הר"ן ריש מכילתין מביא פרש"י דהבדיקה במתניתין הוה כדי שלא יעבור בב"י וב"י. ומעיר ע"ז: "והקשו בתוס' דהא קי"ל דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כדאיתא בגמ', וסוף סוף לא סגי בלא ביטול כדאמרי' בגמ' (ו, ב) הבודק צריך שיבטל. וכיון שכן הוא, היכי אתיא בדיקה כדי שלא יעבור עליו בב"י וב"י, הא לא פטר נפשיה בלא ביטול ובביטול לחודיה סגי. וי"ל, דמדאורייתא בחד מינייהו סגי . . דבדיקה לחודה נמי מהניא כדאמרינן עלה בגמ' (ז, ב) לאור הנר מנא לן ופשטינא ליה מקראי, אלמא דבדיקה נמי מדאו' היא, וכל שבדק מן התורה אינו צריך לבטל. הלכך שפיר איכא למימר דבדיקה אתי כדי שלא יעבור עליו בב"י, שמה שהצריכו חכמים ביטול אחר הבדיקה, אינו אלא מדבריהם שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עלויה כדאיתא בגמ' (ו, ב)".

ולכאו' צ"ע טובא מה שהר"ן הביא אותה גמ' (דדף ו, ב) גם בקושייתו וגם בתירוצו: דבקושייתו רצה להוכיח משם דהיות והבודק צריך שיבטל לכן אין לבדיקה עיקר מה"ת; ובתירוצו כתב, דבודאי בדיקה בכדי מהני, והביטול הוא רק "מדבריהם שמא ימצא . . כדאיתא בגמ' (ו, ב)"! וצ"ע, דמעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר בפירוש אותה הגמ', ואיך נשתנה הפירוש מהקושיא להתירוץ?

והנראה, עפמש"כ הר"ן בסוף דבריו (בסוגיין); שמוכיח שאאפ"ל שמי שבדק וביער ואח"כ מצא גלוסקא יפיפיה, עבר עליו למפרע, דא"כ הי' צריך לבטל (אפי' אחר שבדק) מדאורייתא, ושוב "אי אתה מוצא בדיקה [וביעור] מה"ת".

וי"ל, שזה הי' ההבדל בין הקושיא להתירוץ בריש דבריו: דבהקו' אכן רצה להוכיח שאין לבדיקה וביעור עיקר מה"ת, ושוב אפ"ל דכשימצא גלוסקא יפה יעבור עליו למפרע, ואז אכן יתפרש אותה גמ' (בדף ו, ב) שחייב לבטל מדאו'. משא"כ בתירוצו שמוכיח מקראי שיש לבדיקה וביעור עיקר מה"ת, שוב א"א לפרש כך אותה גמ' (כנ"ל - דבאם יעבור עליו למפרע אז יתחייב מדאו' לבטל, ושוב "אי אתה מוצא בדיקה וביעור מה"ת"), ולכן צריכים לפרשה שהחשש דשמא ימצא וכו', הוא רק שאז יעבור עליו להבא, וא"כ הוה חששא דרבנן כמבואר בהמשך דבריו.