א. תנן במתניתין ריש מכילתין "האשה נקנית בשלש דרכים .. בכסף בשטר ובביאה". וכתב רש"י (ד"ה בכסף ובשטר) "מפרש בברייתא בגמ' (לקמן ה:) נותן לה כסף או שוה כסף ואומר לה הרי את מקודשת לי, שטר כותב לה על הנייר אף על פי שאינו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי, ביאה בא עליה ואמר התקדשי לי בביאה זו וכו'".

וידועים הדברים מה שמדייקים בדברי רש"י אלו כמה חילוקים באופן שמתאר את קנינים השונים:

א) בכסף ובביאה כתב שיש צורך ב'אמירה', משא"כ בשטר שאינו מזכירו. ב) בכסף ובשטר מזכיר מעשה הקידושין עצמה (היינו נתינת הכסף, והביאה), משא"כ בשטר שמזכיר רק כתיבת השטר ולא מסירתו. ג) בכסף ובשטר הרי הכל בלשון הוה ("נותן", "אומר" ו"כותב"), ואילו בביאה אינו כן (ולהוסיף דשינה בזה מלשוני הברייתות בגמרא דבהן הרי הלשון בכסף ובשטר הוו בלשון עבר עיי"ש). ד) בהאמירה אצל ביאה מדייק לומר שהקידושין יהיו "בביאה זו", ואילו גבי האמירה אצל כסף אינו מצריך שיאמר שהקידושין יהיו ע"י כסף זה דוקא.

ב. ואולי י"ל נקודת הביאור בכ"ז בהקדם חידוש הגדול שמצינו בתורי"ד (הובא כשיטה ראשונה בש"ג בדף ה' מדפי הרי"ף), בענין חיוב האמירה בשעה שמקדש בכסף; ".. שהמקדש בשטר א"צ לומר בפה הרי את מקודשת לי .. אלא אומר לה הר"ז לקידושיך כדרך שאומר לה בגט הר"ז גיטיך, אבל בקידושי כסף צריך שיאמר לה בפיו הרי את מקודשת לי שבדבורו הוא מקדשה ע"י הכסף, ואם אמר לה הרי זה לקידושין לא אמר כלום".

והיינו דהא דישנה צורך באמירה בקידושי כסף אינו בכדי לגלות ע"ז שהוא נותן הכסף לשם קידושין, אלא דמעשה הקידושין עצמה נעשה בהאמירה ע"י הכסף.

ונראה לומר נקודת הביאור בזה, דישנה הבדל גדול בין קידושין ע"י שטר לקידושין ע"י כסף; דבשטר ה"ה כבר 'שטר קידושין' לפני הנתינה, דמאחר שנכתבה כהלכתו ה"ה שטר קידושין, והיינו שיש בה ה'כח' לקדש על ידה. משא"כ הכסף לעולם לא נהיו 'כסף קידושין', והיינו דבעצמותו אין לכסף שום 'כח' או שייכות לקידושין, ושלכן בעצם א"א להסתכל עליו כ'כסף קידושין' או משהו שיש בו ה'כח' לקדש, אלא שכשאדם בא לקדש אשה ואומר לה שהוא מקדשה, הרי נתינת הכסף היא הקנין שעי"ז מתקדשת.

ונמצא דאצל שטר הרי הפירוש הוא שהשטר יש בה כח קידושין, וכאילו שהשטר עצמה פועלת הקידושין (ע"י מסירתו לה), ואילו גבי כסף הרי אין בו שום כח של קידושין, ורק האדם מקדש את האשה באמירתו לה שהוא מקדשה, ורק שמשתמש עם הכסף כמעשה הקנין בכדי לפעול קידושין אלו שהוא פועל באשה.

(אלא דכ"ז הוא לפי שיטה זו, משא"כ לשיטה השניה בש"ג שם (ולכאורה כן הוא רוב השיטות) דלא סב"ל כחידוש זה, אינו כן אלא דגם הכסף 'עובד' כמו השטר. ואכהמ"ל).

ובנוגע לקידושי ביאה אואפ"ל דהוה כמו ממוצע בין קידושי כסף לקידושי שטר; דמחד גיסא הרי ביאה קשורה יותר לענין הקידושין מכסף, דהרי ביאה היא ענין האישות כו' (דלא ככסף שאין לה שום שייכות מיוחדת לענין האישות בכלל), ומאידך הרי ביאה יכולה להיות גם לשם זנות (וגם לשם אישות בעלמא ולאו דוקא לשם ה'קנין' של אישות). ולכן אפ"ל דע"י שאדם מייחד את הביאה לשם קידושין אז נהי' בה ה'כח' של קידושין, והיינו דאחרי שאדם מגלה ואומר שביאה זו תהי' לשם קידושין אז יהי' בהביאה עצמה הכח של קידושין כמו השטר שיש בה הכח של קידושין כנ"ל.

ונמצא דמחד גיסא הרי הביאה היא כמו כסף שאין בה בעצמותה הכח של קידושין בלי שאדם מייחד אותה לשם זה, ומאידך גיסא ה"ה כמו שטר בזה שאחרי הייחוד עכ"פ נהי' בה הכח לקדש, ודלא כמו בקידושי כסף שלעולם לא יהי' בכסף שום כח של קידושין ורק שהאדם מקדש את האשה באמירתו ע"י הכסף כנ"ל.

ג. ואם כנים הדברים אז יתבארו כל הדיוקים הנ"ל ברש"י כמין חומר;

דהנה מזה שרש"י אינו מזכיר המסירה של השטר לאשה, מוכח לכאורה, דלא בא לבאר הדינים איך מקדשים את האשה בפועל ע"י כסף שטר וביאה (דזה פשוט שלא מתקדשת בלי מסירת השטר בפועל). ובאמת י"ל דזה מובן גם מצ"ע, דמדוע צריך רש"י במשנה ללמדנו דיני הקידושין בפועל, הר"ז נלמד בהמשך הגמרא. גם: הרי רש"י לא מזכיר כל הפרטים והדינים הנצרכים בקידושין (כמו לדוגמא שצריכים עדים וכיו"ב).

אלא דרש"י בא לבאר ולפרש דברי המשנה שאומר דמקדשים ע"י כסף שטר וביאה, ורש"י בא לפרש מה הם כסף שטר וביאה שמקדשים בהן, והיינו מהו כסף קידושין, מהו שטר קידושין, ומהו ביאה של קידושין.

ולזאת מבאר ואומר דכסף באמת לא נהי' מעולם כסף של קידושין, אלא שהאדם הוא מקדש באמירתו עי"ז שבעת האמירה ה"ה נותן הכסף לחלות הקנין, ולכן גם מדייק רש"י ואינו כותב שהקידושין הוא "בכסף זה", מאחר דהכסף באמת אינו פועל את הקידושין.

משא"כ בשטר כותב רש"י דכל עיקר השטר קידושין כבר נהי' בשלימות ע"י עצם כתיבת השטר לפני מסירתה בפועל, והא דאח"כ נפעלת הקידושין ע"י מסירת השטר לפועל, אי"ז נוגע לחלות שם ודין 'שטר קידושין', דהשטר יש בה כבר הכח של קידושין ובכל עת שתמסר לה יחולו הקידושין לפועל.

ואילו בביאה מדייק רש"י לומר דהביאה עצמו הוה ה'מקדש' (כמו בשטר), ואשר לכן מדייק ואומר שהקידושין היא ע"י "ביאה זו" (דלא כמו בכסף כנ"ל), אלא דזהו רק עי"ז שלפני זה אמר וייחד את הביאה לשם הקידושין, והיינו כנ"ל דיש צורך לייחד הביאה לשם כך, אמנם אחרי הייחוד כבר נהי' בה עצמה הכח של קידושין כמשנ"ת.

שוה פרוטה בשטר קידושין

ד. ועצ"ע מדוע הוצרך רש"י להדגיש כאן דשטר קידושין היא גם בפחות מש"פ, דמדוע נוגע כאן פרט זה (דלא כמו שאר פרטים והלכות בשטר שין רש"י מזכירם כאן)?

ונראה לומר דבזה מודגש החילוק הנ"ל בין כסף לשטר; דהענין והמעלה של ש"פ נוגע בהנתינה להאשה, דכשנותנים דבר שהיא ש"פ הר"ז נתינה חשובה משא"כ כשלא הוה ש"פ אז באמת לא נתן לה שום דבר, אמנם לענין ה'כח' שישנה בדבר כשעדיין נמצא אצלו, אין נפק"מ (כ"כ) בהשוויות של הדבר, מאחר שאין כאן ענין של העברה מרשות לרשות (היינו נתינה וקבלה).

ונמצא דבזה שבשטר לא צ"ל ש"פ מודגשת חילוק הנ"ל בין כסף לשטר; דפעולת ושייכות הכסף לקידושין היא רק בנתינתו לפועל כנ"ל, ושלכן מוכרח שיהי' בה שוויות שך פרוטה בכדי שהנתינה תהי' נתינה חשובה, משא"כ שטר שנהי' שטר קידושין בשלימות גם לפני הנתינה, שוב ל"צ שתהי' בה ש"פ כמשנ"ת.

ה. ואם כנים הדברים אז אולי יש מקום לתרץ כמה כמה השגות של הגרעק"א על דברי הר"ן בסוגיין;

דהנה הרי"ף כאן הביא דברי הירושלמי "הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא". והר"ן שקו"ט לבאר מדוע הביא הרי"ף דברים אלו, דלכאורה ליכא למימר דהוא להוכיח דבר זה דשטר ל"צ ש"פ [דאל"כ ה"ה כסף], דדבר זה יודעים כבר מהא דגמרינן שטר קידושין מגט, דהרי גט ל"צ להיות ש"פ!? והר"ן מיישב איך דבאמת י"ל דזהו כוונת הרי"ף – והיינו להוכיח דבר זה דל"צ ש"פ בשטר קידושין, דאל"כ ה"ה כסף ומדוע בעינן הלימוד המיוחד לקידושי שטר.

ובתוספות רעק"א על משניות מקשה על דברים אלו של הר"ן כו"כ קושיות, ובקצרה:

א) איך הקשה הר"ן דאנחנו כבר יודעים מגט דל"צ להיות ש"פ, הלא אפשר דאדרבא מכאן למדים דין זה בגט דל"צ ש"פ? ב) הלא אפשר דגם כאן וגם בגט בעינן ש"פ, ובאמת הי' מהני השטר קידושין מדין כסף ג"כ, והא דישנה לימוד דמקשינן "ויצאה והיתה" לא הי' ללמדנו עצם דין שטר קידושין דמהני, אלא שאר דינים היוצאים מהיקש זה (של שטר גט לשטר קידושין)? ג) הלא אפשר דשטר קידושין בעי ש"פ ובאמת הי' מהני מדין כסף, והחידוש שמהני מדין שטר הוא בזה שלא צ"ל 'קייץ', לפי השיטה בגמרא לקמן דכסף צ"ל 'קייץ'? ד) או אפשר דהחידוש הוא דמהני גם בלי עדים בשעת המסירה, לפי השיטות דבשטר ל"צ עדים בשעת המסירה דמספיק העדים החתומים על השטר?

(ולהעיר דע"ד קושיא הג' והד' של רעק"א ישנה גם קושיית 'המקנה': דהלא אפשר שהחידוש הוא – אע"פ דצ"ל בשטר ש"פ והי' מהני מדין כסף לבד – בזה דל"צ 'אמירה' בעת הקידושין, לפי כל הני שיטות דבכסף בעינן אמירה ולא בשטר!?)

ו. ונראה דכל קושיות אלו מגיעות מהבנה דבעצם יתכן שבשטר תהי' צורך לש"פ כמו כסף שצ"ל בו ש"פ, והיינו שמבחינת מהות הקנינים אין הבדל בדבר זה. ואשר לכן מקשה (בשתי קושיות הראשונות) מדוע פשיטא ליה להר"ן דגט ל"צ להיות בה ש"פ, הלא באמת יתכן דשטר גט פועלת עי"ז שיש בה ש"פ כמו כסף. ואשר לכן מקשה ג"כ (בקושיות ג' וד', ועד"ז היא קושיית 'המקנה') דיתכן שתהני מדין שטר – שלכן לא נצטרך 'קייץ', עדים או 'אמירה' – ובכ"ז תצטרך להיות בה ש"פ כמו כסף.

אמנם באם באמת אין מקום לזה ששטר תהני מדין שטר וגם שיהא צורך שתהי' בה ש"פ (כמשנת"ל שהאופן איך ששטר 'עובד' הוא, שהכח שיש בה היא כבר בשלימות כשעדיין נמצא ביד כותב השטר, ואילו הצורך לש"פ הוה דין בנתינה הבאה אחריה), אז לכאורה אין מקום לכל קושיות אלו; דז"פ שגט מהני מדין שטר ולא מדין כסף דהא בגירושין ליתא דין כסף בכלל, ושוב פשיטא דאין שם דין ש"פ (ואין מקום לב' קושיות הראשונות), ומאידך אין מקום לומר דשטר קידושין תהני מדין שטר, ושלכן יהי' בה הדינים של שטר לענין 'קייץ' עדים ו'אמירה' ומ"מ יהא צורך שמהי בה ש"פ (ומסולקות קושיות האחרונות).

ואשר לפ"ז נמצא דהא דהירושלמי אמר דבאם הי' צ"ל ש"פ בשטר אז "כסף הוא", אין הפירוש דהוא רק דבר 'טכני' – דא"כ מדוע היינו צריכים להלימוד של "ויצאה והיתה" (דאם כך הי' הפירוש אז בודאי ישנם לכל הקושיות הנ"ל), אלא דבאם הי' צ"ל בה ש"פ, אז באמת הי' 'עובד' מדין כסף ולא מדין שטר, ולא הי' 'מקום' (היינו לא שלא הי' 'צורך' להלימוד, אלא שלא הי' 'מקום' לזה בכלל) ללימוד נפרד של "ויצאה והיתה" כמשנ"ת.

כסף קידושין במחובר

ז. והנה הר"ן על המשנה כאן מביא שיטת בעהע"ט דמאחר דמקשינן הויה ליציאה לומדים מזה דאסור לקדש בכסף מחובר לקרקע כמו שלא יכולים לגרש עם גט מחובר לקרקע, ואילו הר"ן חולק ע"ז וסב"ל "דקידושי שטר הוא דמקשינן ליציאה אבל נתן לה קרקע או מחובר בתורת כסף ודאי מהני דהויה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה".

והר"ן מביא הוכחה לשיטתיה מהאיבעיא דר"ל לקמן ט,א; דאיבעיא ליה אם שטר קידושין צ"ל לשמה משום דמקשינן הויה ליציאה (והרי גט צ"ל לשמה), או דא"צ להיות לשמה משום דמקשינן הויות להדדי, והרי כסף ל"צ לעשותו לשמה. והרי רואים מאיבעיא זו דזה הי' פשוט שכסף אינו נלמד מגט דצ"ל לשמה, וע"כ לא מקשינן הויה ליציאה לענין כסף!

וממשיך הר"ן "ואע"פ שאפשר לדחות ראיה זו ולומר דאפי' מקשינן הויה דכסף נמי ליציאה אפ"ה אינו בדין דניבעי שיהא הדינר טבוע לשמה שהרי אינה מתקדשת מפני טבועו אלא מפני שוויו .." (מ"מ פוסק הר"ן דלא כבעה"ט כמבואר בדבריו).

ומקשה הגרעק"א בתשובה (ח"ג סי' פג) דאיך כתב הר"ן סברא זו – דגם אם ישנה היקש הויה ליציאה מ"מ א"א ללמוד דכסף יהא חייב לעשותו לשמה – בלשון "אפשר", הלא הסברא מוכרחת היא, דאל"כ: א) מדוע בכלל הוקשה לר"ל איזה היקש עדיף (הוויות להדדי או הויה ליציאה) הרי אפשר ללמוד מיציאה להויה דשטר קידושין צ"ל לשמה, ומהקישא דהוויות להדדי דכן הדין בכסף שצריך להיעשות לשמה!? ב) גם אחרי שהגמרא מסיקה דמקשינן הויה ליציאה ושלכן שטר קידושין צ"ל לשמה, מדוע לא לומדים מהקישא דהוויות דכן צ"ל בכסף קידושין!? אלא ע"כ דסברת הר"ן נכונה היא דבכל מקרה א"א ללמוד דכסף צ"ל לשמה, וא"כ מדוע אמר הר"ן הסברא בלשון "אפשר"!?

גם מקשה רעק"א על הר"ן לענינינו דקידושין בכסף מחובר לקרקע: דגם אי נימא – דלא כבעהע"ט – דלא מקשינן הויה דקידושי כסף ליציאה, מ"מ היו צריכים ללמוד דא"א לקדש במחובר מחמת הקישא דהוויות להדדי?

ח. ונראה לומר דגם קושיות אלו של רעק"א על הר"ן יתורצו ע"פ היסוד דלעיל (ואכן רעק"א לשיטתיה אזיל שלא למד כן גם שם ושלכן הקשה גם שם על דברי הר"ן);

די"ל דהר"ן למד דהא דלא מקשינן הויה דכסף ליציאה הוה זה מחמת הסברא הנ"ל דכסף 'עובד' באופן אחר לגמרי משטר, ושלכן א"א ללמוד דינים בכסף קידושין משטר גט, וזה הי' אכן הסיבה שפשיטא ליה לר"ל דכסף ל"צ להיעשות לשמה. וכל האיביעא דר"ל היתה באם שטר קידושין 'עובד' כמו 'שטר' מחמת זה שנלמד משטר גט, או שבאמת ה"ה עובד כמו כסף מחמת הקישא דהוויות להדדי. וע"ז מסיק דבאמת הקישא דהויה ליציאה עדיפא, וא"כ דין וגדר שטר עליה ולא כסף.

ואשר לפ"ז מתורצים כל ההשגות על הר"ן; דהר"ן ראה באותה איבעיא דר"ל היסוד דלא מקשינן הויה דכסף ליציאה, אשר הסיבה לזה לשיטתיה לא הוה מחמת זה דלפועל ממש א"א לחייב עשיית הכסף לשמה (כסברת בעהע"ט), אלא משום דבתוכן ובמהות הוו ב' אופנים שונים זמ"ז בפעולת הקנין כמשנ"ת. אלא דע"ז אומר הר"ן דבודאי ישנה 'אפשרות' לבאר באופן אחר (היינו כבעהע"ט) זה שבאותה סוגיא לא מקשינן הויה דכסף ליציאה, והוא מחמת זה שלענין לשמה א"א להקישן. אמנם הר"ן עצמו לא מפרש הענין כן אלא באופן הראשון.

(ובאותיות פשוטות: רעק"א למד דזה שהר"ן אומר "אפשר" על סברא זו, הוא משום דישנה גם אפשרות לחלוק ע"ז ולומר דכן אפשר ללמוד דכסף חייב להיעשות לשמה (ושלכן הקשה ע"ז קושיותיו), ואילו לפמשנ"ת י"ל דהפירוש הוא דאפשר לחלוק ע"ז ולומר דהא דל"צ לעשות הכסף לשמה אינו מחמת הסיבה ה'טכני' דא"א להיות חיוב של עשיית כסף לשמה, אלא מחמת זה דלא לומדים דינים משטר לכסף בכלל).

ואשר לפ"ז מובן נמי איך שמונח בסברת הר"ן (ולשיטתיה – במסקנת הגמרא באיבעיא דר"ז) גם דלא מקישים הוויות להדדי ללמד דינים מאופן קידושי שטר לאופן קידושי כסף, דמאחר דנתברר דשטר קידושין 'עובד' כשטר (גט) ולא ככסף, שוב אין מקום ללמוד ממנו לכסף קידושין שעובד באו"א לגמרי (מלבד לימודים שאינם נוגעים לפעולת הקנין עצמו, כמו זה שהאב זכאי בקידושיה, כמבואר בסוגיית הגמרא בכתובות דף מו). ומיושב הקושיא מדוע לא נלמוד משטר לכסף האיסור לעשותו במחובר.