א. כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' גזילה הט"ז): "אמר החוטף עשרים חטפתי, ועשרים שלי הן והנגזל אמר מאה חטף, הואיל, ואין העד יודע מנינן הרי משלם העשרים שהודה בהן שחטפן ונשבע שבועת התורה על השאר, שהרי נתחייב במקצת, ודעתי נוטה בזה שישבע הסת, שהרי לא הודה בכלום אלא אמר שלי חטפתי".

הרי שדעת הרמב"ם היא שאין מחייבים שבועת מודה במקצת (-שבועה דאוריתא), היכא שחיובו במקצת התביעה - אינו מחמת הודאותו, אלא מחמת פסק בי"ד.

והנה בגמ' (ב"מ ג, א): א"ר חייא שאף כשעדים מחייבים במקצת, מתחייב בשבועה, ורצה להוכיח ממתני' דשנים אוחזין, שכ"א צריך לישבע, (אף שאינם מודים במקצת), ור"ל שחייבים שבועה מחמת שאנן סהדי שלכ"א אין חצי.

והאחרונים (ראה ש"ך סע"ה סקי"ט ועוד) הקשו מכאן על שי' הרמב"ם, דמכאן משמע שאף פס"ד המחייב במקצת - מחייב שבועה (שהרי "אנן סהדי" משמעו - פס"ד).

ואף שהגמ' (ד, א) דחתה, שמוכרח שבמתני' אין שבועת מודה במקצת, שהרי כמו שיש כנגד כ"א פס"ד שאין לו חצי, יש לו פס"ד (-אנן סהדי) האומר שיש לו חצי, וזה דמי לעדים המעידים שחמישים לא פרע וחמישים פרע, שודאי אין מקום לחייב שבועה.

מ"מ מזה גופא מוכח, שבעצם גם פס"ד המחייב חצי, מחייב שבועה. ורק כאן יש גם פס"ד האומר שיש לו חצי. ולשי' הרמב"ם, בכלל אין מקום לשבועה בשנים אוחזין כיון שהכל בנוי רק על אנן סהדי - שהוא רק פס"ד.

ב. ו'בקצות החושן' (סע"ה סק"א) ביאר, שבעצם לו יצויר פס"ד שאומר, שפלוני חייב במקצת, אבל אינו אומר שפטור מן השאר, ודאי שגם להרמב"ם יתחייב על השאר שבועה, אבל בפועל הוא, שכששבי"ד פוסקים שחייב במקצת, פוסקים גם שפטור מן השאר, וא"כ כל פס"ד המחייב במקצת, הוא כמו שני עדים האומרים שחייב מקצת ופטור מהשאר, שכנ"ל, ודאי שאין מקום לחייבו שבועה.

ומובן שא"א להקשות מר' חייא, שהרי לא הפריע לו אף שבפועל יש אכן סהדי לכ"א, ולכן למד ששייך שבועת מודה במקצת, ע"י פס"ד. אבל לפי תי' הגמ' שכשיש אנן סהדי שמקצת הוא שלו אין שבועה. שוב, בכל פס"ד (-אנן סהדי), יש גם פס"ד האומר שמן השאר הוא פטור, ולכן פסק הרמב"ם שאין שבועת מודה במקצת ע"י פס"ד.

אמנם עדיין לא מבואר כ"כ אמאי כשדחו את ר' חייא (ד, א), לא הזכירו שכאן, כיון שזה "אנן סהדי", ממילא יש גם אנן סהדי שהחצי השני שלו, (ואף שבשנים אוחזין יש בפועל אנן סהדי לכ"א, מ"מ היתה לגמ' להזכיר שבעצם האנן סהדי מונח שלשני גם יש חצי) ולשון הגמ' היתה צ"ל "כיון דאנן סהדי להאי ממילא אנן סהדי להאי", ומהלשון "כי היכי דאנן סהדי להאי, אנן סהדי להאי" משמע שבעצם האנן סהדי שחצי' של א', לא עושה שיש אנן סהדי שהחצי השני הוא של השני, וצ"ב מדוע.

והנראה, שלפי ביאור מחודש של הצפע"נ במהלך הגמ' כאן, ייצא שבאמת ה"אנן סהדי" דשנים אוחזין, הוא הציור שחיפש הקצות, (שיש פס"ד על מקצת, ועל מקצת אין פס"ד) ושם גם להרמב"ם יש לחייב שבועה, ומש"ה הגמ' לא הקשתה, שבעצם האנן סהדי להאי יש אנן סהדי שהשאר לשני (כיון שאינו), וקושית הגמ', "כי היכי דאנן סהדי בהאי" וכו' כוונה אחרת לגמרי, ודוקא מכאן הסיק הרמב"ם את הסברא לומר שפס"ד המחייב מקצת אינו מחייב שבועה (כיון שהוא גם פוטר במקצת), וכדלקמן.

ג. דהנה באמת לפי פרש"י (ופשט הגמ'), לא מובנת כלל ההו"א של ר"ח שבדין דשנים אוחזין, משביעים מחמת מודה במקצת (עי' האנן סהדי), הרי ברור שכשם שיש אנן סהדי שחצי הטלית היא של השני, יש גם אנן סהדי שהשאר הוא של הראשון, ואיך שייך לחייבו שבועה (וכקושיית הגמ').

ובצפע"נ (דף ג, א. ובכ"מ) פירש כוונת ר"ח באו"א לגמרי: דהנה ה"אנן סהדי" הוא מחמת המוחזקות שלהם בטלית, וכיון שמחזיקים כ"א בטלית אנן סהדי שלכ"א יש חצי טלית. והנה טלית שלמה שוה הרבה יותר משתי חצאי טלית, ולכן גם כשחולקים בפועל יחלקו הדמים ולא הטלית, א"כ יוצא, שבשנים אוחזין בטלית, אנן סהדי שלכ"א יש חלק יותר קטן מחצי טענתו, וזה כמו בעדים שמעידים שכ"ה מעות הוא חייב וכ"ה מעות הוא פרע, ועל השאר (חמישים) מהמאה, אינם מעידים כלום. שודאי במקרה כזה שייך לחייב שבועה, וזו כוונת ר"ח שבשנים אוחזין בטלית יש שבועת מודה במקצת על אותו הסכום שאין אנן סהדי לא לזה ולא לזה (- אותו סכום שיש בהפרש בין שני חצאי טלית לטלית שלמה) וא"כ זה ממש הציור שחיפש הקצות - שיש אנן סהדי (- פס"ד) על חלק, ובכ"ז החלק השני אין בו פס"ד (כמו כאן שחצי מן הטלית היינו שווי כ"ה, הוא של א'. ובכ"ז אין שום פסק על שאר הדמים שבהפרש בין חצי טלית לחצי דמי טלית שלמה).

ומובן א"כ מה שלא הקשו על ר"ח, שבפס"ד כלל לא שייך מודה במקצת. כי בכזה אנן סהדי (פס"ד) שאינו אומר כלום על חלק מן התביעה, ודאי שייך שבועה. אך צלה"ב מה א"כ דחתה הגמ' (והצפע"נ לא הזכיר מזה מאומה).

ד. והנה בסברת הצפע"נ, שאנן סהדי הוא רק על חצי טלית אף שבפועל יחלקו בדמי טלית שלימה, יש לעיין, שהרי אף שבפועל בי"ד קובעים, לכ"א יש חצי טלית, מ"מ חכמים עצמם קבעו שיחלקו בדמים, א"כ מונח בפסק הדין שלכ"א יש חצי דמי טלית ואיך שייך לומר שאין על זה אנן סהדי.

ונראה שאפ"ל ב' אופנים בפס"ד, או שפס"ד הוא רק מה שפוסקים הבי"ד בפועל והרי"ז כמו עדות עדים, ובודאי שכשעדים מעידים שחייב חצי לא נאמר שמעידים שפטור מחצי (כיון שאינם יודעים), אף שזה מה שנפסוק וכך למד ר"ח, ומש"ה שייך כאן שבועת מודה במקצת, דבי"ד רק פוסקים שחצי הטלית הוא שלו, ומה שמקבל יותר דמים (כיון שחולקים את דמי הטלית) אין זה "אנן סהדי".

לאידך אפ"ל, שבי"ד שפוסקים הרי שכל מה שיוצא מפסק הדין נחשב כ"אנן סהדי" (כחלק מהפס"ד), ובמילא כשבי"ד פסקו שחצי הטלית שלו, הרי שגם "אנן סהדי" שחצי דמי הטלית שלו (שהרי בפועל יחלקו בדמים), ואין מקום לשבועה.

ושמא זו כוונת הגמ', כשהקשו על ר"ח, דכד דייקת הנוסח בגמ' הוא "כי היכי דאנן סהדי בהאי אנן סהדי בהאי", ולפרש"י אין לזה מובן, ולכן גרס (וכ"ה בהגהות הב"ח) כי היכי דאנן סהדי להאי.

וא"כ זו כוונת הגמ': דכמו שאנן סהדי בהאי היינו בחצי הטלית, אנן סהדי בהאי בחצי מעות הטלית ואם אנן סהדי בחצי מעות הטלית, הרי"ז כעדים המעידים שחייב חצי ופטור מחצי וליכא מקום לשבועה.

ואם הדברים כנים, הרי שמכאן גופא הוכחה לסברת הרמב"ם (לפי' הקצות) שכשבי"ד פוסקים שפלוני חייב מחצה, אף שלא פוסקים שפטור מחצי, שייך לומר שיש פס"ד גם שפטור מחצי, שהרי זה מה שמונח בפסק הדין. ולכן לא שייך שבועה.