הנה באתוון דאורייתא כלל י' (וכן בבית האוצר כלל רכב) האריך בגדר איסור דרבנן אי הוה איסור גברא או חפצא. והנפ״מ אם עבר על איסור דרבנן בשוגג, אי יש בזה איסור (ועי׳ אג״ק ע״י עמוד רע״ט שמתניא רפ״ח נראה ברור שיש בזה איסור).

ובאתוו״ד מביא ראי׳ מחולין (ו, א) דמשמע שםשלא הי׳ שייך שצדיקים יכשלובאיסור דמאי בשוגג,דהשתא בהמתן של צדיקים אין הקב״ה מביא תקלה וכו׳. ולכאורה הרי דמאי הוא רק איסור דרבנן? ומוכח מזה דגם שגגת איסור דרבנן הוא איסור וצריך כפרה וכו׳. ועיי״ש שרצה לדחות ראי׳ זו שאיסור דמאי שונה משאר כי יש ספק שמא לא עישר, ואם לא עישר הרי יש כאן איסור מן התורה. ובבית האוצר שם שקיל וטרי בצורה דומה לזה בדף ז׳ ממעשה דר׳ פנחס בן יאיר וחמורו שרצו להאכילו דמאי, עיי״ש.

ולכאורה הוא פלא גדול דהרי באותו סוגיא (ו׳ ע״ב) שואלת הגמרא אותו קושיא בנוגע לר׳ מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן. דא״א לומר דר׳ מאיר אכל אה הירק בשוגג,דהשתא בהמתן של צדיקים אין הקב״ה מביא תקלה וכו׳. והרי מעשר ירק הוא איסור דרבנן. ומוכח מזה שגם שגגת איסור דרבנן הוא עבירה. ושם א״א לדחות דמטעם ספק אתי עלה כמו שרצה לדחות בנוגע לדמאי? וצ"ע.