בב"ב ס, א: "ר' ינאי הוה לי' אילן הנוטה לרה"ר הוה ההוא גברא דהוה לי' נמי אילן הנוטה לרה"ר אתו בני רה"ר הוו קא מעכבי עילוי' אתא לקמי' דר' ינאי וכו' בליליא שדר קצייה לההוא דידי' וכו' א"ל זיל קוץ וכו' מעיקרא סבר ניחא להו לבני רה"ר דיתבי בטולי' כיון דחזא דקא מעכבי שדר קצייה".

והנה בדף כז, ב תנן "אילן שהוא נוטה לרה"ר קוצץ", ויש להבין ההו"א של ר' ינאי דניחא לי' דיתבי בטולי', דלכאו' במשנה אינו מחלק אלא תני סתם "קוצץ", שעל בעל האילן לקצוץ.

ומפרש המאירי דהא דתנן "אילן הנוטה לרה"ר קוצץ" פי' שרשאין (בני רה"ר) לקצצו, אמנם ת"ח אף לכתחילה אסור להעמיד ענפיו ברה"ר; ואם ישנה סברא דניחא לי' לבני רה"ר - מותר, אמנם אם רואה שמעכבים אחרים ורק משום כבודו אין מעכבים עליו צריך לקצוץ את שלו. והיינו דס"ל דמתני' ("קוצץ") לא קאי על בעל האילן אלא על בני רה"ר.

והנה הרא"ש בסוף פרק חזקת הבתים (סי' עז) מביא האי עובדא דר' ינאי ואינו מברר לשם איזה הלכה הביאו, ולכאו' ליכא למימר דהרא"ש פוסק ומחדש דיש דין מיוחד בת"ח שאף לכתחילה אסור להעמיד ענפיו על דרך הרבים אא"כ ישנה סברא דניחא לבני רה"ר,כהמאירי, דא"כ הו"ל להטור להביא דין זה, ואף אם לא ס"ל להלכה כן הו"ל עכ"פ להביאו ולחלוק עליו, ומעשה דר' ינאי אינו נזכר כלל בהטור.

והנה בקיצור פסקי הרא"ש על המשנה בדף כז כתב "אילן הנוטה לרה"ר - קוצץ" - היינו שהוא מעתיק לשון המשנה (שממנה אין להכריע שעל בעל האילן לקצוץ, דא"כ יקשה מהו ההו"א דר' ינאי), ובמעשה דר' ינאי כתב וז"ל: ואילן הנוטה לרה"ר צריך לקצצו. והנה מהלשון "צריך לקצצו" משמע דקאי על בעל האילן, דאי קאי אבני רה"ר הול"ל "רשאין לקצצו" כל' המאירי, ומזה משמע דהקיצור פסקי הרא"ש למד שמהמשנה ד"אילן הנוטה לרה"ר קוצץ" ס"ל להרא"ש דלא פסיקא לן מי צריך לקצצו, ומהאי עובדא דר' ינאי למד דבעל האילן צריך לקצצו. והא דלא קצץ ר' ינאי מיד, דבראשונה חשב דעל בני רה"ר לקצוץ, והא דלא קצצו משום דניחא להו כו'. וכשראה דבאמת קפדי ומ"מ לא קצצו, פסק דעל בעל האילן לקצוץ.

וצלה"ב מפני מה לא רצה הרא"ש לפרש כהמאירי.

ונל"פ בדעת הרא"ש, דאם אכן הדין הוא כהמאירי, דבכלל על בני רה"ר לקצצו, א"כ למה אמר ר' ינאי לבעל האילן זיל קוץ ולא אמר לבני רה"ר לכו קוצו, אלא לומד דמזה שראה ר' ינאי שפעמים שבני רה"ר אינם מעכבים כגון משום כבודו - פסק דכל אילן הנוטה לרה"ר בעל האילן חייב לקצצו, ולא חילק בין ת"ח וסתם.

ואמנם בטור סי' תיז כתב "אילן הנוטה לרה"ר קוצצו כדי שיהא גמל ורוכבו עובר". וממשיך: "מניחין בשתי שפתות הנהר פנוי כרוחב כתפי המלחים וכו'", וסתם ואינו מפרש מי הקוצץ. אמנם מזה שכתב מיד: "מניחין מקום פנוי וכו'" - דבודאי הפי' שבעל הקרקע צריך להניח המקום פנוי דאל"כ לא יתכן הלשון מניח - נראה לדייק דכמו"כ בדין "אילן הנוטה לרה"ר קוצצו" דבעל האילן קוצצו.

ודיוק זה מפורש ביותר מהשו"ע שם (סעיף ד) דכוללם בהמשך אחד וז"ל: אילן הנוטה לרה"ר קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו ומניחים מקום פנוי וכו'.

ואלא דעפ"ז ק"ק, כי אם פוסק הטור דבעל האילן צריך לקצצו ומקורו כהרא"ש, ומקור הרא"ש הרי הוא ממעשה דר' ינאי בדף ס (כנ"ל), א"כ לכ' הו"ל להבית יוסף על אתר לציין להגמ' שם, אבל הוא ציין להמשנה בדף כ"ז שם, שלפי דברינו אין להוכיח משם דעל בעל האילן לקוץ. ויל"ע.