רב ושליח בברייטון ביטש, ור"מ בישיבת תות"ל "חובבי תורה"
בגמ' ב"ק דף ד' ע"א ושמירתן עליך, אדם שמירת גופו עליו. ופי' רש"י דקושיית הגמ' היא דלשון המשנה "ושמירתן עליך", לא מתאים על שמירת אדם על גופו, כ"א על שמירת ממונו, וע"ז מתרצת הגמ' דאע"ג דבאדם "שמירת גופו עליו", מ"מ לשון המשנה קאי על שאר נזיקין. והיוצא מזה הוא שבגמ' הגדירו אדם המזיק שהוא חייב בגלל שלא שמר את גופו.
וצ"ע דלקמן כו,ב תנא דבי חזקיה דחייב "על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון". נמצא דאדם חייב גם על האונסין, היינו גם כשלא הי' בידו לשמור ממנו ולמנוע ההיזק, בכל זאת חייב על היזק גופו, ואם החיוב בא בגלל העדר שמירתו הי' צ"ל פטור באונס.
ובאמת, יש בזה מחלוקת ראשונים, דתוס' כז, ב ד"ה ושמואל סבר דבאונס גמור פטור, ומה שמחייבין האונס כרצון, הוא באדם המזיק באופן שהי' קצת בידו למנוע ההיזק, אבל הרמב"ן בבא מציעא פב,ב פליג על התוס' וסבר דאדם חייב גם על אונס גמור, וקשה להרמב"ן מש"כ בגמ' "אדם שמירת גופו עליו", הרי גם כשלא הי' בידו לשמור על עצמו הוא חייב.
ונראה ליישב ע"פ הרגאצ'ובי בצפע"נ על ב"ק ד,א, דמפרש "אדם שמירת גופו עליו", דהוא ע"ד שמצינו בגונב נפש לקמן סח,ב, דלא שייך באדם יאוש לפני המכירה משום דלא שייך לומר שהאדם יתייאש על עצמו, עיי"ש ברש"י, ובלשון הרגאצ'ובי "אדם בכל מקום שהוא, הוא ברשות עצמו, ויאוש לא שייך כ"א על דבר הקנוי", והוא ממשיך דכן הוא גם כוונת הגמ', דבאדם שמירת גופו עליו.
והמובן מדברי הרגאצ'ובי הוא, שגוף האדם הוא חלק ממהות האדם עצמו, ולא דומה לדבר שחוץ ממנו הקנוי לו (להעיר מתניא פכ"ט) ומה ששמירת גופו עליו הוא לא בגלל שהוא צריך לעשות פעולה של שמירה על הגוף, אלא משום שזה שמירה שבאה בדרך ממילא ומאליו, כיון "שהוא ברשות עצמו".
ולפי"ז צ"ל דקושית הגמ' "ושמירתן עליך" הוא, דבאדם הוי איכות אחרת של שמירה, ואינה דומה לשמירת שאר נזיקין, שהוא שומר "על דבר הקנוי" שחוץ ממנו (וזה דלא כפרש"י שהקושיא הוא בגלל שהלשון לא מתאים לאדם).
והיוצא מדבריו הוא, שחיוב אדם המזיק, הוא לא בגלל שלא שמר את גופו, כמו חיוב נזקי בהמתו, שחייב עליהם בגלל שלא שמרן, כ"א החיוב הוא בגלל שגופו כעצמו, וכמו שהוא עצמו כשמזיק ברצונו חייב, כמו"כ גופו שהזיק נחשב כמו שהוא עצמו הזיק דגופו ועצמו הם מהות אחד.
ולפי"ז באדם ישן שהזיק, הוא לא חייב בגלל שלא שמר על גופו לשכב במקום שמור, כ"א הוא חייב בגלל מעשה ההיזק הבא מגופו, דהוי כמו שהוא עצמו עשה את זה בשעה שהי' ער, ובשעת ההיזק פשע במעשה ההיזק ולא בשעה שהלך לישון במקום שאינו שמור. ועי' חקירה בזה ברשימות שיעורים של הגריד"ס.
ובזה יובן שיטת הרמב"ן דחייב גם על האונס, דסבר דהלימוד מפצע תחת פצע (לקמן כו,ב) חידש, דבאדם המזיק סיבת המחייב בנזיקין, הוא עצם מעשה ההיזק, ולא העדר שמירתו על גופו, וכשגופו - עצמו עשה מעשה היזק הוא חייב באיזה אופן שיהי' גם באונס. וזהו "אדם שמירת גופו עליו", ר"ל דגופו הוא כהאדם עצמו (דכן הוא דרך הגמ', לכנות האדם עצמו בלשון "גוף", כמו "חובת הגוף" בקידושין לז,א, "אשתו כגופו" בברכות כד,א, וכן "גופו של גט" הוא עיקר הגט בגיטין פה,א).
וכוונת הגמ' לומר, דבהאדם "שמירת גופו" הוא כשמירת עצמו, שאין זה ענין השמירה במובנו הרגיל כשומר על דבר שחוץ ממנו, כ"א שעניני גופו ועצמו הם "עליו" וחלק ממנו, וחייב, משום שהיזק הבא מגופו הוא היזק שהוא עצמו עשה, ועי' רש"י לקמן ד,ב ד"ה כל הנך כו', "הוא עצמו מזיק כו' דאזיק בגופו".
ויש להעיר בכל הנ"ל, מהחקירה המובאת בלקו"ש ח"ו ע' 329, בגדר שור המזיק אם הוא בגלל שלא שמר הבעל שורו, וחטא הבעל הוא קודם וסיבה למעשה ההיזק של השור, או שהחיוב הוא מצד מעשה ההיזק שנעשה ע"י השור, שהוא ממונו דהוי כידו אריכתא, וחטא הבעל הוא בשעת מעשה ההיזק, "שחטא שניהם היא בפעולה אחת".
Download PDF