א. גרסינן בגמ' פסחים (ד, א) "בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק, המשכיר בית לחברו בארבעה עשר [דכבר נפסק בגמ' שהחיוב בדיקה חל על המשכיר], חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק? למאי נ"מ לישייליה [וכמבואר בראשונים כאן, דאפי' את"ל שחזקתו בדוק, מ"מ לא סמכינן אחזקה במקום שיש לברר, וא"כ למאי נפק"מ באם חזקתו בדוק או לא, הרי בין כך ובין כך צריכים לשאול להמשכיר באם בדק או לא]? דליתיה להאי דלשיוליה, לאטרוחי להאי מאי [היינו, דהאיבעיא היא במקרה שהמשכיר לא נמצא לפנינו לשאלו, האם מטריחים השוכר לבדוק, או שאומרים שהבית עומד בחזקת בדוק ע"י המשכיר]"?

"אמר להו רנב"י: תניתוה, הכל נאמנים על ביעור חמץ אפי' נשים אפי' עבדים אפי' קטנים. מ"ט מהימני, לאו משום דחזקתו בדוק! . . וממאי, דילמא שאני הכא משום דקאמרי הני [ולעולם אין חזקתו בדוק]? אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה? [אלא ע"כ דהא דמהימני הוה משום דחזקתו בדוק] וכו'" (כל המוסגר בחצע"ג הוא מהמעתיק, להבנת הענין).

ומבארים התוס', דאע"פ שבהברייתא מפורש שבעינן להנאמנות של הנשים או עבדים כו', וא"כ איך אפשר להוציא מברייתא זו שהבית עומד בחזקת בדוק מצ"ע? אלא "דמיירי כגון שבעה"ב בעיר, אע"ג דחזקתו בדוק, כיון דאיתי' בעיר צריך לישאל הימנו, ולהכי מהני אמירה דהני דלא שאלינן וכו'" (ובהמשך התוס' מבואר שזהו סברא פשוטה - שמספיקה הנאמנות של הנשים כו' במקום הצורך לשאול לבעה"ב כשנמצא בעיר).

והיוצא מזה, שמחד גיסא פשיטא ליה להגמ' (עכ"פ בשלב זה) דנשים כו' אין להן שום נאמנות על גוף הבדיקה ("אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה"), ולאידך פשיטא ליה שכן נאמנין במקום דאיכא חזקה, ורק דלא סמכינן עליה משום דבעה"ב הוא בעיר. וצלה"ב הגדרת הדברים, היינו, מדוע כאן אין להן שום נאמנות, וכאן פשוט שנאמנין? וכן ראיתי שהקשה בס' פנ"י בא"ד על סוגיין. וראה גם מש"כ בזה ה'ראש יוסף', ולא הבנתי תירוצו (שנכתב בקיצור נמרץ, כדרכו).

ב. ואולי יש לבאר הדבר על יסוד ביאור של כ"ק רבינו זי"ע בהלכה אחרת: דעת ר"ש (בר"ה כב, א) שה"אב ובנו וכל הקרובין כשרים לעדות החודש". והוא בניגוד לדעת רבנן עיי"ש.

ומבאר רבינו שיטת ר"ש (לקו"ש חכ"א שיחה ב' לפ' בא) - על יסוד ביאור של אדמו"ר מהר"ש נ"ע - דהנה הענין ד"עדות" אינו רק 'בירור' ע"פ שכל וכיו"ב, אלא הוה דין ועשיית גמר הדבר, והוא מגזה"כ ד"ע"פ שנים עדים יקום דבר". ועד"ז הפסול של "קרובים" בעדות אינו רק כשיש חשש על נאמנותם (ובמילא חסר בהבירור שעל ידם), אלא בכל מקרה, משום שהתוקף דעדות הוא דין וכח מה"ת, והתורה לא נתנה כוח זה לקרובים.

והנה בנוגע לקדה"ח רואים, דעכשיו שאין מקדשין ע"פ הראי', סומכים על החשבון וקובעים עפ"ז ר"ח. ונמצא, דבכדי לקדש החודש אין צריכים התוקף של עדות, ומספיק לזה גם מה שיודעים שיום זה צ"ל ר"ח ע"פ החשבון.

ולכן, סב"ל לר"ש - דאף שהתורה כן הצריכה עדות עבור קדה"ח, מ"מ לא צריכים לה'תוקף' וה'דין' שבעדות, ורק להבירור שיש על ידם. ולכן סב"ל, שגם הפסול של 'קרובים', שאינו אלא פסול וחסרון ב'דין' עדות כנ"ל, אינו שייך בקדה"ח. והרי אין חסרון גם בהנאמנות שלהם (היינו, הבירור שעל ידם) משום שאינם נוגעים בדבר (עיין בהשיחה ובהערות דמבואר שם יותר. וגם מבואר שם דעת רבנן, ואכ"מ).

ונראה, דעד"ז יש לבאר ג"כ הנאמנות של נשים וכיו"ב במקרה של 'חזקה' ובעה"ב נמצא בעיר כו' כנ"ל:

דהנה במקרה זה רואים ג"כ - כמו בקדה"ח - שבאמת אין צריכים להתוקף של 'עד' להגיד לנו שהבית הוא בדוק, דהרי הבית עומד בחזקתו, והרי חזקה זו מספיקה לפטרו מבדיקה באם אין הבעה"ב בעיר. ולכן - י"ל - שגם אשה שאין לה התוקף וה'כח' של עד, נאמנת כאן, משום שלא צריכים לתוקף זה.

ג. ולהבין זה יותר, צריכים לבאר מה דפשיטא ליה להגמ' (בשלב זה של הגמ') דנשים ועבדים כו' אין להם נאמנות לענין בדק"ח, ועד כדי שאלה (ו'קביעה') "אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה"! והרי לכאו', המדובר כאן הוא בענין של איסור והיתר (באם הבית נבדק או לא), והרי קי"ל דע"א נאמן באיסורין, וזה כולל גם אשה. ואדרבא, הרי לדעת הרבה מהראשונים, המקור לנאמנות דע"א באיסורין הוא מ"וספרה לה", שהוא הנאמנות שיש לאשה נדה על הספירה שלה)!?

והתוס' בהמשך הסוגיא (ד"ה "הימנוהו") כתבו "אע"ג דכל דבר שהוא בידם מהימנינן להו לנשים ועבדים, ואפי' מדאו', דמעשים בכל יום שאנו מאמינים לאשה ועבד על השחיטה ועל הניקור . . מ"מ גבי בדק"ח אע"ג דבידם . . לא מהמנינן להו, משום דאיכא טירחא יתירתא, וצריך דקדוק גדול וכו'".

ולכאו' עצ"ע, דהתוס' תירצו מדוע אין כאן הנאמנות מחמת היותו 'בידם' (ולכאו' פירוש התירוץ הוא: דהיות והן עצלניות, וזהו דבר של 'טירחא יתירתא', לכן אין זה נחשב 'בידן'), אמנם בכלל לא הזכירו הא דע"א נאמן באיסורין אשר - כנ"ל - כולל גם אשה, והרי נאמנות זו אינה מחמת הסברא ד'בידו'!?

ונראה דהביאור בזה הוא, דהנה התוס' בריש מס' גיטין (ב, ב ד"ה "עד אחד", ובמהרש"א שם) מבארים, דהא ד"ע"א נאמן באיסורין", הוא (גם כשאינו בידו, אבל) רק היכא דלא איתחזק איסורא. משא"כ היכא דאיתחזק איסורא, לא נאמרה נאמנות זו. אמנם הא ד'בידו' מהני גם היכא דאיתחזק איסורא (ובפשטות הרי הסברא בזה: דהיות דהוי בידו לתקן כו', לכן כבר אין 'חזקת איסור') עיי"ש.

ועפ"ז נראה לומר בעניננו, דלהעיד על בית שנבדק מחמץ, הוא נגד 'איתחזק איסורא', "לפי שכל השנה היה הבית בחזקת שיש בו חמץ" (לשון אדה"ז בשלחנו כאן סי' תלז. ועוד ית'), ומובן א"כ דכל הדין ד"ע"א נאמן באיסורין" לא שייך לעניננו. והסברא לנאמנות היא רק מחמת היותו "בידו" לבדוק. ולזאת מבארים התוס' דבאשה חסרה האי סברא ד"בידו" כנ"ל, ושוב אין לה נאמנות משום דהוה נגד איתחזק איסורא (וכמעט מפורש סברא זו במג"א בסוף הסימן).

[ויסוד גדול לכל זה יש להביא מדברי הש"ך (יו"ד סי' פד סקל"ה), שהביא דעת מהרש"ל שאין הנשים נאמנות בבדיקת מאכלים מחשש תולעים, בבדיקה שיש בה טירחא, דהא עצלניות הן כמבואר בסוגיין לענין בדק"ח. ואח"כ הביא מש"כ הרמ"א (בת"ח) "שאין המנהג כדבריו, רק הנשים בודקות הקטניות והפירות וסמכינן עלייהו . . כיון דלא איתחזק איסורא וכו'". וכן פסק הש"ך.

ולדברינו, מבואר בטוב טעם שיטת הרמ"א (והש"ך) בזה: דהרי כל הסברא ד"עצלניות הן", הוא רק לבאר מדוע אין להן הנאמנות מחמת זה דהוה "בידן". אבל במקרה דלא איתחזק איסורא, לא בעינן בכלל הא ד"בידן", ונאמנין גם בל"ז מחמת הדין דע"א נאמן באיסורין].

ועכ"פ היוצא מכל הנ"ל, דזה שמן הדין לא הי' צ"ל נאמנות לאשה להעיד על בדק"ח, הוא משום שאין לה הכח של עדות נגד איתחזק איסורא, (ולהעיר, שגם לאיש אין כח של עדות נגד איתחזק, ורק שבאיש יש הכח מחמת ה"בידו" שאין להאשה כנ"ל).

ועפ"ז נחזור למה שכתבנו לעיל: דבמה דברים אמורים - שאין לה ה"כח" של עדות נגד איתחזק - במקרה שבעינן ל"כח" זה להוציא מהחזקה - של איסור - הקודמת, משא"כ במקרה שיש "חזקתו בדוק" (ושחזקה זו מספיקה עבור לפטור מבדיקה - בזמן שבעה"ב לא נמצא), אז כבר לא צריכים לכח זה, ושוב נאמנת גם אשה על הבדיקה.