תנן בריש קידושין "האשה נקנית . . בכסף . . ב"ש אומרים בדינר ובשוה דינר וב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה". והקשו בתוס' (ד"ה בפרוטה) "ומנא לן דשוה כסף ככסף", ותירצו "דילפינן מעבד עברי" (כמבואר לקמן בגמרא (טז, א) "ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף"). וכן "גבי נזקין נמי כתב קרא כסף ישיב לבעליו, ודרשינן בפ"ק דב"ק (ז, א) ישיב לרבות שוה כסף ככסף", ואח"כ מסבירים התוס' הטעם מדוע צריכים ב' הפסוקים, הן בע"ע והן בנזקין.

אמנם הר"ן כתב "דמסברא אית לן דכל כה"ג שוה כסף ככסף . . מסברא פשיטא לן דשוה כסף ככסף" [וגם הרשב"א והרמב"ן והריטב"א וכו' כתבו בדומה לזה, אף שאי"ז ממש כדעת הר"ן, וכמבואר בארוכה באחרונים. ואכ"מ].

והנה לקמן (ז, ב) איתא "ההוא גברא דאקדיש בשיראי, רבה אמר לא צריכי שומא ["שישומו אותן שמאים קודם שתקבלם" - פרש"י]. רב יוסף אמר צריכי שומא ["כיון שלא שמאום תחלה אינה מקודשת" – פרש"י] . . איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי ["התקדשי לי בהן כמו שהן" – פרש"י], רב יוסף אמר , מה כסף דקייץ, אף שוה כסף נמי דקייץ".

ופרש"י (ד"ה שוה) וז"ל: שוה כסף ככסף – גבי קידושין כסף כתיב, ושוה כסף איתרבי ככסף, כדאמרינן לקמן ישיב לרבות שוה כסף, הילכך כי כסף בעינן דקייץ. עכ"ל.

ובפשטות נראה שכוונת רש"י להודיע המקור מנ"ל שבקידושין שוה כסף ה"ה ככסף, וכותב שזה נלמד מ"ישיב" הנאמר בעבד עברי. ולפי"ז ס"ל לרש"י כהתוס', ולא כהר"ן (ושא"ר).

אמנם צע"ק, מדוע המתין רש"י לפרש המקור לזה (ששוה כסף ה"ה ככסף בקידושין) עד הסוגיא לקמן, ולא פירש כן בתחילת הפרק על המשנה שמפורש שם ששוה כסף ה"ה ככסף (וכפי שעשו התוס' והראשונים שהשקו"ט שלהם בהמקור של שוה כסף ה"ה ככסף הוא על המשנה, כי שם מקומו, כמובן].

וי"ל בזה בהקדים לבאר תחילה סברת המחלוקת בין התוס' והר"ן. דכמה ביאורים נאמרו בזה, וא' מהביאורים הוא בהקדים מה שיש להסתפק אם יש איזה ענין "עצמי" ב"כסף" (חוץ מהשוויית שלו, או שכל תוכנו הוא השוויית שלו, כלומר: מצד א' י"ל שכל מהות "כסף" הוא מה שיש לו שוויית מסויימת, שאפשר ליקח על ידו חפצים וכו', ואין לו גדר עצמי של "כסף", והרי זהו גדר "ממון" שיכול לקנות ע"י מה שרוצה.

ואפי' לפי הפי' שכסף פירושו מתכת כסף (ראה אבנ"מ סי' כז ס"ק א), שאז לכאו' יש לו מהות עצמי, כמו כל חפץ שיש לו מהות מה שהוא, מ"מ אי"ז נוגע לענייננו, כי כאן אין המדובר אודות כסף כחפץ, כמו כלים אחרים וכיו"ב, כ"א "כסף" במובן שפורעין חוב על ידו, או שפורעים למוכר ע"י וכיו"ב, שאז אין נוגע כלל וכלל מה שהוא חפץ כשאר חפצים, כ"א תוכנו כדבר שמשתמשים בו לקנות דבר, ולגבי זה אין מהותו כחפץ נוגע כלל וכלל, וענינו הוא מה שיש לו שוויית שיכול להשתמש בו בקני' או בפרעון וכיו"ב.

[אשר לכן נקרא כסף "טבעה", ולא "פירי", בריש פרק הזהב בב"מ (מד, א), ובלשון רש"י שם (ד"ה הזהב) וז"ל: דמטבע כסף הוי מעות משום דחריפי לינתן בהוצאה, ודינר זהב אינו אלא כשאר מטלטלין ופירות. עכ"ל – אף שיש קצת לחלק לגבי נדו"ד].

לאידך יש מקום לומר שיש גדר "עצמי" ל"כסף" חוץ מזה שיש לו שוויית מסויימת, כי סו"ס הוא חפץ מסויים, ופשוט שכן י"ל אם פירוש כסף הוא מתכת כסף, אלא אפי' לפי הפי' שזה ממון – מ"מ יש מקום לומר שיש גדר "עצמי" לממון כענין בפ"ע.

ומב' אופנים אלו מסתעף מהו הפירוש בשוה כסף ה"ה ככסף, דלפי האופן שיש ענין "עצמי" לכסף, הרי כשכתב בקרא "כסף" בפשטות הכוונה היא לכסף ממש ותו לא, כי הרי זהו תוכן של "כסף". ואין סיבה לומר שזה כולל שוה כסף. ולכן כדי לידע שאכן שוה כסף ה"ה ככסף, צריכים ע"ז לימוד מיוחד.

ובזה גופא צריכים לומר – כדי שלא יהי' הלימוד הזה מפקיע מפי' הפשוט של "כסף" - שהלימוד משמיענו (לא שאי"צ כסף, כ"א שאי"צ כסף בפועל, כ"א "כסף" בכח ג"כ טוב. והיות ויכול למכור השוה כסף ולקבל כסף תמורתו, זה ג"כ מספיק, כי יש בזה גם תוכן של כסף ממש (בכח).

כלומר, אין הלימוד משמיענו שאין צריכים כסף, כ"א שוה כסף מספיק, כי אז ה"ז סותר מ"ש "כסף", שפירושו כסף ממש, אלא זה נשאר שאכן צ"ל "כסף" ממש, אלא הלימוד משמיענו שבכ"ד שאפשר לקבל על ידו "כסף", ה"ז ג"כ בכלל "כסף", כי זהו עכ"פ "כסף" בכח (אבל פשוט שע"ז צריכים לימוד מיוחד, כי מעצמינו אין לומר שמספיק כסף בכח) –

משא"כ אם אין ב"כסף" ענין "עצמי", וכל מהות כסף הוא השוויית שלו, פשוט מסברא שגם שוה כסף בכלל, כי אין שום חילוק בין כסף ושוה כסף, שהרי גם בהשוה כסף יש אותו השוויית שבכסף, ואי"צ לימוד ע"ז.

ובזה הוא נחלקו תוס' והר"ן, דתוס' ס"ל ש"כסף" פירושו רק "כסף" ממש, ולכן צריכים לימוד מיוחד ששוה כסף ככסף, משא"כ הר"ן ס"ל שמעיקרא אין הפי' של "כסף" כסף ממש, כ"א השוויית שבזה, ובמילא פשוט ע"פ סברא ששוה כסף ככסף.

[והא דמביא הר"ן סברות מדוע הי' אפ"ל קס"ד שבעבד עברי ובניזקין צ"ל "כסף" ממש, אף שעפהנ"ל אין סברא לחלק ביניהם – כי לפעמים יש סיבות "טכניות" מדוע צריכים לעשות באופן מסויים, ואי"ז נוגע לעצם הדין. וכן בנדו"ד שיש קס"ד שמפני הסיבות הטכניות (זה שע"ע יוצא בע"כ של האדון, אולי רצתה התורה לעשות טובה להאדון בנוגע לפועל, ולהקל עליו שלא יצטרך להטריח כ"כ, וכן בנזקין שהתורה מטיבה עם הניזק שיקבל מיטב, אולי רצתה התורה ג"כ לעשות לו טובה בנוגע לפועל שלא יצטרך להטריח), ויצטרך ליתן "כסף" ממש, אבל אי"ז שייך לעצם הדין ש"כסף" פירושו שוה כסף].

וזהו ג"כ א' מהטעמים (נוסף על הטעמים שמבוארים בפירוש) שס"ל להר"ן שאפשר לקדש במחובר לקרקע, ולא כהבעל העיטור שס"ל שאין לקדש במחובר לקרקע, כי להר"ן שבעצם אין גדר כזה של "כסף", כ"א שוה כסף, הרי אין סיבה לחלק בין סוגי השוה כסף. משא"כ אם "כסף" פירושו "כסף" ממש, אלא שהתורה חידשה שכ"ד שיש לקבל כסף תמורתו, ה"ז "כסף" בכח, יש מקום לומר שהיות וקרקע קשה יותר לקבל תמורתו כסף ממטלטלין, כדאי' בב"ק (ז, ב) "כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי לבר מארעא", לכן בדינים מסוימים קרקע אינה נכללת בשוה כסף. [אבל אין הכוונה כאן שהתוס' ס"ל כהבהע"ט, כי אף אם שוה כסף ה"ה ככסף הוא מטעם שהוא כסף בכח, אין מוכרח לחלק בין קרקע ומטלטלין, אלא שלפי סברא זו יש מקום לומר כן. משא"כ לסברת הר"ן אין מקום לזה].

והנה עפהנ"ל יש לבאר עוד ענין: התוס' כתבו דאם הי' כתוב הדין ששוה כסף ה"ה ככסף רק בנזקין לא היו למדין שכ"ה גם בע"ע "דהוה אמינא עבד דומיא דנזקין, ואם מיקני בקרקע ליבעי מיטב" ולכאו' מהי ההסברה שאם היינו למדים בע"ע ששוה כסף ה"ה ככסף מנזקין היו צריכים ללמוד גם דין מיטב, והרי לכאו' ב' דינים שונים הם, וכי בשביל שלומדים דין א' בע"ע מנזקין, מוכרחים ללמוד גם שאר הדינים.

אמנם עפהנ"ל ה"ז מובן, כי תוס' לשיטתם ש"כסף" פירוש כסף ממש, ורק חידשה התורה שכ"ד שאפשר לקבל תמורתו "כסף", ה"ז "כסף" בכח – ולפי"ז יש מקום לומר שגדר מיטב אינו דין חדש בפ"ע, כ"א הוא פרט בהדין כללי ששוה כסף ה"ה ככסף. כלומר, שיש מקום לומר שדין מיטב פירושו, שהיות וכל הטעם שחידשה תורה ששוה כסף ה"ה ככסף ה"ז לפי שאפשר לקבל תמורתו כסף, א"כ בקרקע שקשה יותר לקבל תמורתו כסף, כנ"ל, רק אם זה מיטב (שקל יותר למכור), אפשר לשלם עי"ז.

וא"כ, אם נלמד דין שוה כסף בע"ע מנזקין, בפשטות ניליף כל פרטי דיני שוה כסף ג"כ, וא' מהם הוא שבקרקע צ"ל מיטב, (ולכן א"א ללמוד שוה כסף בע"ע מנזקין).

אבל כ"ז הוא רק לשיטת התוס'. אבל להר"ן שאי"ז קשור עם מה שאפשר לקבל כסף תמורת השוה כסף, כ"א לכתחילה אין דין "כסף" ממש, א"כ פשוט שדין מיטב, אינו פרט בדין שוה כסף, כ"א דין חדש בפ"ע. ולכן לא כתב הר"ן סברא זו של התוס' שזהו הטעם שאי אפשר ללמוד דין שוה כסף בע"ע מנזקין – כי להר"ן אין סברא כזו שאם למדים שוה כסף מנזקין נצטרך ללמוד גם דין מיטב, כי להר"ן זהו דין נפרד בפ"ע, ואינו שייך לדין שוה כסף.

והנה עפ"ז יש לתרץ מדוע כתב רש"י לקמן (בדף ח') שהמקור לדין ששוה כסף ה"ה ככסף הוא מהפסוק ישיב (ועפ"ז יהי' מובן שאי"ז לפי שרש"י עצמו ס"ל כן, כ"א שהוא מפרש כן שיטת רב יוסף שם), וכדלקמן.

ובהקדים דשיטת רב יוסף מובן רק אם נסביר גדר שוה כסף ככסף בהאופן הנת"ל לדעת התוס', שגדר "כסף" בעצם הוא רק כסף ממש, משא"כ לפי האופן שנת"ל לדעת הר"ן אינו מובן כלל סברת רב יוסף, כי רב יוסף אמר "שוה כסף ה"ה ככסף, מה כסף דקייץ, אף שוה כסף נמי דקייץ", והרי לפי הביאור הנ"ל בסברת הר"ן אין מציאות כזו של "כסף" כשלעצמו, וכשאומרים ששוה כסף ה"ה ככסף אין הפי' שמדמים שוה כסף לכסף, כ"א אומרים שהפי' בתיבת "כסף" הוא מעיקרא שוה כסף, וא"כ איך אפ"ל שצריך להשוות שוה כסף לכסף. משא"כ אם "כסף" פירושו כסף ממש והתורה מחדשת ששוה כסף ה"ה ככסף, הרי שמדמים שוה כסף לכסף, א"כ צריכים להשוותם לגמרי ולומר "מה כסף דקייץ אף שוה כסף דקייץ".

ועפ"ז י"ל שרש"י ס"ל שזוהי אכן המחלוקת בין רבה ורב יוסף, שרב יוסף ס"ל ש"כסף" פירושו כסף ממש, ובמילא אפ"ל שכשמחדשים שגם שוה כסף ה"ה ככסף, צ"ל בדומה לכסף דקייץ, משא"כ רבה ס"ל שמעיקרא "כסף" אין פירושו כסף ממש, כ"א שוה כסף, וא"כ פשוט שאין לומר מה כסף דקייץ [ - איזה כסף?!] אף שוה כסף דקייץ.

ומטעם זה לא מצינו בגמ' שרבה ענה שום דבר לסברת רב יוסף, כי לשיטתו מעיקרא אין מקום לדמיון זה, וכנ"ל.

וזוהי כוונת רש"י בהביאו – בדעת רב יוסף – שהמקור לזה ששוה כסף ה"ה ככסף הוא מהפסוק "ישיב", כי זהו כל היסוד לשיטת רב יוסף. כלומר: רב יוסף ס"ל שצריכים לימוד מיוחד לזה ששוה כסף ה"ה ככסף, א"כ ס"ל ש"כסף" פירושו כסף ממש, לכן ס"ל שצריכים להשוות שוה כסף לכסף.

משא"כ רבה ס"ל שלא ילפינן ששוה כסף ה"ה ככסף מהפסוק, כ"א כ"ה ע"פ סברא, לפי שס"ל ש"כסף" מעיקרו אין פירושו כסף ממש, כ"א שוה כסף, לכן לא ס"ל שצריכים להשוות שוה כסף לכסף, כי אין גדר כזה של "כסף" מעיקרו, שצריכים להשוות עליו.

ולפי"ז נמצא שאין רש"י מביע שיטת עצמו בנוגע להמקור של שוה כסף ככסף, כ"א מפרש דעת רב יוסף – וס"ל לרש"י שזה גופא ה"ה המחלוקת בין רבה ורב יוסף, ולכן אין קשה מדוע לא כתב כן בריש הפרק, כי אין כוונתו סתם לכתוב המקור לזה, כ"א כוונתו לפרש מחלוקת רבה ורב יוסף.

אבל פשוט שלפי הנתבאר בתחילת דברנו שנחלקו בזה תוס' והר"ן, מוכרח לומר שלפי התוס' והר"ן אין לומר שבזה שנחלקו רבה ורב יוסף, כ"א יצטרכו להסביר מחלוקת רבה ורב יוסף באופן אחר. משא"כ רש"י אכן ס"ל שבזה נחלקו רבה ורב יוסף.