ב"ק ו: כשהזיק חב המזיק: חב המזיק חייב המזיק מיבעי ליה, אמר רב יהודה אמר רב האי תנא ירושלמי הוא דתני לישנא קלילא.

ראה "באור מהגר"א" (שנדפס בגליון משניות יכין ובועז) שמבאר סוגיית הגמרא, ותו"ד דלשון "חב" שייך על השור ש"חב" את בעליו לשלם [וע"ד "חב" בכל מקום, וראה תוד"ה חב], אלא שא"כ הי' מתאים יותר הלשון "חב את המזיק", וא"כ משמע שפירושו כאן הוא (לא לשון "חב", אלא) לשון חייב, והיינו שקאי על הבעלים (- המזיק), וזהו שהקשה הגמרא "חב 'המזיק' חייב 'המזיק' מבעי ליה", וע"ז משני הגמרא "האי תנא ירושלמי הוא כו'", והיינו שלעולם הלשון "חב" קאי על השור שחב את בעליו, והא דלא קתני "חב את המזיק" היינו משום שנקט לישנא קלילא. עכת"ד.

ונמצא לפי' הגר"א, שלשון "חב" כאן הוא כלשון "חב" בכ"מ, ואין משמעו "חייב", והלישנא קלילא קאי על חסרון תיבת "את". - ולא כמו שלומדים בפשטות שה"לישנא קלילא" הוא באומרו "חייב" בלשון "חב" - היינו חסרון ה"יודין".

ויש להעיר, דבלקו"ש חלק טו ויגש (ב) ס"ז (ע' 396) כותב רבינו זי"ע: "דער אונטערשייד צווישן דעם לימוד אין א"י (תלמוד ירושלמי) און דער לימוד תלמוד בבלי: דער סדר הלימוד אין א"י איז בתוכן וסגנון קצר, ניט מיט קיין אריכות השקו"ט אין תוכן הענין און ניט מיט קיין אריכות הלשון (און ווי די גמרא זאגט "האי תנא ירושלמי הוא דתני לישנא קלילא")". [וראה ג"כ לקו"ש חלק כד ע' 60 ובהע' 30 שם].

ולכאו' ההוכחה יומתק (בעיקר) לפי פי' הגר"א בהסוגיא, שלפי פי' הפשוט שה"לישנא קלילא" הוא שאומרים "חב" תמורת "חייב", הרי אין מודגש בזה (כ"כ?) "תוכן וסגנון קצר בלי אריכות השקו"ט בתוכן הענין ובלי אריכות הלשון", שהרי סו"ס הוא אותו תיבות ואותו מלים, רק שבדיבורם אין מודגש (ואין שומעים) ה"יודין" של תיבת "חייב".

משא"כ לפי' הגר"א הרי נמצא שמצד תוכן הענין מתאים הלשון "חב את המזיק", ורק מצד "לישנא קלילא" משמיטים תיבת "את" - והיינו העדר "אריכות הלשון" ע"י השמטת תיבת "את" שמצד תוכן הענין הי' צריך ליכתב ורק מצד הקיצור משמיטים אותו (ולא רק השמטת אותיות אחדות).

והרי זה מתאים לתוכן הענין המבואר בלקו"ש שם בנוגע כפילת השמות בברכתו של משה, היינו אריכות בלשון ותיבות ע"ש.

[וראה במרומי שדה כאן שמפרש הגמ' כאן באו"א, ולפ"ד נמצא שהלישנא "קלילא" הוא (כמו שלומדים בפשטות) שהו"ל למיתני "חייב" ותני "חב", ע"ש מילתא בטעמא. ואכמ"ל].