ידוע החקירה בגדר החזקה דשנים אוחזין בטלית, אי הוי חזקה ודאית לכל א' בחצי הטלית, או שהטלית עומדת בספק ואנו פוסקים דין חלוקה מצד דהוי ממון המוטל בספק, עי' בקובץ שיעורים ח"ב סי' ט ועיקר החקירה כבר נמצא בחי' הר"ן ו,א ד"ה לא וק"ה ואת"ל. והנה ברש"י דף ח,א ד"ה ממשנה כו' מפורש דהוי כממון המוטל בספק, ומלשון התוס' ב,א ד"ה יחלוקו מוכח דסבר דיש לכל א' חזקה ודאית "דחשיב כאילו כל אחד יש לו בודאי החצי".

ברם שמעתי דיש מפרשים אשר גם לשיטת התוס' החזקה דשנים אוחזין אינה חזקה ודאית כ"א שהטלית עומדת בספק ואנו פוסקים דין חלוקה. והוכיחו דבריהם מדברי התוס' ד"ה וזה נוטל רביע, ממה שכתבו התוס' דבסיפא דמתני' זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, דאף שיש לו מגו דאי בעי אמר כולה שלי אינה נאמן משום דהוי מגו להוציא. ואם נאמר שמצד תפיסתם יש לכל א' מהאוחזים חזקה ודאית בחצי הטלית, נמצא דקודם שטען חציה שלי כבר הי' נחשב מוחזק בחצי הטלית מצד האנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא כו', א"כ כששוב טוען חציה שלי לא נגרע חזקתו (שהרי יש לו מגו והוא מגו להחזיק). וכנראה שזהו כוונת גליון התוס' המובא בשטמ"ק דלא ניחא לי' בתי' התוס' ואכן סבר דהוי מגו להחזיק.

מוכח מזה שהתוס' סברי דאין לאף אחד חזקה ודאית בחצי הטלית כ"א שכל הטלית עומדת בספק וכל א' תפיס בכולה, ולזאת לא מועיל המגו להוציא מחזקתו של הראשון ולהוסיף להשני חלק יותר גדול בהטלית (אוצר בשם הגר"ח מטלז). ואף שתפיסתו לא מוכיח שהטלית בודאי שלו, מ"מ הוא נחשב מוחזק בהטלית, דגם במוחזק שאין לו הוכחה ולא חזקת מרא קמא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראי' ולא מועיל מגו להוציא (עי' בקונ' הספיקות).

ועוד הוכיחו כן מקושית התוס' מדין ספק ויבם, דמדמי ליה להטוען חציה שלי לדין הספק אע"פ שהוא מוחזק בטלית "והאומר חציה שלי ספק אם יש לו בה כלום".

אמנם נראה לענ"ד שאין בכל זה להוציא לשון התוס' מפשטותן בד"ה ויחלוקו "דחשיב כאילו כל אחד יש לו בודאי החצי, דאנן סהדי מאי דתפיס האי דידיה הוא". ואבוא על ראשון ראשון.

א. גם אם נחשוב דכל א' יש לו בודאי חצי הטלית כשבאים לפנינו לפני שאומרים טענותיהם, מ"מ כשטוען חציה שלי ומודה שאין לו חלק בחציה השניה שוב אנן סהדי שיש לו חלק רק ברביע של הטלית והשני מוחזק בשלשה חלקים. וכיון שהשני נעשה מוחזק בג' חלקים שוב לא מועיל המגו להוציא מחזקתו ליתן לו רק ב' חלקים. ואע"פ שבכל מגו הרי הוא מודה ע"י הטענה החלושה, ומ"מ מועיל המגו להאמינו על טענתו אף שכבר הודה, מפני שמעיקרא הי' יכול לטעון הטענה היותר טובה, ולא אמרינן שכיון שכבר הודה לטענה החלושה שוב לא מועיל המגו. שאני הכי דכיון ששניהם מוחזקים בהטלית, ע"י הודאתו נשתנה מציאות החזקה ואנן סהדי שאכן מוחזק בג' חלקים ושוב לא מועיל המגו להוציא. משא"כ בשאר טענות ע"י הודאתו לא נשתנה עיקר החזקת ממון, והטענה הטובה שהי' יכול לטעון מחזק הטענה החלושה, דבכח המגו לחזק טענה אבל אין בכחו לשנות החזקה. וראה דרכי דוד.

ב. מה שתוס' מדמה טענת חציה שלי לדין ספק ויבם, בלא"ה קשה גם אם נפרש שכל הטלית עומדת בספק וכל א' תפיס בכולה. שהרי התוס' מגדיר "והאומר חציה שלי ספק אם יש לו בה כלום", ובזה מדמהו לספק יורש שגם אצלו יש ספק אם יש לו בהירושה כלום. ולכאו' אינו דומה כלל שהרי בטוען חציה שלי הוא מוחזק בהטלית ולא הוי ספק גרידא, משא"כ בספק יורש לא נחשב מוחזק כלל. ראה עד"ז בפני יהושע.

ולכן נראה דקושית התוס' היא שאין להתחשב כ"כ עם אחיזתם בהטלית כ"א בעיקר טענתם שהן הסיבה לתפיסתם בגוף הטלית (ועד"ז בנחלת דוד), דהרי חזקה שאין עמה טענה לא הוי חזקה. ומצד הטענות האומר כולה שלי הוא ודאי מוחזק בטלית משא"כ על האומר חצי שלי יש לנו ספק באם להחשיב תפיסתו כלל, דכיון שיש אצלנו ספק בטענתו שוב הוי ספק אם יש לו תפיסא כלל, וזש"כ התוס' "ספק אם יש לו בה כלום" היינו מצד הטענות ולא מצד החזקה בגוף הטלית. והתוס' יסדו קושיתם על דין ספק ויבם דמשם מוכח שמסתכלים על הסיבה המביאם לזכות בנכסים כמ"ש באחרונים (עי' שו"ת רע"א תנינא סי' ד ועוד) דבתחלה דנין מי הוא היורש ואח"כ מחלקים גוף הנכסים, וכיון שהיבם הוא ודאי יורש אין בכח הספק להכנס לכלל ירושה.

והתוס' תירצו דגם מצד הטענות האומר כולה שלי יש לו דין ודאי רק בחצי הטלית, שהרי זכותו להחשב כדין "ודאי" באה ע"י הודאת השני שטוען חציה שלי וחציה שלך, והודאת השני היא רק בחצי הטלית לכן אין לו בהטלית זכות יותר גדולה ממה שניתן לו ע"י הודאת השני. ובאם לא מסתכלים על הטענות כ"א בגוף החזקה, הרי שניהם מוחזקים בשוה ואנן סהדי כו' ואין לו יותר מחציה, והודאת השני גורם שנסתכל על חזקתו כמוחזק בג' חלקים ולא יותר. נמצא דממ"נ אין הדין ודאי שיש לו בחצי הטלית מכריע הדין לשאר הטלית.

אבל בירושה הרי היבם הוא מצד עצמו ודאי יורש בכל הנכסים, דהיורש עומד במקום המוריש ולא צריך קנין בנכסי המוריש כמ"ש בצפע"נ (עי' בכללי התוהמ"צ ע' ירושה וש"נ) וכל אשר להמוריש נעשה בדרך ממילא של היורש, ואפי' אם יש שני יורשים ודאים נחשבים כולם כאילו כל א' זוכה בכל הנכסים. אבל כאן שיש ספק אם הוא בכלל בגדר יורש ואין ספק מוציא מידי ודאי.

ואולי יש להעמיס את זה בדברי הרע"א שם "דהחצי שהוא מודה לו הוא ענין בפ"ע כו' אבל בספק ויבם זה בודאי שם היורש", ולכאו' גם בטלית הטוען כולה שלי יש לו בודאי "שם מוחזק" והשני הוא ספק מוחזק, וצ"ל שהוא מוחזק בודאי רק בחצי כיון שבא ע"י הודאת השני כנ"ל.

ועי' בחי' המיוחסים להריטב"א דהמוחזק בטלית אין לו דין ספק משום "כיון דתפיס בה ודאי חולקא אית ליה בגויה דאנן סהדי מאי דתפיס דידיה הוא". אבל התוס' הקשו מצד הסברא דהטוען חציה שלי "ספק אם יש לו בה כלום", משום שיש להסתכל על הסיבה כנ"ל, והוכרחו לתרץ דגם אם יש לו דין ספק מ"מ אין הודאי בחצי הטלית מועיל לחצי השני. ועי' ברע"א שם שמחלק בין התוס' וריטב"א.

ובכל זה מיושב קושית הנחלת דוד על תי' התוס' דבטלית עדיין יש לדונו כדין ספק מוציא מידי ודאי, משום דאם מסתכלים על הסיבה האומר כולה שלי בודאי הגביה הטלית והאומר חציה שלי ספק אם הוא בכלל הגביה. ולפי דברינו מיושב שפיר שהרי הא דאנו מחשיבים אותו כודאי הגביה הטלית, הוא אך ורק בגלל הודאת השני שאמר חציה שלי, ובלי הודאתו שניהם עומדים בספק שקול. וכיון שהודאת השני הוא רק שחציה שלו, יש לו דין ודאי רק בחציה שהודה, דהרי ההודאה הוא רק שהגביה חציה ולכן נחשב ודאי רק לגבי הגבהת החצי, דאי אפשר ליתן לו זכות בהטלית יותר ממה שניתן לו בהודאת השני.

ועפכ"ז מובן דמש"כ התוס' בקושיתם "ספק אם יש לו בה כלום" הוא לפי הסברא שיש להסתכל על הטענות ולא על גוף החזקה בהטלית, אבל סברא זו לא נוגע לדין הרישא דזה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, שהרי אז טענותיהם שוות דמכחישים זה את זה ויש לסלק טענותיהם על הצד ולהסתכל בגוף החזקה וע"ז אמרו "דחשיב כאילו כל אחד יש לו בודאי החצי, דאנן סהדי מאי דתפיס האי דידיה הוא" ודו"ק.