסוגיא דעסקינן ביה "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני כו' הר"ז צדיק גמור", דלכאורה למה פרט במחז"ל מצות צדקה דוקא, ולא קאמר העושה מצוה סתם? אלא דהוא משום דמצות צדקה מסוגלת במיוחד עבור ענין זה של יחי' בני וכו' (עיי"ש הביאור בזה).
והנה ע"ז שמקשה למה פרט במחז"ל זה מצות צדקה דוקא, מוסיף (בחצאי ריבוע) "אין לומר שרק במצות צדקה האומר בשביל כו' הר"ז צד"ג (כיון שלהעני אין נפק"מ) - כדמוכח ברש"י ותוספות שמשווה זה לכל המצות".
וראיתי בשיעורי מו"ר הגראי"ב גערליצקי שי' שמקשה, דמהו הפירוש שמרש"י ותוספות למדים דלא נאמר רק לענין צדקה, והלא הגמרא עצמה הביאה את המימרא לענין בדק"ח! וא"כ מוכח מגוף הדמיון דדבר זה אינו מיוחד למצות צדקה דוקא, ומדוע צריכים להוכיח זאת מרש"י ותוספות?
ומבאר, דמהגמרא עצמה י"ל דזה שייך רק במצוות כאלו שהתכלית בהן היא התוצאה, כמו צדקה שהעיקר בה היא קבלת העני, ובדיקת חמץ שהעיקר בה היא שהבית יהי' בדוק, אבל לא במצוות כאלו שהעשי' עצמה היא התכלית כמו בתפילין שהרבי מדבר בה שם, ולכן הוצרך הרבי ללמוד מרש"י ותוספות דוקא שמשווים כל המצות לענין זה, והיינו שבכל מקרה נאמר דמי שעושה המצוה עבור כוונה ומטרה נוספת "הר"ז צד"ג".
ואשר לפ"ז צריכים לפרש דכשהרבי הביא הסברא - בכדי לשלול אותה - "שרק במצות צדקה האומר בשביל כו' הר"ז צד"ג (כיון שלהעני אין נפק"מ)", לא כיוון למצות צדקה דוקא, אלא לכל המצות כמו צדקה שעיקרן היא בהנפעל, לאפוקי תפילין וכיו"ב כמשנ"ת.
אמנם לפמשנ"ת לעיל אולי יש לפרש דברי הרבי בזה באו"א (ג"כ); דבאמת בא לשלול סברא דרק בצדקה לבד נאמרה דבר זה, ואע"פ דהגמרא השתמשה עם סברא זו גם לענין בדק"ח, הרי בבדק"ח לא הי' מטרת הבדיקה בשביל שכר הצדדי (מציאת המחט) אלא בשביל קיום המצוה (ודבר זה אפשר ללמוד מהא דצדקה שאין בזה שום בעי'). אמנם לעשות המצוה עצמה בשביל מטרה צדדי אולי זה יתכן רק בצדקה דשם ליכא נפק"מ להעני בכלל!
בסגנון אחר: בצדקה הרי הוא עושה המצוה בכדי שהמצוה עצמה יביא לו התועלת של "יחי' בני", ועד"ז בתפילין רוצה שהמצוה עצמה יביא לו התועלת של "ויראו ממך", משא"כ בבדק"ח שקיום המצוה היא בשביל המצוה, אלא דיש לו בזה תועלת צדדי (לא שהמצוה עצמה מביאה לו התועלת - וכאילו נאמר שישנה 'סגולה' במצות בדק"ח שזה עוזר לאדם למצוא אבידותיו, אלא דהוה ריוח 'על הצד' מזה שעסוק בבדיקה).
וע"ז מביא הרבי דמזה שרש"י ותוספות משווים מה שנאמר גבי צדקה לשאר המצות, מזה מובן דגם אם זהו הסיבה מדוע הוא עושה המצוה הר"ז צד"ג.
אלא דלפי דברי אדה"ז בהמאמר הרי בכדי שיהא צד"ג בעשיה כזו צריכים שיקיים עיקר חיובו לפנ"ז; אשר בנתינת צדקה הרי הפירוש בזה הוא שקודם נותן צדקה כדי חיובו ורק אח"כ מוסיף ליתן עבור מטרה השניה, ואילו בהנחת תפילין וכיו"ב לכאורה מתקיים הדבר עי"ז שבכוונתו מקדים לכוין שמניח התפילין עבור קיום המצוה, ורק אח"כ מכוין גם עבור התועלת השניה.
*) לזכות דודי היקר הר"ר שלום מרדכי הלוי בן רבקה לגאולה וישועה קרובה.
Download PDF