איתא בקידושין (ו, א) "הי' מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי', ונתן לה גיטה וקידושי' ולא פירש, ר' יוסי אומר דיו, ר' יהודה אומר צריך לפרש, אמר רב יהודה אמר שמואל והוא [הא דקאמר ר' יוסי דיו - רש"י] שעסוקין באותו ענין. כתנאי רבי אומר והוא שעסוקים באותו ענין, ר"א בר"ש אומר אע"פ שאין עסוקין באותו ענין . . מענין לענין באותו ענין. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי".

ובשיטת ר' יהודה ש"צריך לפרש" נחלקו הראב"ד והרשב"א, דהרשב"א מביא שהראב"ד ס"ל שאחר שנתנו לה יכול לפרש ואי"צ ליטל ממנה ויחזור ויתן לה ויאמר, משא"כ הרשב"א עצמו ס"ל שאכן צריך ליטל ממנה ולהחזיר לה ולפרש אז בעת הנתינה.

ושקו"ט בזה, ומסבירים שאין כוונת הראב"ד שיכול לפרש אחר הנתינה בתוך כדי דיבור דוקא, כ"א כל זמן שעסוקין באותו ענין. וצ"ע איך זה מועיל, והרי כבר נתן לה בלי אמירה ולא הוי קידושין לשיטתי', ואיך יכול אח"כ לעשותן קידושין.

ובאמת אין מובן איך זה מועיל אפילו תוך כדי דיבור, כי קיי"ל (נדרים פב, א. ב"ב קכ"ט, סע"ב) תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבר ממקדש ומגרש, וא"כ בגיטין וקידושין אין מועיל גם תוכ"ד. אמנם ע"ז כבר תירצו שרק לחזור ממה שאמר אין מועיל תוכ"ד בגו"ק (משא"כ בשאר דברים), אבל לפרש דבריו, ה"ז מועיל גם בגו"ק. אבל הקושיא היא איך מועיל אח"כ, אף שעסוקין באותו ענין.

וי"ל הביאור בזה בהקדים מ"ש בגיטין (ה, ב) "המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם, יוציא והולד ממזר דברי ר"מ, וחכמים אומרים אין הולד ממזר. כיצד יעשה, יטלנו הימנה ויחזור ויתננה לה בפני שנים ויאמר בפ"נ ובפ"נ".

וכתבו התוס' (ד"ה "יטלנו", וכ"ה בעוד ראשונים) וז"ל: "מכאן משמע דצריך לומר בשעת נתינה בפני נכתב וכו', וה"ה לאחר נתינה תוך כדי דיבור דמהני, מדקאמר לעיל (ו, א) שנתנו לה כשהי' פקח ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנתחרש, אבל לאחר כדי דיבור מספקא לר"י אי מהני כל זמן שעסוקים באותו ענין או לאו", עכ"ל.

וכתב ע"ז בפנ"י וז"ל: "ואע"ג דקיי"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבר ממקדש ומגרש - היינו לענין שאין יכול לחזור בו, משא"כ לפרש דבריו ודאי מהני, כמ"ש באריכות בפ' מרובה (עג, ב), ומשו"ה מספקא לי' לר"י אי מהני כל זמן שעסוקים באותו ענין, משום דבפני נכתב עדיף אף מלפרש דבריו, דהא סתמא לשמה קאי, אלא דמטבע חכמים כך הוא לומר בשעת נתינה, וא"כ כל שעסוקין באותו ענין מקרי שעת נתינה וק"ל", עכ"ל.

ולכאו' צלה"ב מהי ההסברה בזה שהיות "וסתמא לשמה קאי, אלא דמטבע חכמים כך הוא לומר בשעת נתינה, וא"כ כל שעסוקין באותו ענין מקרי שעת נתינה" - והרי בפשטות אחר תוכ"ד כבר נקרא שאינו "שעת נתינה", שלכן גם לפרש אי אפשר אז, וא"כ מה מועיל שסתמא לשמה שלכן נק' "שעת נתינה". ואם הכוונה שהיות וסתמא לשמה אי"צ "שעת נתינה", א"כ הי' צריך להועיל גם אם אין עסוקין באותו ענין, וגם: לא זה כ' הפנ"י כ"א שלגבי בפ"נ ובפ"נ ה"ז נק' "שעת נתינה".

וי"ל בזה בהקדים מה שצלה"ב כלל זה שנקט הפנ"י שבנוגע לפרש דבריו אמרי' גם במקדש ומגרש תוכ"ד כדיבור דמי. דהרי לפי מ"ש הר"ן (בנדרים שם) שכל הטעם של תוכ"ד כדיבור דמי הוא לפי שדעתו של אדם שיוכל לחזור בו תוכ"ד, היינו שאין אומרים שעדיין לא נגמר הדבר מצ"ע, כ"א שבדעתו של אדם שהדבר לא יגמר עד אחר כדי דיבור, נמצא דבעצם אין שום ערך הלכתי למשך הזמן של תוכ"ד, וא"כ בגו"ק שאדם עושה אותם בהסכמה גמורה, ונגמר הדבר תומ"י, בזה אין שום מושג של תוכ"ד, וא"כ גם לפרש דבריו אינו יכול.

ואם נאמר שבנוגע לפרש דבריו מעיקרא אין צריכים שייעשה בעת העשי', א"כ צריך להועיל גם אחר כדי דיבור, כלומר היות ואין גדר כזה של תוכ"ד, וכל ענינו הוא רק לפי שכן הוא בדעת האדם, הנה בנדון שאמרינן שאין כן דעת האדם, כבר נתבטל מנדון זה המושג ההלכתי של תוכ"ד, ולכן בגו"ק שאמרי' שהאדם עושה אותם בהסכמה גמורה, כבר אזל ממנו גדר תוכ"ד, ואם אעפ"כ יכולים לפרש הדברים מאיזה טעם [ז"א שאין הפירוש צ"ל בעת המעשה] א"כ צ"ל כן גם לאחר כדי דיבור.

ואין לתרץ שזה גופא הוא בדעתו של האדם: מכיון שגו"ק חמירי לכן עושה אותם בהסכמה גמורה שייגמרי תומ"י, מ"מ משערינן דעת האדם, שבדעתו להניח לעצמו משך הזמן של תוכ"ד לפרש דבריו, אין לומר כן, כי מה נוגע לנו אם בדעתו לפרש דבריו תוכ"ד או לא, הרי ממ"נ: אם מן הדין מותר לפרש דבריו אח"כ, אין צריכים דעתו, ואם מן הדין אסור, לא יועיל מה שבדעתו לעשות כן, וכי דעתו תשנה את הדין; כלומר: מתי אמרי' שתלוי בדעתו, רק בנוגע חלות הדבר (הקניין, הקידושין, הגירושין וכו'), כי באם אין בדעתו שיחול הדבר, פשוט שאינו חל, ולכן אם בדעתו שיחול רק אחר כדי דיבור, אינו חל עד אז (ויכול לחזור בו עד כדי דיבור), אבל אם בדעתו שיחול הדבר תומ"י, כבר אין הוא הבעלים להגביל הזמן מתי יכול לפרש ומתי אינו יכול לפרש, כי זה תלוי בהדין - אם הדין הוא שיכול לפרש אחר המעשה, יכול הוא לעשות כן, ואם הדין הוא שאינו יכול, לא ישתנה הדבר ע"י שבדעתו הי' לפרש אז, מאחר שהדבר כבר חל.

וא"כ שוב קשה למה יכול לפרש דבריו עד תוכ"ד בגו"ק? ז.א. איזה ערך הלכתי יש למשך זמן זה? ואם הדין הוא שבנוגע לפרש דבריו מעיקרא אי"צ בעת מעשה ממש, מנין הגבלה זו של תוכ"ד, ולמה לא נאמר שיכול לעשות כן אח"כ.

ויובן כ"ז בהקדים מ"ש בלקו"ש (חי"ט עמ' 189), דשם מביא כ"ק אדמו"ר זי"ע הדין הנ"ל "והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ . . ומקדש ומגרש", ומביא מ"ש הר"ן לבאר החילוק בין שאר דברים לקידושין וגירושין, "דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה, אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דיבור, אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה, ומשו"ה חזרה אפי' תוכ"ד לא מהני".

ומקשה שם על הר"ן, דלפי דבריו, דבשאר מילי אין גמירת דעת עד אחר כדי דיבור, נמצא שהמעשה לא נגמר עד אז, ובמילא אם, לדוגמא, מישהו יתן לחבירו מתנה דבר מאכל, אסור למקבל המתנה לאכול (עכ"פ לכתחילה) המאכל עד אחר כדי דיבור, ולא אשתמיט בשום מקום חידוש כזה.

ומזה מכריח שגם בשאר דברים נגמר המעשה תיכף, אלא עד כדי דיבור בכוחו לחזור ולבטל המעשה, משא"כ במקדש ומגרש. והטעם ע"ז מבאר:

ידוע שישנם ב' סוגי עדים: א) "עדי בירור" - לדוגמא, עדות על הלואה, שעניינם הוא רק לברר שההלואה נתקיימה, אבל ההלואה כשלעצמה אינה תלוי' בהעדים, וגם כשההלואה מתקיימת בלי עדים, חל על הלוה חיוב לשלם את החוב. וכדאי' בקידושין (סה, ב) לא איברו סהדי אלא לשקרי.

ב) "עדי קיום" - לדוגמא, עדי קידושין, שעדותם ה"ה חלק מהקידושין, שהרי הדין הוא, שגם אם האיש והאשה מודים שקידשה, מ"מ אם לא היו שם עדים "אין חוששין לקידושין" (קידושין שם). ז.א. בלי עדי קידושין אין כאן קידושין. (ומציין לתומים סי' צ' סקי"ד. ולעיין בארוכה צפע"נ כללי התוהמ"צ ע' עדות, עדי קידושין. וש"נ).

ועפ"ז היות ובקידושין וגירושין המעשה נעשה ע"י העדים, לכן לאחר מעשה הקידושין והגירושין כבר אין ביכולתו של המקדש או המגרש לבטל המעשה, היות והעדים פעלו את מעשה הקידושין או הגירושין. משא"כ בשאר דברים, שהעדים אין פועלים במציאות הדבר, והדבר נעשה רק ע"י הבעל דבר בלבד, לכן יכול הוא לבטלו עד תוך כדי דיבור. ע"כ תו"ד.

וליתר ביאור: הא דבכלל, בכל דבר, אא"פ לחזור בו אחר כדי דיבור, ה"ז ג"כ מטעם הנ"ל, שכבר יצא מידו, כי לאחר שכבר נגמר הדבר נעשה זה מציאות בפ"ע ואין להאדם בעלות ע"ז, כדי לחזור בו, אלא שאמרה תורה (או החכמים) שעד תוך כדי דיבור עדיין יש לו אחיזה בזה, כלומר אף שכבר נגמר הדבר, מ"מ התורה נתנה להאדם אחיזה בהדבר להחזירו, אבל כ"ז הוא רק כשלא נכנס לרשות מישהו אחר, אבל אם נכנס לרשות אחר נפסק מהאדם. ולכן בגו"ק שתיכף ומיד כשקידש או גירש נכנס לרשות העדים, לכן אין מועיל בזה תוכ"ד.

והנה ע"פ ביאור הנ"ל בלקו"ש יש לבאר התוס' הנ"ל, כי כל הקושי' שייכת רק לפי ביאור הר"ן, אבל לפי המבואר בלקו"ש אינו קשה, כי לפי הביאור שם יש מושג הלכתי של תוכ"ד כדיבור דמי, ואינו תלוי בדעת האדם, וגם בשאר דברים ה"ז הלכה שאף שנגמר הדבר תומ"י, מ"מ ישנו משך זמן זה שהדין הוא שיכול לחזור בו, ומה שבגו"ק אינו יכול לחזור בו ה"ז מפני סיבה צדדית, שכבר אינו בידו לבטלו (כי נכנס לידי העדים), וא"כ פשוט שבנוגע לפרש עדיין אמרי' גם בגו"ק תוכ"ד כדיבור דמי.

ז.א. הדין הוא שגם לפרש דבריו צריך להעשות בעת מעשה, ויש לנו כלל בכל התורה כולה, גם בגו"ק, שתוכ"ד נק' עדיין בעת מעשה (היינו שישנו ערך הלכתי למשך זמן זה שלכן זה עדיין נקרא בעת מעשה). וא"כ גם בגו"ק אפשר לפרש דבריו תוכ"ד, וה"ז כאילו אמרו בעת מעשה, ורק אם רוצה לבטל הדבר, אז אמרי' שאף שעומד הוא עדיין בעת העשי', מ"מ המצב הוא שענין העדים מונעו מלבטל.

ועפ"ז מובן תירוצו של הפנ"י בביאור דברי התוס' שיכול לומר בפ"נ ובפ"נ תוכ"ד מהנתינה, כי גם בגו"ק אמרי' בעצם תוכ"ד כדיבור דמי.

וי"ל שבלפרש גופא ישנם ב' אופנים: א) מתחלתו אין ברור כוונתו, והפירוש שנותן היה כעין חידוש לגבי כפי שהי' לפנ"ז. ב) בעצם הי' ברור גם לפנ"ז, ורק מטעם סיבה צדדית צריך לפרש.

ובפשטות: באם זה באופן הב' אין צ"ל "בעת הנתינה", כי אינו מחדש שום דבר, ומועיל גם אם כבר יצא מרשותו, ורק צ"ל עדיין עסוקין באותו ענין, כי בלא"ה חסר הקשר הכללי בין מה שאומר עכשיו עם הנתינה, אבל מטעם האמירה עצמה ה"ז מספיק גם אח"כ.

ועפ"ז יובן מ"ש הפנ"י "דהא סתמא לשמה קאי, אלא דמטבע חכמים הוא לומר בשעת נתינה, וא"כ כל שעסוקין באותו ענין מקרי שעת נתינה" - כי היות וזה רק (לפרש) באופן הב', שהרי "סתמא לשמה קאי", לכן לא איכפת לן אם אין זה בשעת נתינה [וכוונתו במ"ש "מקרי שעת נתינה" הוא בשם המושאל - שמועיל כשעת נתינה, כי אי"צ שיהי' דוקא בשעת נתינה].

ועפ"ז יובן גם בנדו"ד מדוע כש"הי' מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי' ונתן לה גיטה וקידושי' ולא פירש . . ר' יהודה אומר צריך לפרש" ס"ל להראב"ד שאי"צ ליטול ממנה ולהחזיר לה ולומר, ומועיל אמירתו גם לאחר כדי דיבור, כל זמן שעסוקין באותו ענין, כי גם ר' יהודה מודה שבעצם ה"ז קידושין, ואין ספק בזה, אלא שס"ל שיש דין שצריך לפרש, א"כ גם לאחר שיצא מרשותו, (כ"ז שיש קשר בין מה שאומר למה שעשה ע"י שעסוקין באותו ענין) מועיל אמירתו.