פסחים ד, ב: "...דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן אמר אביי תרי קראי כתיבי כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור...".

ובביאור דברי אביי נחלקו רש"י ותוס', לרש"י הפי' הוא דהא רואים דקראי אהדדי, דב"שבעת ימים שאור לא ימצא" פשטות פירושו הוא - דלא ימצא כל השבעה ימים "אפילו שעה אחת", ואם "ביום הראשון תשביתו" פירושו בתחילת ה"שבעת ימים" אפילו בהתחלת היום "הרי שהה בו שעה אחת", וא"כ ע"כ "ביום הראשון" הכוונה לערב יו"ט.

אבל בתוס' מבואר דאין סתירה בין הפסוקים, והיינו לכאורה (וכן מובן מתשובת הר"ן שצויין בהש"ס) דהפסוק "שבעת ימים" אינו מחייב שצריך להשביתו קודם השבעה ימים, ואף אם משביתו בתחילת השבעה ימים הרי קיים את ה"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". (ואולי כהסבר התוס' ר"פ דכיון דעסוק בביעורו הרי הוא כמבוער), וא"כ פשוט ד"ביום הראשון תשביתו" (שלא צוה הכתוב לשורפו אלא לאחר איסורו), אינו סתירה כלל להפסוק ד"שבעת ימים שאור לא ימצא".

והנה ע"פ הנ"ל לכאורה, נמצא דיש הבדל בין רש"י ותוס' בהבנת הפסוק ד"תשביתו", דלפי רש"י מצד האיסור ד"בל יראה" יש כבר חיוב להשביתו לפני הז' ימים, וא"כ י"ל דהפסוק ד"תשביתו" מלמדנו דהחיוב השבתה צריך להעשות לפני הז' ימים מצד לא יראה, ומלמדנו שאין לעשותו בסמיכות ממש להז' ימים והיינו בסוף היום דערב פסח אלא ביום הראשון ו"אך - חלק" - והיינו משש שעות.

אבל לשיטת התוס' הרי מצד הדין ד"בל יראה" צריך להעשות הביעור בתחילת הז' ימים, וא"כ י"ל - דאין "ביום הראשון תשביתו" דקאי בער"פ איירי כלל בהחיוב השבתה הבא כמוצא מהאיסור ד"בל יראה", אלא חיוב חדש ד"תשביתו".

והנה עפ"י הנ"ל, אולי יש לבאר עוד הבדלים בין רש"י ותוס' - בתוד"ה "מדאורייתא בביטול בעלמא סגי", הקשה על הא דפרש"י - דתשביתו הוא ביטול, דהחיוב דתשביתו אינו מתחיל אלא משש שעות ולמעלה, וא"כ אינו מועיל ביטול לאחר תחילת האיסור. וברמב"ן תי' - ש"תשביתו" אין הכוונה לעשות מעשה השבתה, אלא שיהא מושבת, וא"כ מבטלו לפני חצות ובחצות הוי מושבת.

אבל לכאורה בפרש"י משמע, דמעשה ההשבתה הוא אחר חצות, וכמבואר בד"ה "ושורפין בתחלת שש": "ולא ימתין עד תחלת שבע...". דפשטות הדברים הוא דמה"ת אפשר להמתין עד תחילת שבע ואז לעשות ההשבתה. ולכאורה לפי הרמב"ן דתשביתו הכוונה שיהא מושבת, א"כ חייב להשביתו לפני חצות.

ועד"ז מבואר ברש"י (יב, ב) ד"ה "שלא בשעת ביעורו": "...אם אין לו עצים ימתין עד שעת ביעורו וישביתנו בכל דבר". והיינו דמלכתחילה מותר לו להמתין עד תחילת שבע ולבערו, והיינו שלרש"י החיוב דתשביתו הוא לעשות מעשה ההשבתה בחצות, וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא דאם תשביתו הוא ביטול - א"כ איך יכול לעשות ביטול אחר חצות.

והנה יש שתירצו - דלשיטת רש"י אין הפירוש דהמצוה דתשביתו מתחילה מחצות, דבאמת המצוה דתשביתו מתחילה בתחילת היום, רק דהאיסור הנובע מהחיוב דתשביתו מתחיל מחצות.

והסבר הדברים הוא דבתשביתו יש ב' ענינים: א) המצוה דתשביתו. ב) איסור שהי' הנובע מהחיוב דתשביתו. (כמבואר בכ"מ וכן מוכח מל' הגמ': "חמץ משש שעות ולמעלה אסור" שהכוונה (כפי כמה ראשונים) איסור שהי'), וא"כ י"ל, דאף דלמדינן מ"אך - חלק" שהחיוב מתחיל מחצות, אין הכוונה דמצות תשביתו אינה אלא מחצות ואילך, אלא באמת המצוה דתשביתו קיימת כל היום הראשון, ורק האיסור שהי' הנגרר ממצות תשביתו מתחיל מחצות.

וכן מצויין מלשון רש"י (ה, א) ד"ה "אך חלק": "התיר לך הכתוב לשהותו מקצת יום ביעורו...". דפשטות הענין הוא דיש "יום ביעורו" והיינו דכל היום הוא יום הביעור ורק דמקצת יום הביעור "מותר" לשהותו, אבל אם מבערו הרי קיים מצות תשביתו. (משא"כ אם מבערו בי"ג וכיו"ב).

ועפי"ז יש לתרץ קושית התוס' הנ"ל, דאף אם תשביתו הכוונה ביטול ולאחר חצות הרי א"א לבטלו, מ"מ הפסוק דאך ביום הראשון קאי גם על תחילת יום י"ד.

ועפי"ז נחלקו רש"י ותוס' מתי מתחלת המצוה דתשביתו, לרש"י כבר מתחילת היום יש את המצוה דתשביתו ובחצות רק מתחדש האיסור שנובע מהחיוב, אבל לתוס' לכאורה כל המצוה דתשביתו אינו מתחיל אלא מחצות, וכלשונו (ד"ה מדאורייתא): "דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה...".

ואולי י"ל דמח' רש"י ותוס' הנ"ל, שייכת למחלוקתם בהחידוש דהמצוה דתשביתו, דלפי רש"י - דגם בלי הפסוק ד"אך ביום הראשון" הי' חיוב להשביתו בער"פ, א"כ י"ל דהיום הראשון הכוונה שכל היום יש מצוה ורק דהמיעוט ד"אך" מלמדנו שעד חצות מותר בשהי', (אבל אין מלמדנו שאין מצוה בכלל דהרי המצוה דביום הראשון תשביתו אינו חידוש דהא נובע מאיסור דב"י).

אבל לשיטת התוס', דכל המושג דתשביתו ביום הראשון הוא חידוש, דמצד ב"י הרי החיוב דתשביתו הוא בתחילת הז' ימים, וא"כ אין לך בו אלא חידושו והחיוב דתשביתו מתחיל מחצות.

ידועים דברי רש"י (לקמן מו, א ד"ה "כיצד מפרישין חלה בטומאה", ביצה כז, ב ד"ה "חלה שנטמאה"): דאסור להאכיל תרומה טמאה לכלבים מצד הדין דאין שורפין קדשים ביו"ט, וכמבואר ברש"י ביצה הנ"ל דהאיסור לשרוף קדשים ביו"ט הוא אפילו לצורך אוכל נפש דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט אף שהוא לצורך אוכל נפש והטעם מבואר ברש"י שם דרחמנא אחשבה להבערתן.

ועפי"ז הקשו האחרונים (עי' פנ"י), על הא דמבואר בסוגיין דאם הי' ס"ל לר"ע "הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך" הי' מותר לשרוף חמץ ביו"ט ראשון של פסח, הא לכאורה כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה, למה לא נאמר לשיטת רש"י דרחמנא אחשבה להבערתן, וא"כ אפילו אם הי' אוכל נפש ממש הי' צ"ל אסור וכ"ש מדין "מתוך".

וביארו האחרונים דיש הבדל בין הדין דשריפת קדשים להדין דביעור חמץ, דבקדשים עיקר החיוב שריפה הוא כדי שיהי' שרוף - היינו שהחפצא דקדשים פסולים מחייבים שריפה, אבל בחמץ עיקר החיוב דתשביתו הוא דין בהגברא שלא יהי' לו חמץ, ורק שיש דין שהתשביתו דעניינו הוא שהגברא לא יהי' לו חמץ - יהי' ע"י שריפה.

וזה ג"כ מתאים הא דס"ל לרש"י דהחיוב שריפה הוא דוקא לפני זמן איסורו, ופשיטא דלפני זמן איסורו א"א לומר דהחפצא דחמץ מחייב שריפה דעדיין אינו 'חפצא דאיסורא', וע"כ הפי' הוא דצריך לשורפו כדי לא להתחייב משום ב"י והתנאי דשריפה הוא דוקא מחצות. (ודא"ג לכאורה רואים שיש מצות תשביתו קודם חצות, דאל"כ איך שייכי להגביל איך לבערו).

[וידוע דברי הגר"ח (בספרו, ריש הל' חו"מ) שזה תלוי במח' ר"י וחכמים אם ביעור חמץ הוא דוקא בשריפה או מפרר וזורה לרוח, דלחכמים יסוד דתשביתו הוא דין בהגברא ומשו"ה הוי אפרו אסור דלא נעשית מצותו (היינו מצות החפצא אלא עשית מצותך) אבל לר"י דמצותו בשריפה, שפיר הוי דין בהחפצא. אבל לפי ביאור הנ"ל אף לר"י הוי דין בהגברא].

והנה שיטת רש"י הנ"ל - דהגדר דחיוב דתשביתו הוא דין בהגברא, (אין הכוונה דהחיוב דתשביתו הוא בשוא"ת, אלא דהתוכן דתשביתו הוא על הגברא, ואכ"מ), לכאורה תלוי בשיטתו בהחידוש דתשביתו, דכיון דלשיטתו תשביתו הוי חיוב על הדין השבתה שנובע מהאיסור דב"י, א"כ פשיטא דכמו דתשביתו דבא למנוע ב"י, פשוט שהוא דין בהגברא שלא יהי' לו חמץ, א"כ כמו"כ תשביתו דהוא צווי על אותו חיוב השבתה, פשוט דהוי על הגברא.