גמ' כתובות (ח, א): "ת"ר מכר לא' או לשלושה ב"א כאחד, כולן נכנסו תחת הבעלים. בזה אחר זה, כולן גובין מן האחרון. אין לו גובה משלפניו, אין לו גובה משלפני פניו". ופי' ע"ז התוס' בד"ה "אין לו", "אומר ריב"א, שאם באו כולם בב"א כל הקודם בשטר גובה מן האחרון תחילה, ואם נזקין קדמו גובה מן האחרון אפי' היא זיבורית, ואם בא ב"ח אחריו יגבה נמי מן האחרון אם יש לו, ואם אין לו גובה משלפניו ואפי' מן העידית, והאשה משלפני פניו ואפי' הן עידי עידית", ע"כ לשון התוס'.

ולכאורה אינו מובן למה כתבו התוס' דבע"ח גובה מן העידית והאשה גובה מעידי עידית. דאם תוס' סובר למסק' שבדידי הן שמין, כמש"כ בסוף ד"ה "להוציא", "ונראה דהלכה בשלו הן שמין דהכי אית לי' לר"נ בכתובות (דף קי, א)", א"ה, במקרה שיש עידי עידית העידית נעשית בינונית, ועידי עידית הוי עידית דילי'. וא"כ, למה כתב תוס' "עידי עידית" ו"עידית", ולא שהניזק גובה מזיבורית והבע"ח בבינונית והאשה מעידית.

וגם למה דיבר התוס' במקרה כזה שהבע"ח גובה בינונית, הא הי' חידוש יותר גדול לומר שהבע"ח בא לאחר כתובת אשה, והיא מקבלת בינונית והבע"ח מקבל עידית, שאז יוצא שכ"א מהם מקבל שלא כדינו דזה חידוש יותר גדול, משא"כ במקרה שכתב התוס' שהבע"ח גובה בבינונית - כדינו.

ולכאורה יש לתרץ כ"ז בדוחק, דזה שכתב התוס' דוקא הכי, הוא מפני שאז יוצא דגובין בדיוק הפוך מהסדר הרגיל, משא"כ אי הבע"ח גובה עידית והאשה מקבלת בינונית. וזה שכתב שהבע"ח גובה מעידית ולא בינונית (אף שלכאורה היא נחשבת כבינונית), הוא משום שלא רצה להשתמש במילת בינונית דזה נראה כדינו ממש. אבל זה דוחק גדול, כיון דבשלו הן שמין אין נ"מ בין עידית זו לבינונית.