תלמיד בישיבה
ברמב"ם פ"ח מהל' שבת הי"ד כותב וז"ל: גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה ע"ג יתידות חייב משום תולש" עכ"ל, והוא בגמ' שבת פא, ב. ועי' רש"י ותוס' שם שכתבו דהאי חייב לאו דווקא ובאמת לא הוי תולש אלא מדרבנן וראייתם מהמשך הגמ': "צרור שעלו בו עשבים מותר להגביהו מן הקרקע ולקנח בו", וזהו משום דגם ע"ג יתידות חשבינן ליה כמחובר לקרקע, וע"ש בתוס' שהביאו לזה הך דקיי"ל דעציץ נקוב ע"ג יתידות חייב בתרו"מ (ועיין בחי' הגר"ח דלקמן שמוכיח דכוונת הרמב"ם שחייב מדאורייתא מפ"א בהל' שבת), ונתקשו בזה רבים דהרמב"ם עצמו פוסק ג"כ דבמפסיק אוירא – חייב בתרו"מ, ואמאי פסק שהמניח הגבשושית ע"ג יתידות דינו כתולש מדאורייתא? –והרי עדיין כמחובר לקרקע?
ותירץ הגר"ח מבריסק בחידושיו (סימן יג), דתרי דיני הם בעציץ נקוב, דין א' שהזרעים ינקי מארעא ועוד דין שהזרעים הווין מחובר, ולדין מצוות התלויות בארץ, אין צריכים למחובר רק מספיק שיונק מקרקע א"י, ואז הינם גידולי א"י אבל לענין חיבור ותולש בשבת הרי צ"ל ממש חיבור, ולכן לענין תרו"מ הרי העציץ המונח ע"ג יתידות יונק (דרך אויר) מאדמת א"י, ולענין שבת הוא תלוש.
וכך פי' גם לענין הכשר לקבלת טומאה, שלזה צריכים חיבור ממש לאדמת א"י, ולכן פסק בהל' טומאת אוכלין (פ"ה הל"ט) וז"ל: "קישות שנטעה בעציץ והגדילה, אע"פ שיוצאת לחוץ – טהורה" ועיי"ש מה שהשיג עליו הראב"ד, ומבאר הגר"ח מחלוקתם דהרמב"ם והראב"ד בביאור מח' רבנן ור"ש במס' עוקצין, דהראב"ד מפ' המשנה כרש"י ותוס' שם וכו' עיי"ש, ולכן סובר דמה שמאוירא דקרקע קא רבו – מטהרו מלקבל טומאה.
אבל לרמב"ם דווקא מה שבתוך עציץ נקוב ומחובר טהור ומה שיוצא לחוץ טהור מצד חיבורו לעפר אבל מצד האוירא לא היה צריך להיטהר, ועכ"פ חזינן מדברי הגר"ח דלענין תרו"מ א"צ לדעת הרמב"ם חיבור לקרקע ומספיק היניקה.
ויש להקשות על דברי הגר"ח ממ"ש הרמב"ם בהל' תרומות (פ"א הכ"ג) וז"ל: "עפר חו"ל שבא בספינה לארץ, בזמן שהספינה גוששת לארץ הרי הצומח בה חייב בתרו"מ ושביעית כצומח בא"י עצמה". דחזינן בפירוש דהרמב"ם מצריך בדווקא שיהיה חיבור לארץ כדי להתחייב בתרו"מ ואינו מסתפק ביניקה בעלמא? ואין לומר שהמים מפסיקים היניקה דחזינן מסברת הגמ' בגיטין (ח, א) דיותר סברא לומר שאוירא מפסיק היניקה מלומר שמים מפסיקים.
ולבאר זה בדא"פ צלהב"ת בגופא דסוגיא בגיטין ז, ב: "תנא חדא המביא גט בספינה כמביא בא"י ותנא אידך כמביא בחו"ל, א"ר ירמיה לא קשיא, הא ר' יהודה והא רבנן, דתנן עפר חו"ל הבא בספינה חייב בתרו"מ א"ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת כו' א"ר זירא עציץ נקוב ע"ג יתידות באנו למח' ר"י ורבנן" כו'. דלפירש"י מחלוקתם – לר' ירמיה – היא אם הנהר יש לו תורת יבשה ולר' זירא מחלוקתם אם אוירא או מיא כמנחא דמי, אמנם הרמב"ם פוסק (כפי שפי' נו"כ בהל' תרומות שם) דר' יהודה בא לפרש דברי רבנן אך יש להבין איך יפרש הסוגיא לפי ר' זירא דקאי בשי' רמב"ח, שר' יהודה בא לחלוק, שהרי לענין תרו"מ צ"ל רק יניקה מקרקע א"י וזה ישנו בע"נ המונח ע"ג יתידות, ואמאי לר' יהודה "לא מיחייב במעשר דאורייתא עד דמנחא אארעא", ועוד צ"ל דלשי' הרמב"ם מה ענין גט לכאן, שבוודאי אינו תלוי לא ביניקה ולא בחיבור לקרקע ומהי סברת ר' ירמי' "הא ר' יהודה הא רבנן"?
אלא דנלענ"ד לבאר סברות מחלוקתם באופן שונה, והוא ע"פ דברי כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חי"ז (ע' 26) לבאר שיטתייהו דמח' רבי ורבנן בכל הש"ס וזלה"ק: "א לשון אין דער תורה אדער אין דחז"ל (ועד"ז בל' בנ"א כדלקמן) צי דאס ווערט געטייטש דווקא א' – כפשוטו ממש, ב' – ובכל הפרטים, אדער דאס קען מיינען נאר א טייל אדער איין פרט" עכלה"ק, ועיי"ש שמאריך להביא דוגמאות מכל שישה סדרי משנה ומהם - לגבי סוכה דלרבי צ"ל ד' על ד' ולרבנן מספיק שמחזקת ראשו ורובו, והטעם, דלרבי צ"ל "תשבו כעין תדורו" בכל הפרטים שבו, ולרבנן מספיק שבפרט א' – מחזקת ראשו ורובו – הוא כעין תדורו, וכך גם מחלוקתם לגבי אוהל זרוק, דלרבי לאו שמיה אהל משום שצ"ל אוהל בכל הפרטים שהוא בשפת בנ"א וזה כולל שאינו מיטלטל, משא"כ לרבנן כו'.
וי"ל שכן הוא גם בסברות ר' יהודה ורבנן בסוגיין, דע"מ להתחייב בתרו"מ צריך שיצמח מאדמת א"י, ור' יהודה ס"ל שצ"ל בכל הפרטים שבזה, שגם היניקה תהי' מאדמת א"י וג"כ יהיה מחובר לקרקע א"י ויתבטל העפר ויהיה ממש חלק בלתי נפרד מאדמת א"י, ודוקא כך יתחייב בתרו"מ, ולכן ס"ל שהספינה צ"ל גוששת בקרקע וכדמפ' המשנה במס' חלה (פ"ב) גוששת - "דבקה בארץ וגוש – כמו עפר", משא"כ לרבנן מספיק דחשיב כא"י בפרט א' – שיונק מקרקע א"י ובזה הוא דומה לעפר א"י, ואתי ר' ירמיה למימר שכן הוא לענין גיטין, דלר' יהודה צ"ל הספינה מחובר לקרקע א"י ואינו מסתפק בכך שנמצאת על נהר שעל קרקעית א"י, דא"כ לא חשיב אדמת א"י ו"תחלוק במדינת הים", ולרבנן מספיק שנמצא במקום א"י ומעל קרקע א"י שבפרט זה הוא כא"י, ומזה יתורץ בפשטות קושיית תוס' ד"ה "הא ר"י הא רבנן" – מה ענין גט אצל מעשר וכו' – עיי"ש, שאכן אינם דומים אלא שסברות המחלוקות דומות, ואתי ר' זירא להוסיף שבאותן הסברות יחלקו גם לגבי עציץ נקוב דלר' יהודה צ"ל ג"כ מחובר לקרע ממש דאל"כ אינו מתבטל לקרקע א"י ליחשב עפר א"י (וגם אין מתבטל הכלי כדלקמן בדברי רבא), ורבנן ס"ל דמספיק בפרט זה דיונק מקרקע א"י, וזה איתא, או נימא דבא ר' זירא לחלוק ולהדגיש דדוקא בענין יניקה או חיבור שייך מחלוקתם, אבל לענין גיטין – לכו"ע מיקרי מקום א"י, כדלקמן בדברי ר"ן בר יצחק.
ולהבין ההמשך דסוגיין – קושיית רבא "דילמא עד כאן לא קאמרי וכו'", ילה"ק מ"ש ה'אפיקי-ים' במחלוקת דרבנן ור"ש בשבת (צה, א) אם ע"נ ע"ג קרקע דינו כמחובר או כתלוש שמחדש דאף לרבנן צריך שיתבטל הכלי כדי שיחשב כמחובר אלא שר' שמעון סבר דבשביל שיתבטל הכלי צריך שינקב כדי טהרות או למטה מרביעית ולרבנן ס"ל שמספיק שינקב כדי שורש קטן, וכבר מתבטל הכלי – ובמילא העפר שבתוכו – לקרקע, ועפי"ז נוכל לפרש דברי רבא דמקשה אר' זירא שהן אמת הוא שלכו"ע מתבטל הכלי ע"י היניקה בכשורש קטן או יניקת הספינה ש'אינה צריכה לינקב', ודילמא עד כאן לא קאמר ר' יהודה אלא בספינה שמאחר ועשויה לברוח הרי אינה יונקת מאותו קרקע דא"י דרך קבע, אלא כשם שיונקת כאן תינק מקרקע אחרת, ולכן לא יבטל עפרה לקרקע שתחתיו ואינו עפר א"י בכל הפרטים ויפטר מתרו"מ, אבל עציץ שאינו עשוי לברוח ויונק מקרקע שתחתיו תמיד מתבטל לקרקע שתחתיו ואינו כלי לעצמו ויתחייב בתרו"מ – ולא יצריך ר' יהודה שיהיה מחובר ממש לארעא, או נימא דלכו"ע אינו בטל ביניקה כשו"ק אלא צ"ל חיבור ממש כדי שיתבטל, ועד כאן לא קאמרי רבנן אלא בספינה, דמאחר וזוהי יניקה שאינה מספקת לבטל הכלי הרי גם לשיטתם לא קרי ליה גידולי א"י להתחייב בתרו"מ, וצ"ל גם מחובר לאדמת א"י ובספינה זה ישנו שאפ"ל שנהר כ'ארעא סמיכתא' וכדמפרש"י בשבת (ק, ב) שהוא קרקע "עבה", ובזה ישנו ממש כחיבור לאדמת א"י, אף שאין נתבטל הכלי ודומה בפרט א' לא"י, משא"כ ר' יהודה יסבור שצ"ל ממש מחובר לקרקע א"י ויתבטל הכלי. אבל עציץ דמפסיק אוירא את החיבור לקרקע – אפ"ל שגם לרבנן פטור מתרו"מ – כנ"ל שאינה יניקה מספקת לבטל הכלי ואין גם פרט א' שהוא כא"י.
ולכאו' י"ל שעפ"ז יוסרו כמה תמיהות בל' הגמ' בסוגיין ע"פ שיטת רש"י: א) במה שמק' רבא "או דילמא … אבל עציץ דמפסיק אוירא לא", והרי פירש"י בשי' ר"ז "דלרבנן אוירא כמאן דמנחא דמי", וא"כ הו"ל להקשות "דילמא לא כדבריך, דהוי אוירא כמאן דמנחא דמי" ואמאי מקשה בלשון דמשמע דפשיטא לן דאוירא מפסיק? ב) לכאו' לישנא יתירא יש כאן דהול"ל או דבספינה לא מפסיק אוירא ובעציץ מפסיק, או דבספינה מיא כארעא ואוירא לאו כארעא, אלא כופל הוא בלשונו "בספינה דלא מפסיק אוירא דמיא כארעא סמיכתא" ולכאו' הוא פשוט שמאחר ומיא כארעא (ואפי' אם לאו כארעא אבל עכ"פ) לא מפסיק אוירא. ג) במה שחולק רנב"י בהמשך הגמ' "דכו"ע לא פליגי בנהרות דא"י, כי פליגי בים הגדול", ולכאו' לשיטתו כלל לא מיירי במח' ר"י ורבנן שהביא ר' ירמיה אלא בענין אחר לגמרי, והו"ל למימר "הא ר' יהודה והא רבנן במקום אחר", או כה"ג. אבל מלשונו משמע שהוא אותו מח' שהביא ר' ירמיה אלא שאינה בהנהרות דא"י כ"א בים הגדול.
אלא דלדברינו דלעיל א"ש – דאף ר"ז ידע שאויר מפסיק החיבור וסבר דס"ל שמספיק היניקה, אלא אתי רבא להסתפק שאולי אין מספיק לרבנן יניקה כשו"ק מפני שאין מתבטל הכלי ונצריכם לחיבור, והא דכופל בלשונו י"ל שאינו מספיק דלא מפסיק אוירא היניקה כנ"ל אלא דצ"ל כמחובר לארעא ומשא"כ בעציץ הרי אוירא מפסיק החיבור, ויומתק לשון רנב"י דלכו"ע בנהרות א"י לגבי גט לא שנא נהר כיוון שבל' בנ"א קרי ליה מקום ארץ א"י ולא יחלקו במדינת הים, ודווקא בתרו"מ יחלקו מאחר שלעפר חו"ל הבא בספינה קרי עפר חו"ל - כ"ז שלא בטל לקרקע א"י, ובזה מחלוקתם אי בטל או לאו, אלא פליגי באותם הסברות לגבי גט בים הגדול, ובהקדים: דבהמשך הגמ' שם מוקמינן יסוד מחלוקתם דלרבנן מיבעי ליתורא דקרא "והיה לכם גבול ים" לנסין – איים שבים, ולכן דורשים הפסוק כפשוטו "הנסין שבים רואים אותם כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנון" כו' ולר' יהודה לא מיבעי היתור ליה לנסין, והוא ממש בסברות דלעיל (שמביא כ"ק אדמו"ר בלקו"ש לגבי מח' רבי ורבנן) דלר"י ממ"ש "וגבול ים והיה לכם הים הגדול" לומדים כפשוטו הים הגדול שייך לא"י בכל הפרטים כולל האיים שבו, ולרבנן יתכן שהוא רק בחלק ממנו ולא באיים וצריך לימוד ע"ז.
וע"פ הנ"ל יומתק גם סדר המשך הגמ' בדף ח דעד עתה סברנו בפשטות דמאחר ובא לדון בדברי ר"מ "עכו כארץ ישראל" הביא ספק דבעו מרחב"א לגבי המוכר עבדו לסוריא, דפשיט להו מדברי ר"מ הנ"ל, ואיידי דאיירי בסוריא מביא כל דיניה דסוריא ודן בהם ורק אח"כ חוזר להנ"ל ודן בענין עבד שהביא גיטו בהמשך לספק דרחב"א, ואינו חלק כ"כ.
ולמ"ש בשי' הרמב"ם אפ"ל בדא"פ שיהיה מדויק יותר דמאחר ודן בסברות ר' יהודה ורבנן כאן שהם כסברות רבי ורבנן בכל הש"ס הביא ספק דרמב"ח כדי לבוא לענין דיניה דסוריא שבהא חולקים רבי ורבנן בסברות הנ"ל אם אוהל זרוק שמיה אוהל או לאו (עיין בלקו"ש שם ע' 33), ולאחמ"כ מתחיל לדון בסוגיא דעבד, איידי דאייתינן הספק לעיל.
ועפהנ"ל נבוא לבאר בדא"פ שי' הרמב"ם שפוסק בסוגיא דגיטין דר' יהודה בא לפרש דברי רבנן, ועושה דברי דיחויא קמא דרבא עיקר, שעציץ נקוב ע"ג יתידות בטל גם לשיטת ר' יהודה אגב קרקע, וחשיב עפר א"י וחייב בתרו"מ, ומשא"כ בספינה אינו בטל.
ולכן דווקא בגוששת בטל אגב קרקע וחייב בתרו"מ מפני שהוא בכל הפרטים "כצומח בא"י עצמה" (כלשונו) (ויומתק ביותר דס"ל דדיחויא בתרא דיחויא בעלמא – כתוס' שם ד"ה 'דילמא לא היא' – דהא רבא גופיה הוא דס"ל בשבת צה, ב, שביניקה בנקב כשו"ק בטל הכלי ואיך יסתפק כאן שאולי לכו"ע אינו בטל ע"י הנקב לא בעציץ ולא בספינה אף דינקי?
אלא ודאי דיחויא בעלמא הוא) ולגבי שבת דצ"ל חיבור ממש לקרקע אינו מספיק שבטל הכלי ע"י היניקה וכשמגביה הגבשושית (וכן העציץ) מהקרקע הריהו תולש מהקרקע דאורייתא, ולגבי טומאה ג"כ אינו מספיק שבטל הכלי והעפר שבו אגב קרקע כי צ"ל מחובר ומושרש בקרקע ממש כדי ליטהר.
Download PDF