בגמ' ב"ק (ד, ב) מבואר, דלשמואל, תנא דמתניתין חשיב במנין ארבעה אבות רק "נזקי ממון" (כשור ובור וכדו'), משא"כ רב אושעיא חשיב (במנין אבות שלו) גם "נזקי גופו", ולכן במתניתין לא מוזכרים החיובים של אדם שחבל באדם, ושל הד' שומרים, ורב אושעיא כן מזכירם. ופרש"י, "כל הנך דר' אושעיא הוא עצמו מזיק, דהנך ד' שומרים הן עצמם הזיקו, הואיל ולא שמרו כראוי וכו'".

ובדברי רש"י אלו צלה"ב:

א. ידועים דברי הגרשש"ק בריש מכילתין, שמרש"י זה יש להוכיח שסיבת החיוב בממונו שהזיק, אינו מחמת העדר השמירה של הבעלים; דבאם זו היא הסיבה, הרי מהו ההבדל בין זה לחיוב השומרים ש"לא שמרו כראוי", ומדוע נק' זה "נזקי גופו" וזה "נזקי ממון"?! אלא, מזה מוכח, שסיבת החיוב הוא זה גופא שממונו הזיק, עכת"ד. ואמנם, הרבה מהאחרונים נקטו בשיטת רש"י - דלא כהגרשש"ק - דאכן סיבת החיוב בכלל הוא מחמת העדר השמירה, וצלה"ב, איך יתרצו הראי' שמביא מרש"י זה?

[ואף דלכאו' יש לחלק בפשטות, דבכלל הרי העדר השמירה היתה על ממונו שהזיק (השור וכיו"ב), משא"כ בהשומרים שהעדר השמירה היתה על הדבר הניזק (שאינו "ממונו"). מ"מ מתוכן הענין יש לטעון לכאורה, דמשומרים רואים שהעדר שמירתו מחשיבו למזיק, ש"הוא עצמו מזיק", וא"כ, מדוע א"א לומר, שגם בהעדר שמירתו על ממונו, נחשב הוא עצמו מזיק, ויהא "נזקי גופו"]?

ב. מה שמקשים האחרונים בסוגיין, דאיך אפ"ל דחיוב הד' שומרים הוא מחמת ש"לא שמרו כראוי", והרי גם השואל הוא א' מהשומרים, והרי אין חיובו נובע מחמת העדר השמירה, דגם באונס גמור ה"ה חייב (אף דלא הי' יכול לשמור)?

ואמנם, הצ"צ בחידושיו (רפ"ה דכתובות) הביא צד לומר, דגם חיוב השואל נובע מהעדר השמירה, שהוא מחוייב לשמרו גם מאונס גמור, עיי"ש.

ולפ"ז יתורץ בפשטות קושיית האחרונים כאן. ברם, הצ"צ כתב שם, שלא כן הוא שיטת הראשונים, ובפשטות לא לומדים כסברא זו. והדרא קושיין לדוכתא.

ג. ידוע שיטת אדה"ז (קו"א לשו"ע סי' תמ"ג) בגדר חיובי השומרים, שאינם מחמת הפשיעה בהשמירה שהביא לההיזק (הגניבה, אבידה או אונס), אלא שהשומר נתחייב להחזיר הפקדון משעה שקיבלו לשמירה, ורק שבמקרים מסויימים נפטר מהחיוב להשיבו (גניבה ואבידה בש"ח וכו'). [וידוע שלא כן הוא דעת הקצוה"ח ואכהמ"ל]. וצלה"ב, איך מתאים שיטה זו עם לשון רש"י זה - דזה שהשומר הוא מזיק, הוא מחמת ש"לא שמרו כראוי"?!

ד. הבאנו לעיל דברי הצ"צ, דיש סברא לומר דגם שואל הרי חיובו מחמת פשיעה בשמירתו, והצ"צ שם הביא ראי' לסברא זו "מדתנן ארבעה שומרים הם ש"ח והשואל כו' מכלל דהשואל שמירתו צ"ל גדולה ביותר מהשומר שכר". והיינו (לכאורה), דמהל' ד' שומרים משמע דיש ד' אופנים בחיוב השמירה, ובאם חיוב השואל אינו מחמת חיובו לשמור, נמצא שאין כאן ד' דיני שמירה, רק ג'! וע"כ שואל מתחייב בשמירה מיוחדת (גם מאונסין).

אולם, עפ"ז צ"ע לאידך גיסא, דהרי לפועל אנן לא נקטינן כסברא זו בגדר חיובי השואל (כנ"ל), וא"כ, איך נתרץ ראי' זו מהלשון "ארבעה שומרים"?

ולולא דמסתפינא, הייתי אומר לתרץ כל הנ"ל, דפירוש המלה "שומר" אצל הארבעה שומרים, אינו כמו שמפרשים אותו ע"ד הרגיל - שמירה מדבר המזיק, וכיו"ב; אלא ששומרו עבור המפקיד להחזירו לו. וע"ד לשון הפסוק (שקוראים בשבת זו למנחה) "ואביו שמר את הדבר", שכמובן אין פירושו לשומרו מאיזה דבר, אלא ששמרו בלבו עד שיתקיים. והיינו, שישנה שמירה מדבר (מזיק וכיו"ב), דאז השמירה מתייחס אל החפץ שקיבל, ויש שמירה עבור איזה דבר, ואז הרי השמירה מתייחס להמפקיד - ששומר החפץ בשבילו (ובל"א "ער היט עס פאר עם").

ואם אכן אפשר לומר ולפרש כן, הרי פירוש זה יומתק ביותר לשיטת אדה"ז הנ"ל, דגדר החיוב דשומרים, אינו לשמור על החפץ מהיזק וכיו"ב, אלא - ש"נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן", דלדברינו הרי זהו הפירוש "שומר", שנתחייב לשמור עבורו החפץ עד הזמן שקבעו שעליו להחזירו.

ומתורץ בפשיטות הראי' שהביא הצ"צ מהלשון "ארבעה שומרים"; דלפ"ז מבואר דאכן יש ד' אופנים בחיוב השומר לשמור החפץ עבור הבעלים: דהש"ח צריך להחזירו רק במקרה שלא הי' שם גניבה וכיו"ב, וש"ש וכו', והשואל צריך לשמרו לו בכל מקרה, דגם במקרה דאונס, לא נפקע חיובו לשמרו (ולהחזירו) עבור הבעה"ב.

ועפכ"ז, אולי יש לפרש, שכן הוא גם כוונת רש"י בדבריו "הואיל ולא שמרו כראוי": שכוונתו הוא לא שלא שמרו כראוי ממזיק, אלא - שלא שמרו כראוי לבעליו. והיינו, שבסוף זמן השמירה כבר אין לו החפץ להשיב, והוא באופן שלא נפטר מחיובו להשיבו (פשיעה בש"ח, גניבה בש"ש, או אונס בשואל), וא"כ ה"ה מזיק, דהא הוא נתחייב לשמרו לו, ועכשיו אינו מקיים התחייבותו.

[ומובן ההבדל בין זה ללוה שאינו משלם החוב להמלוה, דשם הרי אין איזה דבר (חפץ וכיו"ב) של המלוה, דהא "מלוה להוצאה ניתנה", משא"כ כאן הרי החפץ נשאר תמיד של המפקיד, ורק שהשומר נתחייב לשמרו עבורו. ולכן כשלא שמרו (עבורו) כראוי, ה"ה נחשב מזיק ע"ז שלא שמר חפצו של המפקיד עבורו, כמו שנתחייב ונשתעבד].

ואם כנים הדברים בפירוש דברי רש"י, מובן בפשטות, דכבר אין מקום לא לראיית הגרשש"ק מדברי רש"י אלו, ולא לקושיית האחרונים מדין שואל, דשניהם מיוסדים על הפירוש הרגיל ב'שמירה', משא"כ לדברינו דלא זה הכוונה כאן כנ"ל.

עפכ"ז יש להוסיף ע"ד החידוד, דיש מקום להחשיב המזיקים דה"שומרים", בגדר אדם דאזיק אדם; דאע"פ שלפועל הרי זה שהם מזיקים, הוא מחמת שהחפץ (המופקד) נאבד, מ"מ, הרי חיובם אינו מחמת ההיזק הנעשה להחפץ, אלא מחמת העדר עמידתם בהשיעבוד שנשתעבדו להבעלים על חזרת החפץ (וכנ"ל, ששמירתם אינו מתייחס אל החפץ אלא אל הבעלים).

ונרוויח בזה פירוש יפה בהמשך הגמ'; דהגמ' הקשתה, דלרב כשהחשיב במשנה "אדם" (מבעה), כלל בה "כל מילי דאדם", ומדוע מפרט רב אושעיא עוד כמה מזיקים דאדם, ומתרצת, דהמשנה מיירי באדם שמזיק שור (ממון), ור"א מיירי באדם שמזיק אדם.

ומקשה הגמ', דא"כ מדוע לא מפרט נמי ר"א דיש ב' אופנים בהמזיק דשור (כשהזיק אדם, וכשהזיק ממון)?

ומתרצת, דבשור הרי אין כל הבדל בין ב' האופנים, דבשניהם משלם אותו "נזק" (משא"כ באדם שנפק"מ לענין ד' דברים).

ותו מק' הגמ' דלכאו' הד' שומרים דקא חשיב ר"מ הוו בגדר אדם דאזיק שור, ולפי התי' הראשון הרי ר"א בא לחשוב אדם דאזיק אדם? (ועיי"ש איך שמתרץ).

ולכאורה קשה, דמדוע לא הקשתה הגמ' הקושיא מארבעה שומרים, מיד לאחר התירוץ הראשון - דהמשנה מדברת על אדם דאזיק שור ור"א על אדם דאזיק אדם, ומדוע חכתה עד אחר השאלה והתירוץ בענין ב' האופנים בשור? (וכבר עסקו בזה כמה מהאחרונים, ראה באוצר מפרשי התלמוד).

ולפי המדובר לעיל אואפ"ל, דבאמת הרי יש מקום להחשיב השומרים בגדר אדם דאזיק אדם כנ"ל, ולכן לא הק' הגמ' מיד על התירוץ הראשון, אלא דלאחר שתי' הגמ' דאין מקום להחשיב "תרי גווני שור", משום שבדינא אין נפקותא ביניהם, דגם שור דאזיק אדם הוא אותו תשלומי נזק כמו כשאזיק שור; א"כ מק' הגמ' גם על ד' שומרים, דהרי בדינא ה"ה בודאי שווים לאדם דמזיק ממון, הואיל ומשלמים עבור החפץ שהופקד אצלם, וכבר אין סברא להחשיבם בגדר מיוחד של אדם דאזיק אדם.